הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

אלוהי, תן לי תקווה וקח ממני את היאוש 15 ביולי 2014

תחנון

מאת עלי אמין

אלוהי, תן לי את התקווה וקח ממני את היאוש

אך אל תתן יאוש לאחרים

אלוהי, טע את האהבה בליבי ועקור את האיבה מנפשי

עזור לי להפוך את חברי לאוהבי

את מכרי לחברי, ואת אויבי למכרים שלי

תן לי את הכח להתגבר על תשוקתי

ואת השכל כדי לנצח את גאוותי

אלוהי, חזק את עיני כדי שאוכל לראות את חסרונותי

ושים על עיני בד שחור כדי שלא אגזים בראיית חסרונותיו של הזולת

עזור לי להעניק אושר לכמה שיותר אנשים

להרבות את ימיהם השמחים

להמעיט את לילות בכיים

אלוהי, תן לי את עונג הסליחה וקח ממני את תאוות הנקם

אלוהי ,פקח את עיני כדי שאראה

את כל היופי שיצרת בטבע ובבני האדם

את כל הטוב שאתה נוטע בכל יום באדמה ובלב האדם

תרגום: קרן פייט*

دُعَاءٌ

يَا رَبّ!

أَعْطِنِي الامَل وَخُذْ مِنِّي الياس وَلاَ تُعْطِهِ لغيري

يَا رَبّ! إِزْرَعْ تَضَارَة الْحبِّ فِي قَلْبِي وَازْرَعْ تَجَاعِيدَ الْحِقْد مِنْ نَفْسِي

سَاعِدْنِي عَلَى أَنْ أُحَوِّلَ أَصْدِقَائِي إِلَى أَحِبَاءِ وَمَعَارِفي إِلَى أَصْدِقَائِي

وَخُصُومِي إِلَى مَعَارِف

إِمْنَحْنِي الْقُوَّة لاتَغَلَّبَ عَلَى شَهَواَتِي وَأَعْطِنِي الْعَقْل لاِنْتَصِرَ عَلَر غُرُورَي

يَا رَبّ! قَوِّ بَصَرِي لارَى عُيُوب نَفْسِي وَضَعْ عَلَى عَيْنَيَّ عِصَابَةَ سَوْدَاء

حَتَّى لاَ أُبَالِغَ فِي عُيُوب غَيْرِي

سَاعِدْنِي عَلَى أَنْ أُسْعِدَ أَكْبَر عَدَدَا مِنَ النَّاس فَأُضَاعِفَ أَيَّامَهُمُ الضَّاحِكَة

وَاخْتَصِر لَيَالِيَهُمُ الْبَاكِيَة .

يَا رَبَّ ! هَبْنِي لَذَّة الْعَفْوِ وَجَرِّدْنِي مِنْ شَهْوَةِ الانتقَام

يَا رَبِّ افْتَحْ عيْنَيَّ لارَى كُلّ الْجِمَال الَّذي صَنَعْتَهُ أَنْتَ فِي الطَّبِيعَةِ وَفِي النَّاسِ

وَالْخَيْر الذِّي تَزرَعَهُ كُلَ يَوْم فِي الارْض وَفِي القلوب

*על התרגום

בתזמון מעט סוריאליסטי, כיאה למציאות חיינו בארץ הזו, התחלתי ללמוד ערבית. עם החדשות על הטילים, ההתקפות, ההפגנות, האלימות, אנחנו מתכנסים בכל יום לדבר ולקרוא ערבית. שפה היא שער להבנה. נרצה או לא נרצה, נגזר עלינו לחיות יחדיו בארץ הזאת. הטקסט של עלי אמין התגלגל לידי במקריות ממוזלת. המילה דועא دُعَاءٌ מתייחסת לתפילה אישית אותה אומר כל אדם על עצמו, על משפחתו, בדומה לתפילת התחנון ביהדות בה נופל המתפלל אפיים ומבקש רחמים. התרגום המופיע כאן הינו תרגום חופשי שלי. תפילה-תשובה חלופית למכתב החיזוק של מח"ט גבעתי. תיקונים, הערות והארות יתקבלו בברכה. מי יתן ונדע כולנו למצוא את התקווה ולהתנער מהייאוש.

*

עלי אמין (1914-1976). עיתונאי מצרי. נולד בקהיר עם אחיו התאום, מוסטפה. אביהם, אמין יוסף ביי, היה עורך דין ופוליטיקאי, אימם היתה אחייניתו של סעד זהלול, פוליטיקאי מוביל במפלגה הלאומית. התאומים גדלו במרכז העצבים הפוליטי של מצרים, שכונה לימים "בית האומה".

בשנת 1928 עלי גורש מבית ספר בגלל שהשתתף בהפגנות כנגד הממשלה. בשנת 1931 נסע ללימודים באנגליה. עם סיום לימודיו חזר למצרים, ובשנת 1944 הקים ביחד עם אחיו את העיתון העצמאי "חדשות היום". העורכים הצעירים נעצרו מספר רב של פעמים בשל הביקורת שהטיחו במלך פארוק.

בשנת 1951 ייסדו האחים עיתון לבני נוער. העיתון העצמאי שכלל גם כמות לא מבוטלת של רכילות הפך לעיתון הנקרא ביותר במצרים. בשנת 1952 תמכו האחים בהפיכה הצבאית בראשות ג'מל עבד אל נאסר, ופירסמו בעיתון "חדשות היום" כתבות על השחיתות של המשטר הקודם. בזמן משבר סואץ, נשלח עלי אמין לתווך מול ממשלת בריטניה, ובהמשך נשלח כשליח דפלומטי מיוחד ללונדון.

בשנת 1960 העיתונות המצרית מולאמת, אולם גם לאחר הלאמת העיתונות האחים אמין נותרו בתפקיד עורכים בעיתונים שהיו בבעלותם, וביקרו קשות את המהלך. הביקורת שהטיחו בממשל הבאישו ריחם והשניים הפכו מידידי הממשל לאויביו, והואשמו בריגול לטובת בריטניה (עלי) וארה"ב (מוסטפה).

בשנת 1965 מוסטפה נעצר, ונשפט למאסר עולם. באותה תקופה, עלי שהה באנגליה, אך המשיך לפרסם מאמרים בעיתון, עד אשר אנוור סעדאת חנן את אחיו בשנת 1974.

עלי אמין נפטר ממחלת הסרטן בשנת 1976. הוא נקבר בקהיר.

מתוך:

Dictionary of African Biography. Edited by Emmanuel K. Akyeampong and Henry Louis Gates. 2012

"חלון אפשר לתקן, אבל לא חיים של ילד" 18 בנובמבר 2012

"אולי לא יהיה שיעור אנגלית בשבוע הבא," אמרו לי הסטודנטים בחיוך, "כולנו נהיה במילואים." לקראת סוף השיעור, כשהגיעו ההודעות על נפילות באיזור ראשון לציון אמר אחד מהם, "אולי תיפול רקטה גם בתל אביב ונעשה סוף סוף סדר."

שעתיים מאוחר יותר נשמעו אזעקות בתל אביב וגיוס המילואים החל.

בשיחת טלפון לאשדוד מספרת לי ר' שכל רבע שעה יש אזעקות, ואז היא שואלת "איך אני ארד למקלט? בקושי יש לי רגליים. אם יבוא טיל הוא יפגוש אותי בבית שלי. אני חייתי מספיק." היא נשמעת כאילו השלימה עם מה שלא יהיה שממתין לה מעבר לפינה. בגיל 85 אולי זו הדרך לשמור על שפיות ושלווה במציאות שכבר גדולה מיכולתה להתמודד.

"מחכים לנו חיים לא קלים כאן," היא ממשיכה בצלילות שקטה, "אם יכנסו רגלי, אוי ואבוי לנו, כמה אמהות יצטרכו לבכות… אני חושבת שלא יתנו לנו שקט."

היא שותקת קצת ואז מוסיפה, "כשהבן שלי היה קטן אמרתי 'עד שהוא יגדל לא יהיו מלחמות.' והנה, הוא עבר שלוש מלחמות." היא נאנחת, "עכשיו הבן שלו הולך לצבא וצריך לחכות שיחזור בשלום… מה אני אגיד לך, המעגל מסתובב."

במהדורת החדשות של אותו הערב מראיינים את יוסי חיימוב משדרות. כשהיה בן 10 נפצע כשנפלה רקטה ליד ביתו, והפך לגיבור תקשורת בעל כורחו. אז ב 2008, בתחילת "עופרת יצוקה", הבטיחו לנו קברניטי המלחמה מבצע שיכה בחמאס, שיביא שקט לתושבי הדרום.

בזמן שיוסי חיימוב היה מאושפז בבית חולים "ברזילי", קיבלה אימו הודעה שמתקנים את החלונות המנופצים בבנין מגוריה. "חלון אפשר לתקן," אמרה לכתבים, "אבל לא חיים של ילד." אמרה ולא ידעה עד כמה תהיה צודקת.

עכשיו ב 2012, עם תחילת מבצע "עמוד ענן", מבצע חדש ורענן של שקט לתושבי הדרום, בראיון במהדורת החדשות המרכזית, יוסי יושב בחדר המוגן ואומר "אין לי תקווה."

ילד בן 13 שהמציאות גדולה על מידותיו.

בעידכון חדשות אחר אומר אחד התושבים ביישובי הדרום המופגזים, "זאת מלחמת התשה, רק שאף אחד לא קורא לה ככה."

מדינה שלמה תחת אש, ותושבי הדרום באים להתאוורר אצל תושבי הצפון. בחנות הקטנה במג'ד אל כרום הטלביזיה מכוונת לעידכוני החדשות השוטפים.

"למה אתה שם את זה? זה מייאש," אומרים לו הקונים. "מה זאת אומרת? הוא עונה, אני רוצה לראות מה קורה. אם יפלו גם כאן טילים אני עוזב. הם משוגעים אלה," הוא אומר, "לא אכפת להם על מי הם יורים. במלחמה [מלחמת לבנון השניה ב 2006 – ק.פ.] מתנו כאן מפחד. אני לא רוצה למות מפחד, אני רוצה לחיות. אני לא אשאר כאן אם יבואו שוב טילים…"

מתחת לפני השטח, השעון מתקתק גם ביישובי הצפון. "כל עוד זה שם ולא פה, אני בסדר," אומר לי ש' הצעיר, בין יריה לבין פיצוץ במשחק המחשב שלפניו.

"איך אתה מרגיש?" שואל הכתב בחור צעיר באופקים. "תחושה מפחידה," הוא עונה בגילוי לב, "שלא יפול לידך, שלא יפול עליך, שלא יפול על מישהו שאתה מכיר… את המבצע צריך לגמור אוטוטו, אנחנו לא נחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה, אבל זה צבא, לא בידיים שלנו…"

פחד וייאוש. פחד והעדר תקווה.

עד מתי?

כל המומחים מתפייטים על הישגים ומטרות. כן לדבר עם חמאס, לא לדבר עם חמאס. משרטטים קו דיכוטומי מדומיין בין "אין עם מי לדבר" לבין "באילו תנאים נסכים לדבר."

אבל אנחנו מדברים, מדברים כל הזמן. לא במילים, לא סביב שולחן הדיונים. ברקטות אנחנו מדברים, במטוסים והפגזות.

אולי עלינו לשנות את השפה, להחליף את המושגים. עיזבו שלום, בואו נדבר על איך להיות שכנים. על כללים כלשהם שיאפשרו שכנות תקינה.