הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

נרצחה בעת מילוי תפקידה: אנה פוליטקובסקייה נגד ולדימיר פוטין 19 בנובמבר 2014

ה- 19 בנובמבר הוא יום הזיכרון הבין-לאומי לעיתונאים שנהרגו בעת מילוי תפקידם. עיתונאים שנהרגו בזמן ששהו באיזורי קרב, ועיתונאים שנרצחו משום שחשפו שחיתויות שילטוניות, ונאבקו למען חופש הביטוי. אנה פוליטקובסקיה עבדה כעיתונאית ב- Novaya Gazeta בו פירסמה תחקירים על שחיתות ברוסיה, הפרת זכויות אדם במהלך מלחמת צ'צ'ניה השניה, ופגיעה בדמוקרטיה שניסה לבסס מיכאיל גורבצ'וב.

בספרה "רוסיה של פוטין" מותחת פוליטקובסקיה ביקורת חריפה על האופן בו אנשי עסקים ופוליטיקאים מושחתים שולטים במערכת המשפט, ומצביעה על ולדימיר פוטין כאחראי הישיר להתדרדרות במצבם של אזרחי רוסיה.

פוליטקובסקיה מביאה את סיפוריהם של האנשים הפשוטים שנפגעו משלטון האימים של פוטין. האיומים על חייה לא הרתיעו אותה מלהמשיך לפרסם תחקירים ולהאבק למען זכויות אדם ברוסיה. היא סירבה לעזוב את רוסיה בטענה שהיא פועלת לשינוי המצב במדינה שהיתה ביתה. על מאבקה הנחוש למען זכות הביטוי פוליטקובסקיה שילמה בחייה. היא נורתה למוות מחוץ לדירתה ב-7 באוקטובר 2006.

אחד הסיפורים המזעזעים שפוליטקובסקיה חושפת בספר הוא סיפורה של אלזה וסייבנה קונגייבה שעונתה, נאנסה ונרצחה על ידי קצין בצבא הרוסי במהלך מלחמת צ'צ'ניה השניה. פוליטקובסקיה חושפת את מסמכי המשפט, ואת האופן בו המערכת הפוליטית ניסתה לטייח את אשמתו של פולקובניק (אל"מ) יורי דימיטרייביץ' בודנוב.

תיק בודנוב נפתח ב 26 במארס 2000, היום שבו נבחר פוטין לנשיא, ונמשך יותר משלוש שנים במהלך מלחמת צ'צ'ניה השנייה. הוא העמיד במבחן את כולנו, מן הקרמלין ועד לכפרים הקטנים ביותר. כולנו ניסינו להבין מה אירע עם כל החיילים והקצינים האלה, שמדי יום רצחו, שדדו, עינו ואנסו בצ'צ'ניה. האם הם היו בריונים ופושעי מלחמה? או שמא גיבורים עשויים ללא חת במלחמה חובקת עולם נגד הטרור הבינלאומי, שהשתמשו בכל כלי נשק שעמד לרשותם למען מטרה נעלה שקידשה את כל האמצעים האלה?

המקרה המרשים והטרגי הזה חשף את כל הקשיים שלנו. וחשוב מכל, הוא הציג לעיני כל את השינויים הפתולוגיים שעברה מערכת המשפט הרוסית, תחת שלטונו של פוטין וכתוצאה מהמלחמה… התברר שיש לנו מערכת משפט המצייתת לדבר הפוליטיקאים. יתר על כן, גילינו שהחלק הארי של האוכלוסייה לא רואה במצב הזה שום דבר יוצא דופן. הרוסי של היום, שמוחו נשטף בתעמולה, חזר במידה רבה לחשיבה בולשביקית.

פולקובניק (אל"מ) יורי דימיטרייביץ' בודנוב מונה ב- 31 באוגוסט 1998 למפקד חטיבת השיריון 160. ב- 26 במארס 2000 התפרסה חטיבת השיריון 160 בפאתי הכפר טנגי… במהלך ארוחת הערב ציין אל"מ בודנוב את יום הולדתה של בתו בשתיית משקאות אלכוהוליים…

בשעה 24:00 ב- 26 במארס, בודנוב, שפעל על דעת עצמו וללא הוראה מהממונים עליו, החליט להכנס באופן אישי לתוך הכפר טנגי כדי לבדוק אם בבית מס' 7 ברחוב זרצ'ניה נמצאים אנשים המשתייכים למיליציה חמושה… בודנוב הודיע לצוות הנגמ"ש … שמשימתם לעצור אישה צלפית…

אלזה וסייבנה קונגייבה שהתה בבית עם ארבעת אחיה ואחיותיה הצעירים. הוריה לא היו בבית. בודנוב מורה לחיילים לאסור את אלזה ולקחת אותה לבסיס היחידה. החיילים עוטפים אותה בשמיכה, ומביאים אותה לביתן המגורים בו התגורר בודנוב. הוא מורה להם להשאר בקרבת מקום ולא לאפשר לאיש להיכנס.

בודנוב מתחיל לחקור את אלזה בנוגע לנתיבים בהם עברו לוחמים צ'צ'נים דרך טנגי. אלזה מסרבת לדבר. בודנוב מכה אותה ובועט פעמים רבות בפניה ובגופה. אלזה הודפת אותו ומנסה להמלט. במהלך המאבק, בודנוב משליך אותה על המיטה וחונק אותה למוות. בודנוב מורה לחיילים שהמתינו בחוץ להוציא את הנערה ולקבור אותה בחשאי. אלזה היתה בת 18 במותה.

אביה של אלזה, ויסה אומרוביץ קונגייב, שימש כאגרונום בחווה הסובייטית אורוס-מרטן. במהלך משפטו של בודנוב סיפר כי אלזה היתה בתו הבכורה. בשל מחלתה של אם המשפחה, אלזה טיפלה באחיה ואחיותיה הצעירים:

היא בלתה את כל זמנה הפנוי בבית ולא נהגה לצאת. היא לא יצאה עם בחורים. היא הרגישה שלא בנוח בחברת גברים. לא היו לה יחסים אינטימיים איתם. היא לא היתה חברה באף מיליציה חמושה. עצם הרעיון [שהיתה צלפית] היה אבסורדי.

איגור ולדימירוביץ' גריגורייב, אחד החיילים שהשגיחו מחוץ לביתן המגורים של בודנוב בזמן שחקר את קונגייבה, העיד כי כעשר דקות אחרי שהשאירו את הנערה בביתן, נשמעו זעקות של אשה, ונשמע גם קולו של בודנוב. אחרי שעתיים, כשבודנוב קרא לחיילים להכנס, הם ראו את הנערה שוכבת עירומה על מיטת שדה ללא רוח חיים. בודנוב הצביע עליה ואמר: "זה מה שמגיע לך, כלבה, בשביל רזמחנין והבחורים שמתו שם למעלה בהר." אחרי שעטפו את גופת הנערה בשמיכה, לקחו אותה בנגמ"ש 391 וקברו אותה. מקום הקבורה הוסווה וכוסה בעשבים. גריגורייב חזר לדווח לבודנוב על ביצוע המשימה בבוקר ה- 27 במארס.

ב 27 במארס בשעות הבוקר מודיע מפקד אורוס-מרטן לולרי וסילייביץ' גרסימוב, ממלא מקום מפקד קבוצת הארמיות המערבית, על חטיפתה של נערה מהכפר טנגי בידי חיילים בפיקודו מפקד חטיבת השריון. גרסימוב מורה לעצור את בודנוב.

את עצם קיומו של תיק בודנוב אנו חבים לגרסימוב. רוב המפקדים בצ'צ'ניה אינם מאשרים למשרד התובע לעצור את הפקודים שלהם אשר ביצעו פשעי מלחמה, ומשקיעים את מיטב מאמציהם בחיפוי עליהם. מה שעשה גרסימוב הוא מעשה אמיץ וראוי להערכה.

במהלך החקירה בודנוב הכחיש שאנס את הנערה, ועמד על כך שיצא לכפר טנגי כדי לאתר צלפית שפגעה בחיילים בערוץ הנהר ארגון. עדותו השתנתה במהלך המשפט, ובשלב מסויים טען כי בזמן שחקר את אלזה, היא איימה עליו ואמרה לו "שבסופו של דבר הם יגיעו אליו, ושהוא ופקודיו לעולם לא יצאו מצ'צ'ניה חיים." בנוסף טען כי חנק את אלזה משום שניסתה לתפוס את האקדח שלו ולירות בו.

דעת הקהל תמכה רובה ככולה בבודנוב. מחוץ לבית המשפט התגודדו קומוניסטים עם דגלים אדומים, ופרחים הוגשו לבודנוב בשעה שהובל לבית המשפט… הפגנות ומשמרות מחאה שניצבו מחוץ לאולם בית המשפט… ליוו את המשפט בפרשנות מתמדת, עם סיסמאות כמו… "שחררו את גיבור רוסיה!"

סטניסלב מרקלוב, עורך הדין שייצג את משפחת קוגייב במהלך המשפט, סירב לקבל את הטענה שבודנוב הוא גיבור מלחמה:

האם בודנוב באמת יצא לחפש צלפית, או שהוא פשוט חיפש לעצמו נערה יפה? … לאור כמה וכמה התייחסויות בתיק לשמועות על מקרים קודמים רבים של 'נשי הפולקובניק'. 'המפקד שוב הביא איתו אישה' הוא ציטוט מתוך עדותו של אחד החיילים בחקירה המקדמית…

ב- 28 במארס 2000 קפיטן ליאננקו, מנהל המדור הרפואי, מבצע נתיחה בגופתה של אלזה קונגייבה. בדו"ח הנתיחה שלאחר המוות נמצאו חבלות רבות בגופה של אלזה. קרעים בקרום הבתולים ובקרום הרירי של פי הטבעת העידו על החדרת עצם קהה. מכך הסיק ליאננקו, שבניגוד לטענותיו של בודנוב, בערב בו מתה, אלזה קונגייבה הוכתה, נאנסה באכזריות ונחנקה. בנוסף,

חיילי צוות הנגמ"ש העידו… שכאשר נקראו למגורי בודנוב, הפולקובניק היה לבוש בתחתוניו בלבד. הנערה הצעירה שכבה על המיטה המרוחקת יותר, עירומה לגמרי. בודנוב שאל את החיילים, 'מישהו פה מפחד מגופות של מתים?' הדליק סיגריה ופקד עליהם לעטוף את הגופה ולקבור אותה. הוא איים לירות בהם אם יספרו על כך למישהו.

ב- 23 ביולי 2003 נגזר דינו של בודנוב לעשר שנות מאסר במחנה עבודה בכפייה. אנה פוליטקובסקיה מציינת לשבח את השופט, קולונל ולדימיר בוקרייב:

בודנוב קיבל ללא ספק את המגיע לו… אפשר רק לברך על פסק הדין הצודק, שכה מעטים כמותו מתקבלים ברוסיה. בית הדין בפיקוד צפון-הקווקז, וסגן יושב הראש שלו, הקולונל ולדימיר בוקרייב, הפגינו אומץ רב. הם עשו זאת ללא ספק בניגוד לדעת הרוב. רוב הקצונה הבכירה בצבא, ולמעשה כל סגל הקצינים, במיוחד אלה ששירתו בקווקז, פסלו לחלוטין את פסק הדין. חמתם בערה בהם, והם היו משוכנעים שבודנוב סבל רק מפני שהגן בכבוד על מולדתו… השופט בוקרייב גילה אומץ רב כשפסק כי בודנוב אשם, שכן בה בעת הוא גם גזר את דינו שלו.

לאחר המשפט, נמלטו בני משפחתה של אלזה קונגייבה מצ'צ'ניה לנורווגיה מחשש לחייהם. פוליטקובסקיה נרצחה שנתיים לפני שיחרורו המוקדם של בודנוב. למרות שנשפט לעשר שנות מאסר, ב- 25 בדצמבר 2008 מקבל בית המשפט את בקשת החנינה של בודנוב. סטניסלב מקרוב, עורך הדין של משפחתה של אלזה, נרצח בזמן שהגיע להגיש התנגדות לחנינה ב- 19 בינואר 2009. ביחד איתו נרצחה אנסטסיה בבורובה, עיתונאית צעירה שסיקרה את האירוע עבור העיתון Novaya Gazeta. בשנת 2009 הואשם השופט, קולונל ולדימיר בוקרייב, בלקיחת שוחד ונדון לעשר שנות מאסר. יורי בודנוב נרצח ב- 10 ביוני 2011. דוקה אבו אוסמן, איסלמיסט צ'צ'ני, לקח אחריות על רציחתו והצהיר כי זוהי נקמה על פשעי המלחמה שביצע בודנוב בצ'צ'ניה.

הציטוטים מתוך: רוסיה של פוטין אנה פוליטקובסקיה. תירגמה מאנגלית: אראלה טלנברג-לרר. הוצאת כתר.

פרשת דברים: ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו 2 באוגוסט 2014

פרשת דברים היא פרשת השבוע הראשונה בספר דברים. זהו הנאום הראשון, בסדרה של נאומים, אותם נושא משה לפני מותו. באופן מפתיע, מונה משה בנאומו רשימה מגוונת של עמים שכבשו חלק זה או אחר של ארץ ישראל, אך נעלמו ממנה כליל: האֵמִים, הרפאים, החֹרִים, הזמזֻמים, העוִים והכפתורים, כולם בזמן זה או אחר היו שועי הארץ ואדוניה, השמידו את עמי הארץ והטילו חיתתם עליהם.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה:  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה. הָאֵמִים לְפָנִים, יָשְׁבוּ בָהּ–עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם, כָּעֲנָקִים; וְהַמֹּאָבִים, יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים, לְפָנִים, וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם, וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם:  כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ, אֲשֶׁר-נָתַן יְהוָה, לָהֶם.

וְקָרַבְתָּ, מוּל בְּנֵי עַמּוֹן–אַל-תְּצֻרֵם, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם:  כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. אֶרֶץ-רְפָאִים תֵּחָשֵׁב, אַף-הִוא:  רְפָאִים יָשְׁבוּ-בָהּ, לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים, יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים; וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָה מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר–אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת-הַחֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים, עַד-עַזָּה–כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר, הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם (דברים א, ט-יב; יט-כג)

אולם, מסתבר שאדוני האתמול הם הנעלמים של המחר. כל העמים הללו שמזכיר משה נעלמו מעל פני הארץ, נכבשו ופוזרו, ועמים אחרים (מואב, עמון ואדום, להם הובטחה חלקה בארץ ישראל) כבשו וגירשו אותם. מה הטעם להזכירם בנאום משה?

בפירוש רש"י לספר בראשית, מסביר רש"י: ומה טעם פתח בבראשית? משום – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו) … שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים"; הם אומרים להם: "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י בראשית, פרק א´ פסוק א´).

על כך מפרש פרופ' ישעיהו לייבוביץ: כל הארץ (ובמובנה הרחב, העולם) שייכת לה', וכל עם היושב בארץ מסויימת עושה זאת ברצון ה' ואין לו כל זכות או בעלות על ארצו. בשונה משאר העמים להם הובטחה חלקה בארץ (אדום, מואב ועמון), הרי שההבטחה לעם ישראל כרוכה בתנאי של עבודת ה'. הברית בין ה' לבין העם אינה ברית חינם, אלא יש לה תנאי והוא עבודת ה'.

לפי פרשנותו של לייבוביץ, על עם ישראל הוטלה החובה והאחריות המיוחדת למעשיו. מחובתו לעשות מעשים טובים, כי ה' רואה בו אחראי למעשיו, עוד יותר משהוא רואה עמים אחרים אחראים למעשיהם. כלומר, הברית עם אלוהים היא אחריות שדורשת יותר ואין בה מתן רשות לעשות כל מה שיעלה על דעתנו בשם ה'.

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים

התשובה לשאלה מהי עבודת ה' ראויה טמונה בדברי הנביא ישעיהו. בנבואת חזון (ההפטרה לפרשת דברים) מתאר ישעיהו מציאות חברתית בה בעלי הכח והשררה מנצלים לרעה את החלשים והנזקקים: כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם (ישעיהו, א, כב-כג).

החורבן נובע מהשחיתות והניצול החברתי, ולא משום שהעם מתרשל בפולחן ובסגידה לה': וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה (ישעיהו, א, טו-יז).

ארץ ישראל עברה ידיים רבות, וסיפורה הוא סיפור של כיבוש וחורבן, שיבה ובניה מחדש. עלינו לשאול עצמנו איזה עתיד אנו מבקשים עבור בנינו ובנותינו. צה"ל הוכיח שוב ושוב את כח ההרתעה של ישראל, אך הניצחון האמיתי אינו מצוי בשדה הקרב אלא בשולחן הדיונים.

כשיסתיים מצעד הגנרלים, כשישקוט רעם התותחים, אנו נאלץ להתמודד עם החורבן, העוול והשחיתות. זו תהיה השעה לחמלה, לבניה ולתקומה. ומוטב מוקדם ממאוחר.

התמונה: (Jeremiah’s Lamentation, Chagall (1956

עוד בנושא:

חלון אפשר לתקן אבל לא חיים של ילד: רשימה משנת 2012 על מבצע עמוד ענן עצוב לגלות עד כמה אנו ממשיכים להיות נתונים במלחמת התשה