jump to navigation

כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים: שיחרור מסיפורים הוא שיחרור מסבל 15 במאי 2010

Posted by Keren Fite in שבועות, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , , ,
5 comments

שבועות תש"ע

בתחילת מגילת רות אנחנו פוגשים את נעמי פגועה וכואבת, זועקת כנגד גורלה האכזר. לרות ולערפה היא אומרת אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה; מנשות בית לחם היא מבקשת אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.

הביטוי מרה חוזר במקרא במקומות ובהקשרים שונים ופירושו צער קשה ממוות; סבל נורא הנובע מאובדן בנים או מחרדה קיומית המעוררת כאב נפשי עז. שלושת הנשים, רות, ערפה ונעמי, חוו אובדן קשה ומצויות בפתיחת מגילת רות במצב של מצוקה, וצער עמוק. כאשר נעמי מתארת את מצבה העגום, ומסבירה לשתי כלותיה מדוע אין טעם שימשיכו ללכת איתה כולן פורצות בבכי רם, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה: בכי על מות הגברים במשפחתן, בכי על פרידתן שנדמית בלתי נמנעת, בכי על מה שנדמה כסיפור חיים ללא מוצא.

בכיין של הנשים וזעקתה של נעמי הן תגובות סבירות נוכח הסבל. אולם, במובן מסויים, זוהי גם התקוממות של חוסר אונים ושל כניעה. מקרה מקביל להתקוממות נגד סבל, הוא המקרה של אשת איוב. בשונה מנעמי, איוב מקבל את סבלו בשתיקה שנחווית כמעט כשתיקה רועמת לאור השרירותיות של הפגעים הנופלים עליו. כמו איוב אשת איוב גם איבדה בנים ובנות, רכוש ומעמד חברתי. לא רק שהיא עומדת נוכח השוקת השבורה של חייה אלא שהיא גם מוצאת עצמה מטופלת בבעל לא מתפקד, שקוע בדיכאון ומוכה שחין. אין להתפלא שאשת איוב פונה אל בעלה בכעס ואומרת לו: עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת. איוב לא נשאר חייב ועונה לה בהתרסה: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי–גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל. אולם, מה שנדמה כתשובה של צדיק השומר על תומתו מקפל בתוכו גרעין של ספק. הכתוב מוסיף: בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב, בִּשְׂפָתָיו, ובכך מרמז שיתכן שאיוב עייף מסבלו, יתכן שבתוך תוכו התקומם על האסונות שנפלו עליו.

כאשר מגיעים רעי איוב הם זורקים עפר על ראשיהם, ויושבים איתו בדממה שבעה ימים ושבעה לילות. הנחמה בספר איוב היא נוכחות שותקת. כאשר פותח איוב את פיו לראשונה הוא מקלל, לא את אלוהיו, כפי שהציעה אשתו, אלא את יום היוולדו. ומשדיבר איוב, גם חבריו פותחים בסדרת נאומים שביסודם מחפשים חטא, גלוי או סמוי, שחטא בו איוב, שיצדיק את הסבל הנורא. מתחת למעטה הנחמה השותקת שמציעים רעי איוב מסתתר שיפוט. השיפוט מייצג צורך בוער במשמעות ובהיגיון לסבל. הצורך בנרטיב, בעלילה שתתן הסבר לסבל, גורם לחברים לענות את איוב בנאומיהם המתפלפלים.

הכינוי נבל אותו מטיח איוב באשתו מופיע בתהילים י"ד: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, אֵין אֱלֹהִים; הִשְׁחִיתוּ, הִתְעִיבוּ עֲלִילָה– אֵין עֹשֵׂה-טוֹב. המילה עלילה מכוונת לסיפור, סיבה ומסובב, רצף אירועים שנקשרים לא רק בזמן אלא גם בקשר סיבתי המכניס היגיון ומשמעות במתרחש. הנבל כאן יוצר עלילות, ורקימת עלילות היא עשייה שאין בה טוב. תשובת אלוהים לאיוב גם היא מערערת על החיפוש המתמיד אחר עלילות והסברים: מִי זֶה, מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין– בְּלִי-דָעַת. ריבוי המילים הריק שאינו מגובה במעשים, החיפוש המתמיד אחר עלילה, סיפור והסבר, יוצר חושך, ערפול והעדר ידיעה צלולה.

מספרים על אשת איוב שאחרי שאיבדה את משפחתה, מעמדה וילדיה, היתה מתאמצת ככל יכולתה לפרנס את בעלה שישב מתאבל ושותק, עטוף בצערו וכאבו. נטושה על ידי אלוהים ואדם היא מוכרת את שערה על מנת שתוכל לקנות לחם. בסיפור הזוגי הזה אין חסד. היא מתריסה נגדו – הוא, בתשובה, מאשים אותה במעשה נבלה.

מעשה נבלה מופיע במקרא בהקשר של אלימות מינית. תמר אומרת לאמנון: אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי–כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל: אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים, בְּיִשְׂרָאֵל.  איוב אינו מאשים את אשתו בפריצות מינית אלא מצביע על מידת הפגיעה והאלימות שמגולמים בדבריה. הוא מבקש שיניחו לו להיות בצערו, בסבלו. היא מתעקשת לעמת אותו מול הסבל, לא רק סבלו-הוא אלא גם סבלה-היא. היא מעזה לקלף את מעטה ההתנהגות הנאותה לצדיק: את הקבלה הפאסיבית של הטוב ושל הרע, את השתיקה. היא שואלת שאלות. שאלות קשות. אלא שהשאלות שלה מכוונות לויתור ולמוות. בני הזוג הם תמונת ראי כואבת, כל אחד מהם מקובע בנרטיב קשיח.

בהקשר זה נעמי מקובעת גם היא בנרטיב מסויים מאוד. אני זקנה, היא אומרת לכלותיה, לא יהיה לי בעל, ולא יהיו לי יותר בנים. במציאות החיים בעולם העתיק המשמעות היא הווה מלא סבל ללא עתיד, קיום שנעמי מבקשת להציל ממנו את כלותיה: שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי: הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ: כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.

במובן מסויים נעמי מעזה להתקומם כנגד מר גורלה באופן שאיוב לא מעז להרשות לעצמו, עד אשר אשתו מעירה אותו לכך בשאלתה המתריסה.

אם רואים את האמירה של אשת איוב מתוך ראיה של התמודדות ישירה מול סבל בלתי מוסבר וחסר הגיון, סבלם של התמימים, הרי שהיא אומרת לבעלה: הנח לעצמך ליפול אל תוך הלילה האפל של הנפש. דע את סבלך עד תום. אלא שלמרות התובנה על הצורך לדעת את הסבל עד תום, כולל ביקור במחוזות הייאוש, אשת איוב לא מסוגלת להניח לסיפור מסגרת מסביר. חברי איוב מחפשים חוטא-אשם מדעת או שלא מדעת, אשת איוב מציעה גאולה בדמות כפירה-מרידה באל שרירותי, ומוות גואל שיסיים את הסבל: קלל את אלוהים ומות. איוב מסרב להצעה משום שאינו מסוגל להניח לתמימותו ולאמונתו באל הטוב והמיטיב, אך כשהסבל כבד מנשוא הוא מקלל את יום היוולדו. בכך הוא צולל אל תוך הכאב, ומוותר על הדימוי המושלם של צדיק ישר דרך שטוב לו בכל דבר והוא מברך על המר והמתוק, על הטוב ועל הרע. זהו השלב בו איוב הופך לדמות אנושית מלאה.

לזכותה של אשת איוב יאמר שנשארה לצד בעלה, טיפלה ודאגה לו כפי יכולתה. אלא שהאחיזה בסיפור המוכר, הברור, המסתבר וההגיוני היא בעוכריה. רות לעומתה מצהירה הצהרה אחת בפתיחה המגילה, ובהמשך מסתפקת בפעולה נכונה ומשמעותית. בהצהרתה של רות יש רבדים של מחוייבות, אך גם שיחרור מהצורך בנרטיב מלכד שמספק משמעות מיידית לסבל.

כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין: מעשה החסד של רות כלפי נעמי הוא בכך שלא רק שהיא נשארת נוכחת בסבלה-שלה ובסבלה של נעמי, אלא שהיא לא גוזרת משפט, לא מחפשת אשמים, ומוותרת על מסגרת נרטיבית שתכניס היגיון במתרחש. היא חיה את הרגע, ומתמודדת עם מה שההווה והעתיד הקרוב יגלגלו אל פתחה.

עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי:  בבחירה ללכת עם נעמי, רות משליכה את חייה המוכרים מאחור. הנרטיב שנעמי מציגה בהתחלה מסמן את דרכה-שלה. נעמי מכירה את בית לחם, יודעת מי היא ולאן היא הולכת. יודעת מה עגום גורלן של נשים אלמנות ועריריות. רות עוזבת את עמה ואת אלוהיה, ובמובן הזה מנקה עצמה מכל סיפור מוכר או זהות קיימת. היא הולכת לקראת קיום חדש, הוויה שאין לה סיפור עדיין. במקום לטוות עלילות בדימיונה, במקום להתפלפל בדיונים פילוסופיים, רות יוצאת לדרך ויוצרת את חייה ואת חיי נעמי מעשה אחר מעשה, צעד אחר צעד. בכך שהיא משוחררת מסיפורים, רות משוחררת גם מסבל.

ידיעת הסיפור, הסיפור שאנו מכירים כסיפור מגילת רות, היא ידיעה-בדיעבד. נשות בית לחם שואלות בתדהמה בתחילת הסיפור הֲזֹאת נָעֳמִי? התדהמה לא נובעת רק מתלאות הדרך וצער האסון החרוטים על פניה של נעמי, אלא מהיפוכו של סיפור הצלחה למה שנראה כסיפור של כישלון. בסיום השתלשלות האירועים, נשות בית לחם מתבוננות אחורה בזמן, אל השתלשלות האירועים, ויוצרות נרטיב חדש, סיפור רב עוצמה ומשמעות שניתן לראותו במלואו רק בדיעבד: כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ … הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים.

ח ג   ש ב ו ע ו ת   ש מ ח !

רשומות נוספות בנושא שבועות:

"אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה" : חמלה וריקות במגילת רות

בין "נעשה ונשמע" לבין מרידתה של בת פרעה

היכן היו הנשים בזמן מתן תורה?

"אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה" : חמלה וריקות במגילת רות 22 במאי 2007

Posted by Keren Fite in שבועות, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , , ,
4 comments

שבועות תשס"ז

מגילת רות נפתחת בנקודת שפל בחיי הדמויות. נעמי מאבדת את בעלה ואת שני בניה במואב. רות וערפה מאבדות את בעליהן. האובדן משנה את נעמי והופך אותה מרה. כמו איוב היא זועקת את כאבה ומתריסה באוזני נשות בית לחם : "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה".

בספר איוב הסבל הוא מבחן אלוהי הנוצר כתוצאה ממאבק שרירותי בין טוב לרע. בסיומו של המבחן ה' מסרב לתת סיבה לסבל, וכך נותר הסבל חסר משמעות ונשגב מבינת אנוש. לעומת זאת, סבלה של נעמי מוצג כתוצר של מהלך החיים. הסבל כשלעצמו איננו טוב או רע. בשונה מאיוב, נעמי לא מקללת את יום היוולדה או מתקוממת כנגד הקיום עצמו. היא מתכנסת פנימה ומבקשת לחזור הביתה.

המילים חכמה, הבנה, וידיעה חוזרות בספר איוב. חזרה זו מעידה על סיפור בו הסבל הינו נושא לדיון אינטלקטואלי. יותר מחוויה, הסבל הוא התרחשות אותה האדם מתאמץ להבין ללא הצלחה. הניסיון להבין מתסכל ומרפה ידיים משום שהידיעה המלאה שמורה לה' בלבד: "אָמְנָם, יָדַעְתִּי כִי-כֵן; וּמַה-יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם-אֵל. אִם-יַחְפֹּץ, לָרִיב עִמּוֹ–לֹא-יַעֲנֶנּוּ, אַחַת מִנִּי-אָלֶף".

בספר רות, לעומת זאת, חוזרות המילים עשיה, פעולה וחסד, ומתייחסות לאלוהים ולאדם. הסבל מוצג כחוויה עמוקה המאפשרת התקרבות בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. רות דבקה בנעמי ברגע הקשה ביותר: הרגע בו חוזרת נעמי, ריקה וחסרת כל, אל ביתה, בית בו רות תהיה נוכריה. הצהרתה של רות היא אמירה שיש בה מעשה: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".

מעשה רות מהדהד את מעשה אברהם: כמוהו היא עוזבת את עמה ואת בית אביה ובוחרת באלוהים. אולם, בשעה שהליכתו של אברהם אחרי אלוהים היא הליכה אחרי עקרון דין מופשט, רות בוחרת בחמלה ובחסד. רות יכלה להצהיר הצהרת נאמנות לנעמי ולהסתפק בכך. אולם, היא מגדילה לעשות ומתחייבת לאלוהים בנקודת זמן בה אלוהים מכזיב, בשעת השפל בחיי נעמי, אותה נעמי שחלקה עם רות ימים יפים יותר.

שרש המילה חמלה הוא ח.מ.ל ומשמעותו לשאת, לחלוק עם האדם הסובל את משא הכאב [1]. בשונה מרגש האהבה, הבא לידי ביטוי במשיכה ובדחיה, חמלה היא פעולה ישירה. במעשה חסד אין עבר או עתיד אלא רק הווה. ברגע בו כבד היגון מנשוא רות אינה מבכה את העבר, ואינה מבטיחה הבטחות שווא לעתיד, אלא מציבה עצמה ישירות בכאב ההווה ובהוויית האובדן של נעמי. רות הולכת בנעליה של נעמי, "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ ", מוכנה ומזומנה לחיי נדודים וחוסר ביטחון אישי, חברתי וכלכלי "וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין" [2], ושם, בזמן הריק של האַיִן, רות מתחייבת לאלוהים, "אלֹהַיִךְ אֱלֹהָי".

אלוהים הנמצא במגילת רות אינו אלוהים של דין צדק מופשט, אלא אלוהים הנגלה בפרטי הפרטים של החיים, ברגעי השפל וההתעלות, במעשים של חסד בין אדם לאדם. אלוהים שהמחוייבות אליו אינה מובנת מאליה אלא מתחדשת מרגע הווה לרגע הווה, הוויה בה בוחרים בכל יום מחדש.

ח ג   ש ב ו ע ו ת   ש מ ח  !

הערות
[1] הרחבה בעניין זה אפשר למצוא בכתבתו של ינץ לוי על הקשר בין סבל וחמלה
[2] הפעל אָלִין בו משתמשת רות מרמז על שנת הנודד שאינו ישן בביתו. למשל, בבראשית ל"ב, פס' י"ד: "וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא".

עוד באותו ענין
יעקב נגן על חג שבועות כחג ההווה