הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

השיר הפשוט של הלחם: רעב ושובע, ריקות ומלאות במגילת רות 12 במאי 2013

מגילת רות סובבת כולה סביב רעב ושובע, ריקות ומלאות. אלימלך ונעמי עוזבים את בית לחם (הבית של הלחם) כאשר שורר רעב בארץ. הרעב מוביל אותם לשדה מואב, דווקא מואב עליו נאסר לבוא בקהל ישראל, משום שלא קידם את בני ישראל בנדודיהם במדבר בלחם ובמים: "עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם."

במהלך עשר שנות מגוריהם במואב אלימלך מת, בניו מתחתנים עם מואביות, ומתים ללא בנים. כאשר מחליטה נעמי לשוב לביתה ביהודה היא עושה זאת "כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב–כִּי-פָקַד ה' אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם," כלומר בית לחם שבה להיות הבית של הלחם, בית של שובע ומלאות.

אלא שנעמי מוכת היגון רעבה וריקה. ביגונה הגדול היא שולחת מעל פניה את "הלחם" שבידה, את שתי כלותיה שיכולות להוות לה מקור לנחמה ולגאולה, ובוחרת ברעב רגשי. עורפה עוזבת, אך רות, שמשמעות שמה רווייה ורעות, דבקה בחמותה ובדבקותה תושיע את נעמי ותעניק לה חיים והמשכיות. לנשות העיר אומרת נעמי "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'." אך הטקסט מציין כי שתי הנשים "בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים," ובכך מרמז כי מה שנראה כסוף טרגי של אבל, ריקנות ויגון, הוא למעשה התחלה חדשה.

נעמי מסתגרת בביתה, מתעטפת ביגון וברעב, בשעה שרות יוצאת ופועלת במרחב הפיזי והחברתי של הלחם. כאשר פוגש אותה בועז מלקטת בשדהו, הוא מזמין אותה לסעוד איתו וחולק איתה פת לחם: "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר." את מה שנותר מהלחם, ביחד עם השיבולים שליקטה, היא מביאה לנעמי " וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן-לָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ."

והשובע מחזיר את נעמי לחיים ולאמונה. היא שולחת את רות אל הגורן, לפגישה גורלית עם בועז. בתשובה שולח בועז עם רות שש שעורים כאות לכוונותיו המהוגנות, ונעמי יודעת כי לכלתה ולה יש תקווה: " שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי:  כִּי אָמַר (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ. וַתֹּאמֶר, שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר:  כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם."

הכלה אותה רצתה נעמי לשלוח מעל פניה יולדת בן ובכך הופכת רעב לשובע, עקרות לפוריות, יגון לשמחה: " וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:  כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים."

למדני את השיר הפשוט של הלחם

רחל שפירא כתבה את השיר ללחן של רמי בר-דויד. נורית גלרון שרה את השיר באלבום "נגיעה אחת רכה" (1984). את ההשראה לשיר קיבלה שפירא מ"שיר אהבה" של מאני לייב (1953-1883), משורר יהודי-אמריקאי שכתב ביידיש. שירו של לייב נפתח בשורה "בראשית בא השיר הפשוט של הלחם" (התרגום של שמשון מלצר). אצל שפירא מדובר באוהבת המבקשת להיות חלק מהיומיום של אהובה, כמו לחם.

חג שבועות שמח!

חג סוכות : מים וצדק חברתי 9 באוקטובר 2011

חג סוכות הוא חג המים. בתקופה בה התקיים בית המקדש התבצע טקס נסך המים במשך כל ימי החג, וכלל תהלוכה מרשימה, שהמחישה את שמחת החוגגים עליה נאמר "מי שלא חזה בשמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". בימים רגילים יין ננסך על המזבח. בימי סוכות ננסכו מים בנוסף על היין.

מהי משמעות המים בחג סוכות? על-פי המסורת, בחג הסוכות נקבע גורל השנה מבחינת הגשמים: "ובחג [הסוכות] נידונים על המים [כלומר, על הגשמים]". ספר דברים מצביע על תלותה של ארץ ישראל במטר השמים, כהבדל המסמן את השוני בין ארץ ישראל לבין ארץ מצרים:

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק: והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים" (דברים י"א, י-יב).

פרשנות אחת לתלות זו היא פרשנות אמונית: תלות במטר מהשמים משמעה תלות בבורא. בשונה מנהרות ואגמים שמספקים מים על בסיס קבוע, כאן המים הם על בסיס ארעי. יש להתפלל עליהם ובעבורם בכל שנה מחדש.

פרשנות אחרת היא פרשנות חברתית, הרואה בשינוי באופן השקיית האדמה הכוונה לצדק חלוקתי ושיוויון חברתי:

"מפני ד' דברים חזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן. מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ועוד שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה הה"ד לשום שפלים למרום".

הגשם ניתן באופן שווה לכולם, עשירים כעניים, חזקים כחלשים, ובמובן זה "הגבוה שותה כנמוך". לעומת זאת, מקורות המים יכולים להיות בשליטת "בעלי זרוע" וליצור אפליה בחלוקת המשאבים בין "גבוהים לבין נמוכים".

השיוויון והארעיות באים לידי ביטוי גם במבנה הסוכה עצמה. הסוכה נבנית לזכר המבנים הארעיים שבנו בני ישראל במדבר. עשיר ועני יושבים במבנה זמני החשוף לרקיע. בהקשר זה גם גופנו-אנו הוא משכן זמני. ההפטרה לסוכות, מתוך ספר קהלת, מזכירה כי כל חיינו בעולם הזה משולים לסוכת ארעי, לצל עובר ולעלה, שהיום הוא פורח ומחר הוא נובל.

"דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים; הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל", פסוקי הפתיחה של ספר קהלת מציבים את כל הדברים המוחשיים המרכיבים את חיינו (מעמד חברתי, ייחוס משפחתי, שיוך לארץ ולמקום, רכוש), אל מול אפסותם (הבל הבלים). אין הכוונה לכך שדבר אינו נחשב, ושאין חשיבות לכל מעשינו, אלא שדווקא מתוך קיומם של הדברים עולה הבחנה מחודדת וצלולה של ריקותם, השתנותם, היותם בני חלוף.

סוכות הוא גם חג האסיף. הזמן בו נאסף היבול, פסטיבל שמחה ותודה על ברכת האדמה. בתקופה המודרנית ובעולם המערבי אנו חיים בעולם של שפע, מרוחקים מחיי עבודת האדמה ומקצביה. כיצד בכל זאת ניתן לחבר בין מאפייני חג סוכות – הודיה ושמחה, ארעיות וצדק חברתי – לבין חיי היומיום?

חיבור אפשרי אחד הוא דרך אחריות סביבתית. הדאגה לסביבה היא דאגה לזולת, החל מילדנו להם נוריש עולם בר קיימא, וכלה במעגלים החברתיים הסובבים אותנו, כי לסביבה (כמו לגשם) אין גבולות או העדפה. ביחד עם הודיה ושמחה על השפע והברכה, אפשר לקחת לתשומת ליבנו את הרגלי הצריכה שלנו, את הרגלי האוכל שלנו, את מידת היכולת שלנו לחסוך במים ולשמור על מקורות המים. האם אנו רוכשים מזון מתוצרת מקומית (מה שמפחית את הנזק הסביבתי)? האם אנו אוכלים בצורה בריאה (ושומרים על סוכתנו-גופנו)? האם נוכל בשנה זו להשתמש במים באופן מודע וחסכני יותר? אולי נתמוך בעסקים בעלי תו חברתי שהתחייבו לתעסוקה בתנאים הוגנים ולדאגה לסביבה?

ומתוך חיי יומיום של מודעות חברתית וסביבתית מי יתן ותתקיים בנו הברכה המסיימת את תפילות חג סוכות:

משיב רוח ומוריד גשם / לברכה ולא לקללה / לחיים ולא למוות / לשובע ולא לרזון

"אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה" : חמלה וריקות במגילת רות 22 במאי 2007

שבועות תשס"ז

מגילת רות נפתחת בנקודת שפל בחיי הדמויות. נעמי מאבדת את בעלה ואת שני בניה במואב. רות וערפה מאבדות את בעליהן. האובדן משנה את נעמי והופך אותה מרה. כמו איוב היא זועקת את כאבה ומתריסה באוזני נשות בית לחם : "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה".

בספר איוב הסבל הוא מבחן אלוהי הנוצר כתוצאה ממאבק שרירותי בין טוב לרע. בסיומו של המבחן ה' מסרב לתת סיבה לסבל, וכך נותר הסבל חסר משמעות ונשגב מבינת אנוש. לעומת זאת, סבלה של נעמי מוצג כתוצר של מהלך החיים. הסבל כשלעצמו איננו טוב או רע. בשונה מאיוב, נעמי לא מקללת את יום היוולדה או מתקוממת כנגד הקיום עצמו. היא מתכנסת פנימה ומבקשת לחזור הביתה.

המילים חכמה, הבנה, וידיעה חוזרות בספר איוב. חזרה זו מעידה על סיפור בו הסבל הינו נושא לדיון אינטלקטואלי. יותר מחוויה, הסבל הוא התרחשות אותה האדם מתאמץ להבין ללא הצלחה. הניסיון להבין מתסכל ומרפה ידיים משום שהידיעה המלאה שמורה לה' בלבד: "אָמְנָם, יָדַעְתִּי כִי-כֵן; וּמַה-יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם-אֵל. אִם-יַחְפֹּץ, לָרִיב עִמּוֹ–לֹא-יַעֲנֶנּוּ, אַחַת מִנִּי-אָלֶף".

בספר רות, לעומת זאת, חוזרות המילים עשיה, פעולה וחסד, ומתייחסות לאלוהים ולאדם. הסבל מוצג כחוויה עמוקה המאפשרת התקרבות בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. רות דבקה בנעמי ברגע הקשה ביותר: הרגע בו חוזרת נעמי, ריקה וחסרת כל, אל ביתה, בית בו רות תהיה נוכריה. הצהרתה של רות היא אמירה שיש בה מעשה: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".

מעשה רות מהדהד את מעשה אברהם: כמוהו היא עוזבת את עמה ואת בית אביה ובוחרת באלוהים. אולם, בשעה שהליכתו של אברהם אחרי אלוהים היא הליכה אחרי עקרון דין מופשט, רות בוחרת בחמלה ובחסד. רות יכלה להצהיר הצהרת נאמנות לנעמי ולהסתפק בכך. אולם, היא מגדילה לעשות ומתחייבת לאלוהים בנקודת זמן בה אלוהים מכזיב, בשעת השפל בחיי נעמי, אותה נעמי שחלקה עם רות ימים יפים יותר.

שרש המילה חמלה הוא ח.מ.ל ומשמעותו לשאת, לחלוק עם האדם הסובל את משא הכאב [1]. בשונה מרגש האהבה, הבא לידי ביטוי במשיכה ובדחיה, חמלה היא פעולה ישירה. במעשה חסד אין עבר או עתיד אלא רק הווה. ברגע בו כבד היגון מנשוא רות אינה מבכה את העבר, ואינה מבטיחה הבטחות שווא לעתיד, אלא מציבה עצמה ישירות בכאב ההווה ובהוויית האובדן של נעמי. רות הולכת בנעליה של נעמי, "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ ", מוכנה ומזומנה לחיי נדודים וחוסר ביטחון אישי, חברתי וכלכלי "וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין" [2], ושם, בזמן הריק של האַיִן, רות מתחייבת לאלוהים, "אלֹהַיִךְ אֱלֹהָי".

אלוהים הנמצא במגילת רות אינו אלוהים של דין צדק מופשט, אלא אלוהים הנגלה בפרטי הפרטים של החיים, ברגעי השפל וההתעלות, במעשים של חסד בין אדם לאדם. אלוהים שהמחוייבות אליו אינה מובנת מאליה אלא מתחדשת מרגע הווה לרגע הווה, הוויה בה בוחרים בכל יום מחדש.

ח ג   ש ב ו ע ו ת   ש מ ח  !

הערות
[1] הרחבה בעניין זה אפשר למצוא בכתבתו של ינץ לוי על הקשר בין סבל וחמלה
[2] הפעל אָלִין בו משתמשת רות מרמז על שנת הנודד שאינו ישן בביתו. למשל, בבראשית ל"ב, פס' י"ד: "וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא".

עוד באותו ענין
יעקב נגן על חג שבועות כחג ההווה