jump to navigation

תפרו את שבריה: יום העצמאות תשס"ט 28 באפריל 2009

Posted by Keren Fite in יום העצמאות, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , ,
13 comments

התמונה שפרסם שרון רז הזכירה לי את המעשה הבא[1]:

מספרים על תעשיין אחד שהשקיע כסף רב בהקמת מפעל וברכישת מכונות משוכללות מגרמניה. המפעל שיגשג והמכונות פעלו יום ולילה על מנת לספק את ההזמנות הרבות שזרמו אל המפעל.

באחד הימים, בעיצומו של ייצור מאסיבי, נסדק גוף המנוע של אחת המכונות לכל אורכו. התעשיין הזמין מומחים שונים כדי שיתקנו את המכונה, אך כולם פסקו כי אין שום דרך לתקן את גוף המנוע הסדוק. גם התייעצות עם המפעל שייצר את המכונה הבהירה כי אין דבר שניתן לעשות, וכי הסדק עמוק וחמור מכדי שניתן יהיה להשיב את המכונה לפעולה. וכדי להוסיף מכה על חבורה, גילה התעשיין כי ידרשו מספר חודשים עד שתגיע מכונה חדשה לארץ.

צילום: שרון רז

בלית ברירה הזמין התעשיין מכונה חדשה ועמד להשבית את פס הייצור ולפצות את לקוחותיו על העיכוב בביצוע ההזמנה. אלא שאז סיפר לו חבר על מאיסטר קשיש שיתכן ויוכל לתקן את המכונה. "האיש הוא בעל מקצוע ששיכלל את אומנותו לדרגת שלמות", סיפר לו החבר, "יכולתו המופלאה לתקן מכונות הצילה את חייו במחנות הריכוז".

התעשיין איתר את המאיסטר הקשיש והזמין אותו אל המפעל לראות את המכונה ואת גוף המנוע הסדוק. המאיסטר נמוך הקומה הסתובב סביב המכונה הענקית, טיפס על סולם כדי למשש את הסדק לכל אורכו, המהם ומילמל לעצמו, ולבסוף בא אל התעשיין ואמר לו שאכן אי אפשר להלחים את הסדק, אבל בהחלט ניתן לתקן את גוף המנוע הסדוק.

"כיצד תעשה זאת?" שאל התעשיין בהפתעה. "אני אתפור את הסדק לכל אורכו", ענה המאיסטר.
בכל מצב אחר היה התעשיין מתגלגל מצחוק ומשלח את האיש המוזר לדרכו. אלא שהמאיסטר ביקש שכר נמוך ביותר עבור עבודתו. "הסיפוק שבהצלחה יהיה חלק משכרי", הסביר לתעשיין המופתע. בנוסף, הזמנות בשווי מיליונים עמדו על הפרק, ולא היו לתעשיין אפשרויות אחרות טובות יותר.

המאיסטר הקשיש החל בעבודה. בעדינות קדח חורים משני צידי הסדק. בסבלנות אין קץ השחיל חוטי פלדה בין החורים ו"תפר" את גוף המנוע הסדוק לכל אורכו. לאחר מספר ימים הודיע כי מלאכתו הסתיימה. התעשיין עצר את נשימתו כאשר הפעיל את המכונה המתוקנת לראשונה.

המכונה קרקשה והחלה לפעול. תחילה קיווה התעשיין שהמכונה תעבוד מספר שעות. אחר כך חשב שיתכן שתחזיק מעמד מספר ימים, עד שיספק את ההזמנות הדחופות ביותר. כאשר המשיכה לעבוד לאחר שסופקו ההזמנות במלואן, עיכב את ההזמנה של המכונה החדשה, ומאוחר יותר ביטל אותה כליל.

יש המספרים כי המנוע התפור פועם בלב המכונה עד עצם היום הזה. אחת לאיזה זמן מגיע המאיסטר הקשיש למפעל כדי לבקר את בת-טיפוחיו המכנית ולבחון את מעשה התפירה. הוא והתעשיין שותים כוס תה בצוותא ומשוחחים על מופרכותם של הדברים[2].

***
אנשים שיודעים מפחידים אותי. אנשים שיודעים שהארץ ניתנה לנו, אנשים שיודעים שאנחנו עם סגולה, אנשים שלא שוכחים את עמלק וירדפו אותו עד כלות, אנשים שיודעים שאנחנו מצויים בעיצומה של מלחמת קודש וכי יש למחות את הטרור מעל פני האדמה הזאת.

אנשים שיודעים מפחידים אותי. אנשים שיודעים שהציונות היא קולוניאליזם, אנשים שיודעים שעלינו להתבייש במעשינו, אנשים שברור להם שצריך לוותר על הכל – ה כ ל – על זהות, על מקום, על קיום, רק כדי שיהיה כאן שלום. אנשים עבורם לאומיות היא דת הרוצחים. אנשים שברור להם ש"הם" טועים.

המלחמה הבלתי פוסקת הזאת על ידיעה מוחלטת, על צדקת הדרך, היא מלחמה פוצעת, סודקת, מעכלת. אולי פקחנו את עינינו לראות את סבלו את האחר, אבל נפלנו אל מלכודת האשמה העצמית והבושה. אולי פקחנו עינינו לראות את שרשי הסבל שלנו-אנו, אבל נפלנו אל מלכודת הייאוש.

ואולי תמצא לנו דרך לתפור את השברים, לרפא את הפציעות מבלי להתאמץ כל כך להמשיך ולחפור בפצעים.
ואולי תמצא לנו הדרך לעצמאות.

הערות:
[1] את התמונה צילם שרון רז במושבה קדימה בבנין ויצ"ו שיועד להריסה.
[2] המעשה בגוף המנוע התפור הוא גירסה שלי לסיפור טיפולי המופיע ב- מעשה הסיפור הטיפולי, חיים עומר ונחי אלון. מודן, 1997.

סיפורי דהרמה (1): לא אחיה מתוך שינאה 29 ביולי 2008

Posted by Keren Fite in סיפורי דהרמה.
Tags: , , , , ,
8 comments

טנזין הוא פליט טיבטי שחי בסיאטל, וושינגטון. בגיל 52 אובחן כחולה לימפומה, והחל בטיפולי כימותרפיה בבית החולים המקומי. במהלך הטיפול התנהגותו הפכה תוקפנית: הוא תלש את העירויים מזרועו, סירב לשתף פעולה עם הצוות הרפואי, צעק על האחיות והתווכח בכעס עם כל מי ששהה בקירבתו. הצוות הרפואי חש מבוכה נוכח התנהגותו.

אשתו של טנזין הסבירה כי טנזין היה אסיר פוליטי במשך 17 שנים. חיילים סינים הרגו את אשתו הראשונה, אסרו אותו ועינו אותו ללא הפסקה בזמן המאסר. אתם מבינים, הסבירה אשתו לאנשי הסגל הרפואי, בית החולים ומערכת החוקים הנוקשה השורה בו, בשילוב עם טיפולי הכימותרפיה גורמים לטנזין לחוות מחדש את התקופה בה היה אסיר פוליטי. מבלי משים אתם גורמים לו לשנוא אתכם כשם ששנא את הסינים שכלאו ועינו אותו, והוא מעדיף למות מאשר לחיות מתוך השינאה הנוראית שהוא חווה עכשיו. על פי האמונה הטיבטית לב מלא שינאה הוא מצב נורא למות בו. הוא אינו יכול להמשיך כך. הוא צריך לעזוב את בית החולים כדי שיוכל ליצור את המרחב בו יוכל להתפלל ולטהר את ליבו.

הרופאים הסכימו לשחרר את טנזין בתנאי שצוות ההוספיס יבקר בביתו ויעקוב אחר מצבו. לי פאטון היתה אחות ההוספיס שמונתה לטפל בטנזין בביתו. היא התקשרה לארגון אמנסטי כדי להתייעץ כיצד לעזור לו. נציג אמנסטי טען שכדאי לדבר עם טנזין על ההתנסות האיומה שחווה בכלא. קורבנות עינויים מאבדים את אמונם באנושות ונותרים חסרי כל תקווה, הסביר לה, כדי שתוכלי לעזור לו, עליך למצוא דרך להשיב לו את התקווה.

לי נסתה לעודד את טנזין לדבר על חוויותיו הקשות בכלא הסיני. הוא סירב. עלי ללמוד לאהוב מחדש כדי שאוכל להחלים, אמר לה. בבקשה, אל תשאלי אותי על ההתנסויות ההן. עזרי לי לאהוב מחדש.
כיצד אוכל לעזור לך לאהוב? שאלה
שבי איתי, שתי מהתה שלי, התכבדי בעוגיות, ענה לה.
התה הטיבטי הוא תה מלוח, מכוסה בשיכבה של חמאה מחלב יאק. למרות שלא היתה מורגלת במשקה, לי ישבה עם טנזין ואשתו ולגמה תה-חמאה טיבטי במשך חודשים. במקביל נמשך הקשר עם הרופאים המטפלים שטיפלו בכאב הפיזי ממנו סבל טנזין. אלא שדומה היה שדווקא הכאב הנפשי הופך קל יותר ויותר.

האביב הגיע, ולי שאלה את טנזין מה עושים הטיבטים החולים בזמן האביב. הוא צחק. אנחנו יושבים במורד הרוח מכיוון הפרחים, ענה לה. ברגע הראשון היתה לי בטוחה כי טנזין דיבר שירה, רק אחר כך הבינה שהוא מדבר ברצינות גמורה: אנחנו יושבים בכיוון הרוח ומניחים לפרחים לאבק אותנו עם פריחת האביב החדשה. באבקת הפרחים יש כוחות ריפוי, הסביר לה.
לי התלבטה בשאלה היכן תמצא מספיק אבקת פרחי אביב עבור טנזין. היא החלה להביא פרחים אל ביתו. אחד מחבריה הציע שטנזין יבקר בחממות הפרחים באיזור. כשיצרה קשר עם מנהלי החממות המקומיות, והסבירה את הבקשה, תגובתם הראשונית היתה, הוא רוצה לעשות מה?! בהמשך התרצו והסכימו לארח את טנזין.

במהלך סופי השבוע הבאים ארזו טנזין ואשתו תה-חמאה טיבטי ועוגיות, ונסעו לבקר בחממות בסביבתם הקרובה. לאחר ארבעת הביקורים הראשונים, לי החלה לקבל טלפונים ממנהלי החממות המזמינים את טנזין לחזור ולבקר אצלם: קיבלנו משלוח חדש של פוקסיה, ויש גם דפנה נהדרת, הוא יאהב את ריחה של הדפנה! אה, כן, כמעט שכחתי, יש לנו ריהוט גינה חדש שאני בטוח שהוא יהנה ממנו, וגם הצבנו שרוולי רוח צבעוניים כדי לעזור לטנזין לזהות את כיוון הרוח כך שישב במקום האופטימלי כדי לקלוט את אבקת הפרחים…
האנשים החלו להכיר את טנזין, והיה להם אכפת ממנו. עובדי החממות החלו לסדר את ריהוט הגינה בכיוון הרוח, אחרים הביאו מים חמים עבור התה, הלקוחות הקבועים בחממות הביאו את עגלות הפרחים שקנו אל המקום בו ישב. דומה שקהילה מתהווה סביב טנזין ואשתו.

לקראת סוף הקיץ, חזר טנזין אל הרופא המטפל כדי לעבור סידרת בדיקות. בסקירת ה CT לא היה זכר לסרטן. הרופא הנבוך אמר לטנזין שאינו יודע כיצד להסביר את הממצא. טנזין ענה לו: אני יודע מדוע הסרטן הלך לו, הוא לא יכול היה להמשיך להתקיים בגוף שנמלא באהבה… כשהתחלתי לחוש את החמלה הגדולה מכל האנשים שעזרו לי, המטפלים בהוספיס, העובדים בחממות, כל האנשים ששאלו לשלומי, התחלתי להשתנות מבפנים. אני חש בר מזל על כך שניתנה לי ההזדמנות להתרפא בצורה כזו. חמלה מרפאה לא פחות מכימותרפיה…

את הסיפור הזה כדאי לקרוא פעמיים. בפעם הראשונה הסוף הדרמטי, המתאר ריפוי מסרטן ללא טיפול רפואי מקובל, תופס אותך במקום בו את נמצאת עם מידת האמונה או אי האמונה שלך בטיפולים אלטרנטיבים ובניסים רפואיים.

בקריאה שניה אפשר להניח לסוף הדרמטי, ולשהות בתוך יופיו של התהליך המתואר. ההחלטה הצלולה שלא לחיות מתוך שינאה; האומץ שבחיפוש דרך שונה לריפוי, דרך של חמלה וכבוד כלפי החיים; התהוותה של קהילה חומלת, היוצרת הֶקְשֵׁר רחב של אהבה. אהבה שאינה רומנטית, אהבה שאינה תשוקה. האהבה הטמונה בנכונות הפשוטה והאמיצה להיות נוכחת, נוכחות מלאה, בחוויית הסבל של אדם אחר.

כמו התה הטיבטי, הסבל הוא משקה קשה לעיכול. ולמרות זאת, אפשר לשבת איתו במורד הרוח ולפזר עליו אבקת פרחי אביב, אפשר להקשיב, להיות נוכחת, לכרסם איתו עוגיות.