הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

נשים של אור בחג חנוכה 3 בדצמבר 2013

היום נר שביעי של חנוכה. בכל הדלקת נרות בה נכחנו במהלך ימי החנוכה בירכו "שעשה ניסים לאבותנו." חזק הוא כוחו של ההרגל, כוחן של המוסכמות. עשו לכן שינוי קטן, ברכו על הנרות ברכת נשים ואמרו "שעשה ניסים לאבותנו ולאימותנו," ומי שרוצה להגדיל לעשות תברך "שעשתה ניסים לאבותנו ולאימותנו." ועם הברכה ספרו סיפורן של נשות האור של חג חנוכה.

מצוות הדלקת הנרות: אף הן היו באותו הנס

"והשתא, דאמרינן הדלקה עושה מצוה … אִשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס." (גמרא דף כ"ג ע"א)

אף הן, על שום מה?

"פירש רשב"ם, שעיקר הנס היה על ידן: בפורים על ידי אסתר, בחנוכה על ידי יהודית… אף הן היו בספק דלהשמיד ולהרוג… בחנוכה הגזירה היתה מאד עליהן."

ומשום כך, נשים שוות לגברים בחובת הדלקת הנרות, ואשה המדליקה נרות בחנוכה מוציאה גם גברים ידי חובת הדלקת נרות.

מהן הגזירות שהוטלו על הנשים בחנוכה?

"תנו רבנן, בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לשונאי ישראל חלק ונחלה באלוהי ישראל. מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם. ועוד גזרו שכל מי שיש לו שור יכתוב על קרנו שאין לשונאי ישראל חלק באלוהי ישראל. הלכו ישראל ומכרו שווריהם. ועוד גזרו עליהם שיהיו בועלין נשיהן נדות. הלכו ישראל ופרשו מנשיהן. ועוד גזרו שכל מי שנושא אישה תבעל להגמון תחלה ואח"כ תחזור לבעלה".

"עד שנשאת בתו של יוחנן כהן גדול. כיון שרצו להוליכה אצל אותו ההגמון, פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם. מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה, ואמרו: 'הוציאוה לשריפה'.

הוציאוה לשריפה ואל יתגלה דבר זה למלכות מפני סכנת נפשות. שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה. אז אמרה לו [בתו של יוחנן כהן גדול אמרה ליהודה המכבי ואחיו]: 'היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו? אמנם אתם אינכם עוברים בידיים על העבירה. אבל אתם מועלים בי, בתו של יוחנן כהן גדול, ובעצם אתם מועלים בסבלן של הנשים כולן. בכל שלושת השנים ושמונת החודשים שעברו'. כיון ששמע יהודה וחבריו כך נועצו יחדיו להרוג ההגמון'"

בכל הגזירות העדיפו ישראל לנהוג בדרך של המנעות על מנת לחמוק מהגזירה: עקרו בריחים שבבתיהם, מכרו שווריהם, פרשו מנשותיהן. גזירת חוק הלילה הראשון לפיה נבעלת הבתולה על ידי ההגמון, ורק אחר כך על ידי בעלה, התקיימה במשך שלוש שנים ושמונה חודשים. כאן נהגו ישראל בדרך של התעלמות מסבלן של הנשים. עד אשר נישאה בתו של יוחנן כהן גדול ובמחאתה הציתה את נס המרד.

אורה של אשה אחת, שמעזה לומר לא. אשה אחת שיוצאת צדקתה קבל עם ועדה.

שרה ורבקה

"כל ימים שהייתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה, ברכה משולחת בעיסה, והנר היה דלוק מליל שבת ועד ליל שבת. כיוון שמתה פסק אותו ענן, אותה הברכה, אותו הנר. כיוון שבאה רבקה חזרה כל הברכה."

הסיפור על שרה ורבקה מתאר קשר ייחודי בין האם לבין כלתה. הענן מסמל את נוכחותה של שכינה, העיסה מסמלת את חיי החומר, בלעדיהם לא יתכנו חיי רוח, ואורו של הנר מסמל את חיי הרוח.

דבורה אשת לפידות

שמה של דבורה אשת לפידות מרמז על אור: "מאי אשת לפידות? שהיתה עושה פתילות למשכן".

מסופר כי בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו: "בוא ואעשה לך פתילות ולך לבית המקדש שבשילה, אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם ותבוא לחיי העולם הבא." אלא שדבורה מגדילה לעשות ועושה פתילות עבות כדי שיהיה אורן מרובה. והקב"ה בוחן לבבות וכליות אמר לה: "דבורה את מתכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך"… ומשום כך זכתה דבורה לנבואה.

אשה אחת שכוונתה להרבות אור.

יהודית

"מעשה שבא מלך הגוים על ירושלים ויצר עליה ימים רבים… והייתה בירושלים נערה מבנות הנביאים, וכראותה כי גדל השבר ועצם הצער ותשם נפשה בכפה ותצא עם שפחתה ותיגע עד שערי העיר. ותאמר לשוערים: 'פתחו השערים ואצא אולי יעשה לי הקב"ה אות ופלא ואהרוג את הכופר הזה ויושעו ישראל על ידי.'"

יהודית יוצאת להציל את עירה מהמצור, מפתה את הולופרנס, עורפת את ראשו, ומצילה את עמה.

אשה אחת, היוצאת באומץ אל מחוץ לשערי העיר, על מנת להביא אור והצלה.

רשימות נוספות בנושא חנוכה

איפה הבנות כולן? על נשים בחג חנוכה

בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי: תובנות בין חושך לאור

ניסו להרוג בנו. לא יכלו לנו. הרגנו בהם ואז אכלנו סופגניה

למה לי אלימות עכשיו?

התמונה:

Judith with the Head of Holofernes, Beccafumi, 1520

וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ : אהבה וזוגיות בפרשת חיי שרה 24 באוקטובר 2013

פרשת חיי שרה פותחת במות שרה, וממשיכה בשליחותו של אליעזר היוצא למצוא כלה ליצחק. שמה של רבקה מוזכר לראשונה מיד לאחר עקדת יצחק: וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם, לֵאמֹר… וּבְתוּאֵל, יָלַד אֶת-רִבְקָה. בפעם הבאה בה מוזכרת רבקה, היא כבר נערה צעירה אותה פוגש אליעזר העייף והמאובק, המגיע עם גמליו אל הבאר, כשבליבו מבחן למציאת כלה ראויה ליצחק:

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ(ה), אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה … בָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.

החסד אותו מבקש אליעזר, הוא חסד עבור אדונו, אברהם, למען תמצא כלה לבנו יחידו. והנערה אותה מוצא אליעזר על עין המים תשלב בתוכה חסד עם יכולת מעשה ונחישות.

רבקה משקה את ההלך הזר, ואת גמליו. היא אינה מבדילה בין האדם לבין בעלי החיים שעימו ומשקיעה מאמץ במתן מים לכולם. אליעזר, המתרשם מיופיה ומנדיבות ליבה, נותן בידה תכשיטים ושואל על משפחתה וביתה. רבקה מוסרת שושלת יוחסין נשית, ומציינת את שם אביה, בתואל, ואת שם סבתה, מִלְכָּה: בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי–בֶּן-מִלְכָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. כשהיא הולכת לספר לבני משפחתה על ההלך הזר, אותו הזמינה להתארח, תחילה היא הולכת למגורי אמה ורק אחר כך אל אחיה: וַתָּרָץ, הַנַּעֲרָ(ה), וַתַּגֵּד, לְבֵית אִמָּהּ–כַּדְּבָרִים, הָאֵלֶּה

התנהלותה של רבקה, וציונה של שושלת נשית משמעותית ומן הסתם בעלת השפעה, מתווה את דמותה למן ההתחלה: אשה בעלת יכולת פעולה, ותעוזה המאפשרת להוציא את תוכניותיה וכוונותיה מהכח אל הפועל. על פי המסופר, גם בני משפחתה מכירים ביכולותיה של רבקה, ולאחר שמבקש אליעזר את ידה עבור בנו של אדונו, נשאלת רבקה לדעתה, ועונה בקיצור החלטי: אלך.

הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ, קַח וָלֵךְ; וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת-דִּבְרֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה, לַיהוָה. וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּבְגָדִים, וַיִּתֵּן, לְרִבְקָה; וּמִגְדָּנֹת–נָתַן לְאָחִיהָ, וּלְאִמָּהּ. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עִמּוֹ–וַיָּלִינוּ; וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי. וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ, תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ(ה) אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר; אַחַר, תֵּלֵךְ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תְּאַחֲרוּ אֹתִי, וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי; שַׁלְּחוּנִי, וְאֵלְכָה לַאדֹנִי. וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ(ה), וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה; וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ

יש המפרשים כי משזיהה לבן, אחיה של רבקה, כי ההלך הוא בעל רכוש, רצה לעכב אותו על מנת להרוויח יותר מעסקת הנישואין. אך, בשונה מאחיה, רבקה אינה מתעניינת ברכוש ובחומר. יתכן שכבר בפגישה על עין המים שמעה את עתידה וייעודה קוראים לה, והיא נחושה לצאת לדרך. כמו אברהם שנענה לקריאה לֶךְ-לְךָ, הולכת רבקה מארצה, ממולדתה, מבית אִמָהּ ומבית אביה, אל בן-זוגה העתידי. וכמו אברהם שיוצא עם פמליה גדולה, כך רבקה יוצאת עם המינקת שלה, דבורה, ועם נערותיה, פמליה נשית שמלווה אותה אל הבית שתבנה עם יצחק. ועל סף דרכה החדשה, נקודת זמן שלבטח היתה טעונה גם בחשש, תקווה ופחד, מקבלת רבקה ברכה שתלווה אותה בדרכה: וַיְבָרְכוּ אֶת-רִבְקָה, וַיֹּאמְרוּ לָהּ–אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה; וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ, אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו

יש האומרים, כי לאחר העקדה, נשאר יצחק על הר המוריה, כדי להחלים בבדידות ממפגשו עם פני האב האוכל את בניו. הוא חוזר מהתבודדותו כדי לשאת את רבקה, ויושב בבְּאֵר לַחַי רֹאִי … בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, אותה הבאר בה פגשה הגר את המלאך ובה החליפה פחד בחמלה.

יצחק יוצא לשוח בשדה, להתבודד על פי דרכו, ומתוך ההתבודדות והתפילה הוא נושא עיניו ורואה את רבקה. רבקה, הרוכבת על גמל, אולי עייפה מהמסע, אולי מייחלת למנוחה, אולי מהרהרת בעתידה, נושאת גם היא עיניה ורואה את יצחק, ועיניהם נפגשות לראשונה:

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, בְּאֵר לַחַי רֹאִי; וְהוּא יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס

והמפגש הזה, מפגש העיניים הלא מתוכנן, היציאה הפתאומית מתוך עצמי, למפגש עם הזולת; אותו אחר מסתורי שעד אותו הרגע היה הבטחה וחלום, ולפתע מתממש כדמות מוחשית, בשר ודם. המפגש הזה אולי חושף בפני רבקה את חזון עתידה, ולא רק את יצחק היא רואה, אלא את בניה, את עקדתה שלה על מזבח אהבתה ליעקב.

הראיה היודעת הזאת, המוקדמת כל כך, מפילה-מבהילה את רבקה — וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל … וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס — אך לא מורידה דבר מנחישותה. היא שואלת את אליעזר, מי האיש שראתה, ותשובתו גם היא מאירה על יחסיהם העתידיים: הוּא אֲדֹנִי, עונה אליעזר. אדונו של אליעזר, אך לא אדונה של רבקה. רבקה מתכסה בצעיף, מתכנסת אל תוך תוכה פנימה, כדי להניח לזמן לקשור חוטים של משמעות בינה לבין בן זוגה.

גם אצל יצחק תהליך קבלתה של רבקה כבת זוגו מתרחש בשלבים: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. ראשית הוא מביא אותה אל אוהלה של שרה, והמדרש מספר כי מרגע כניסתה של רבקה אל אוהל שרה שב הנר לבעור, והעיסה לתפוח, וענן הברכה שב לשכון מעל. ואחרי שנשא אותה לאשה, והפך לאיש שלה, אז בשלה אהבתו, והוא מסוגל להשלים עם מות אימו, ונחמה וחסד שורים על שניהם.

הזוגיות של יצחק ושל רבקה היא זוגיות שותקת. אין זו שתיקה של כעס או מבוכה, אלא שתיקה של שניים שיודעים זה את זו, וזו את זה. שתיקה של כבוד הדדי, ונשיאה משותפת בעול הסבל שמזמנים החיים. בשונה מאברהם ומיעקב שלא ראו עצמם אחראים על סבלן של נשותיהם העקרות, והניחו להן להתמודד עם צער עקרותן לבדן, כאשר מתגלה עקרותה של רבקה, יצחק מתפלל למענה, והיא מתפללת למענו: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, זה מול זה עומדים הם ומתפללים תפילה של חסד: היא עליו, והוא עליה. ובזכות תפילתם הכפולה, זוכים הם לתאומים, בן אחד שיהיה חביבו ובן שני שיהיה אהוב ליבה.

התמונה: Michael Deas, Rebekah at the Well