jump to navigation

אבל איזו ברירה יש? איך אפשר לשנות את הסיפור? כמה הרהורים על הורות אחרת 12 במרץ 2013

Posted by Keren Fite in יום האישה, משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, פמיניזם בנעלי בית.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

"את צודקת", אמרה לי א', "הקונפליקט הזה של אמהות ועבודה הוא שחוק ומוכר. אבל עדיין הקונפליקט אמיתי, וכולנו כלואות בתוך המאבק הזה. יש בכלל איזה דרך החוצה?"

"אני לא חושבת שיש דרך רק אחת", עניתי, "וגם אם יש דרכים החוצה, הן עדיין בתהליך התהוות."

עיקרון הרצף ושוק העבודה

את הדרך שלי החוצה התחלתי עם "עקרון הרצף" של ג'יין לידלוף. קיבלתי את הספר במתנה כשנולד בני הבכור. אחד הטיעונים המרכזיים בספר הוא שעל מנת ליצור ילדים בריאים ומאושרים יש לשאת את הילד צמוד לגוף, רצוי לגופה של אימו. למרבית האירוניה מהר מאוד הסתבר שהילד קרא והפנים את עקרונות הספר הרבה לפני, ולא היה מוכן להמצא בשום מקום אחר חוץ מאשר על הידיים, מה שגרם לי לתעב את ספרה של לידלוף בקריאה ראשונה.

למה לתעב? משום שלידלוף טוענת ש"אם יבינו האימהות את החשיבות הרבה של נוכחותן בשנה הראשונה לחיי התינוק, הן עשויות לוותר על עבודתן כדי למנוע את החסכים שעלולים… להזיק לתינוק". ועוד יותר מכך, לידלוף מכריזה כי "עוד לפני שהפכנו להומו סאפיינס היו לנו אינסטינקטים מדויקים ומיומנים להפליא בכל פרט ופרט הנוגע לגידול ילדים."

"תאוריית הרצף" מתאר את החברה המערבית כחברה חולה המנותקת משורשיה הטבעיים, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה ש"טבע" הוא מושג טעון ומורכב לא פחות מהמושג "תרבות." מקריאת הפרק האישי בספר, ברור שלידלוף עברה חוויה משמעותית במהלך שהותה עם השבטים האינדיאנים בדרום אמריקה. אלא שתרגום החוויה לתיאוריה גורפת על המין האנושי, היא הגורמת לכשל הטמון בספר.

לידלוף מתעלמת בנוחיות מהעובדה ש"אינסטינקטים" לא בהכרח מובילים לדפוסי הורות מקובלים, וכי קשה מאוד להוכיח את קיומו של דגם אחד נכון של הורות. במובנים רבים לידלוף שבויה בתפיסה הרואה באם את המטפלת העיקרית והמשמעותית ביותר עבור תינוקה, ואת תקופת הינקות כתקופה המכוננת והמשפיעה ביותר על חיי האדם הבוגר.

אבל, למרות הדחיה הראשונית כלפי הספר, הטענה כי "אמהות [אינן צריכות להתרכז] רק בדאגה לתינוק, אלא בעשיה ההולמת אנשים בוגרים ואינטליגנטים", היתה מסקרנת ומושכת מספיק כדי שאקרא בו בפעם השניה. בעוונותי השהות המתמדת בבית עם הבן שלי שיעממה אותי עד מוות, ונדמה היה לי כי שנינו ראויים לגורל טוב יותר.

הטענה המעניינת בספרה של לידוף היא שההפרדה בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים היא הפרדה מלאכותית ושגויה. את הטענה הזו מעלה גם פיליפ אריאס ב"היסטוריה של ילדות." ההבדל בין שניהם הוא שאריאס טוען שהאופן בו אנו תופסים ילדים נובע מהבניה תרבותית. בשונה ממנו, לידלוף טוענת שדרכם של השבטים האינדיאנים היא מהותית אינסטנקטיבית ומולדת.

מה שעניין אותי כאמא טריה היתה העובדה שבתפיסה שאינה מבחינה בין ילד לבין מבוגר, אין כל סיבה להפוך את הילד למרכז עולמה של אימו, אלא יש לשלב אותו בחיי העשיה שלה. יותר מכך, הילד אינו "טוב" או "רע", אין צורך "לעצב" אותו אל תוך תבנית מסויימת, והטיפול בילד אינו בהכרח "עבודה" של האם ובודאי שאינו ה"קריירה" שלה.

tierney-gearon-1

אלא שבמציאות ההפרדה בין עולם העבודה המונע על ידי כללים של תחרות, הישגים ושיקולי עלות תועלת לבין עולם הבית והמשפחה הפועל לפי עקרונות של אהבה ונתינה ללא תמורה הופכת את שילובם של הילדים בתוך עולם המבוגרים לבלתי אפשרית, אם לא מופרכת מיסודה. מעטים הם מקומות העבודה המסכימים לקבל אמהות ביחד עם התינוקות שלהן, או מסוגלים לאפשר הנקה ו/או נשיאה מתמדת של התינוק.

פתרון אפשרי אחד הוא לוותר מראש על הניסיון לשלב בין העולמות, ולהשאר בבית בשנים בהן הילדים צעירים. ברוב המקרים האם היא המוותרת. להחלטה הזאת יש השלכות משמעותיות על עצמאותן הכלכלית של נשים, על יכולת ההשתכרות שלהן ועל סיכויהן להשתלב בעתיד בשוק העבודה. פתרון אחר, גם הוא של אמהות, הוא להקים עסק עצמאי שמאפשר עבודה מהבית. ברמה כזו או אחרת פתרון כזה מאפשר לשלב את הילדים בעולם המבוגרים. הקושי כאן הוא שפיתרון זה מתאים לאמהות שתחום העיסוק שלהן ואופיין מאפשרים הקמת עסק עצמאי.

בישראל הולכת ומתהווה קבוצת מאבק, שמים את המשפחה במרכז, שטוענת שיש להתאים את מקומות העבודה למשפחה, ולא את המשפחה למקומות העבודה. כלומר, לסיים את יום העבודה בשעות סבירות ולהמנע מקביעת ישיבות אחרי השעה 16:00. מציאותי? אין לדעת. בינתיים, תנאי שוק העבודה הדינמי וחסר היציבות גורם למעבידים דווקא להדק את הפיקוח על העובדים ולאסור על עבודה מהבית.

מודל הורות משותפת

רוב הפתרונות הללו מתעלמים מקושי עיקרי אחד: הציפיה שהאם תהיה המטפלת העיקרית בילדיה, וההנחה שהבאת ילדים והטיפול בהם היא הדרך הבלעדית למימוש עצמי עבור האשה. אף אחד מהפתרונות אינו רואה באב מטפל בעל יכולת בילדיו, ובמובנים רבים חלוקת העבודה השמרנית בין גברים-מפרנסים לבין נשים-מטפלות נשמרת.

פתרון מאתגר אחר הוא מודל "הורות משותפת." לפי מודל הורות זה שני ההורים לוקחים חלק שווה בעבודות הבית, בטיפול בילדים ובפרנסת המשפחה. המחיר העיקרי הוא בעיקר כלכלי. שני בני הזוג מחוייבים לעבודה חלקית וכפועל יוצא הכנסתם המשותפת יורדת. יש גם מחיר מקצועי: שני בני הזוג מוותרים על אפשרויות קידום פוטנציאליות למען הטיפול במשפחה. מעבר לאתגר הכלכלי והמקצועי, מצוי אתגר מורכב יותר של שינוי דפוסי התנהגות ודרכי חשיבה מקובלות בהתנהלות הזוגית, ושילובו של מודל הורות יוצא דופן עם עולם עבודה תובעני.

המקרה של מארק ואיימי וואשון מוכיח עד כמה מודל ההורות המשותפת הוא מאתגר ומאוד לא ברור מאליו או "אינסטנקטיבי" כמו שנטען ב"תאוריית הרצף". בשעה שמקומות עבודה הפנימו את זכותה של האם לחופשת לידה ולמעבר לשבוע עבודה מופחת שעות, עבור גברים אפשרות כזו אינה לגיטימית. כשמארק חיפש עבודה חלקית איש לא הזמין אותו לראיונות. כאשר השמיט את הנושא מקורות החיים שלו, הוא זומן לראיונות, אבל האווירה החברית החמה התחלפה במהירות לריחוק קריר כשהציג את בקשתו לעבוד ארבעה ימים בשבוע. בסופו של דבר מארק מצא עבודה בתחום השיווק. בימים בהם הוא יוצא מוקדם מהמשרד, הוא משתדל לא לבלוט יותר מידי בשטח. הוא לא מתבייש בבחירות שבחר בחייו. הוא פשוט אינו מעוניין להפוך אותן לנושא לדיון במשרד.

אם הגבר מתמודד עם ציפיות חברתיות ונורמות עבודה נוקשות, האשה צריכה להתמודד עם הויתור על היותה המומחית הבלבדית לטיפול בילדיה. בבוקר הראשון של חזרתה לעבודה איימי הכינה עבור מארק רשימת הנחיות כיצד לנהוג עם התינוקת ומה לעשות איתה במהלך היום. מארק התבונן בה לרגע כשהושיטה לו את הרשימה, ואז קרע את הדף לחתיכות קטנות. בלי מילים הוא אמר לה: הניחי לי להתמודד בדרכי שלי. איימי נאלצה ללמוד לקבל הורות אחרת, הורות שדרכה וסיגנונה שייכים למארק ושונים משלה. שני בני הזוג למדו להכיר בלגיטימיות של שני סגנונות הורות תחת קורת גג אחת, ולנהל משא ומתן על גבולותיו של השוני.

התמונה: מתוך התערוכה “אני מצלמה” (2001) של  טירני גירון. גירון תיעדה את מסע הפיכתה לאם, ואת הקשיים הרגשיים שליוו את היווצרותה של המשפחה, והתפרקותם של נישואיה. גירון יוצרת תמונות צבעוניות הלוכדות רגעים של קסם ובלבול במפגש בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים. מתוך התרסה, בלבול ושאלה המצולמים מביטים ישירות אל הצופה ומזמינים אותה להתעמת עימם, להתעמת עם עצמה

אשת חיל היא נסיכה כלואה 10 במרץ 2013

Posted by Keren Fite in יום האישה, משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: , , , , , , , , ,
1 comment so far

"את חייבת לקרוא את הספר הזה," אמרה לי החברה שהשאילה לי את "אשת חיל" של ליהיא לפיד, "הוא תופס את כל הרגעים הקשים שאף אחת לא מדברת עליהן," היא הוסיפה, "ממש מצאתי את עצמי בתוך מה שהיא כותבת".

לפיד כותבת על אשה המחליטה להפוך לאם, ומתארת את תהליך ההתפקחות הקשה והכואב שהחלטה זו מביאה. הכתיבה בגוף ראשון, המזכירה מאוד את סגנון הכתיבה של לפיד בטור הקבוע שלה בעיתון, יוצרת את הרושם שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי. אלא שבפועל, לפיד מצליחה להמנע מהסגרת פרטים אישיים יתר על המידה על המשפחה הידועה אליה היא משתייכת, ומתאמצת לספר סיפור אוניברסלי שיחשוף את השקר הגדול של האמהות המאושרת.

בתוך סיפורה של "אני" המספרת את הסיפור, משולב סיפורה של "הנסיכה", שהיא חברתה של אני-המספרת, ובו זמנית דוגמה למודל הפנטזיה המושלמת של נישואים ואמהות, מודל שמתנפץ לנגד עינינו תוך כדי קריאה. הקטעים ממכתבי הקוראות הנאמנות של טורה השבועי של לפיד, קוראות המספרות לה עד כמה היא נוגעת בחייהן ועד כמה היא מספרת את האמת שאיש אינו מעז להוציא אל האור, רק מחזקים את המגמה להפוך את הספר לסיפורה של כל-אשה.

מה שמעורר תמיהה ב"אשת חיל" אינו האופן המשועשע בו לפיד מתארת את תהליך התדרדרותה של אשה רווקה מאנדיווידואל עצמאי בעל יכולת מקצועית וחברתית, ליצור חסר רצון עצמי המקריבה את כל כולה למען ילדיה ובעלה: "היא מעולם לא חשבה שתהיה אשת איש ואמא במשרה מלאה, הרי לא בשביל זה היא למדה, היא מסוגלת להרבה יותר". סגנון כתיבה הומוריסטי שמסתיר כעס וכאב מאפיין נשים הכותבות על קשיי האמהות.

מה שמעורר תמיהה ואכזבה היא העובדה שלפיד כועסת בעיקר על עצמה, על כך שהקריבה לשווא, על כך שהזניחה את עצמה ואת בן זוגה, ויותר מכך על כך שלא הגשימה את האגדה: "הקרבתי בלי לשאול אם משהו צריך את כל ההקרבה הזאת בכלל. ונתתי בלי שבדקתי אם משהו אכפת לו בכלל מכל הנתינה הזאת. כי היה לי ברור שאני יודעת מה כולם צריכים. כי החלטתי שאני יודעת מה צריך לתת, ומה הילדים שלי צריכים, ומה הבעל שלי צריך… נאבקתי להספיק ולעשות ולתת את כולי, בלי שמישהו ביקש, בלי שהעזתי לבקש עזרה, בלי להתפנק, בלי להעמיד את עצמי בראש סדר העדיפויות, וקיוויתי והאמנתי שיום אחד זה יקרה. שיום יבוא וכולם יבינו, וכולם ירכינו ראש בהערצה".

לרגע היא לא עוצרת את המרוץ המטורף אל היעד הנכסף של אושר ועושר, ועוד יותר מכך היא לא מעלה בדעתה אפשרות שאולי יש סיפור אחר, ולא רק סיפור אחד אלא הרבה סיפורים, ואיתם דרכים שונות ומגוונות להיות מאושרת. באגדה של ליהיא לפיד יש רק דרך אחת להיות מאושרת, והדרך הזאת מתגשמת על ידי מימושו של פוטנציאל אישי ערטילאי, בשילוב הגשמה מלאה של אגדת הנסיך על הסוס הלבן.

גם אחרי שלפיד מגיעה לתובנה ש"זה אדיוטי לבזבז את החיים האלה, את הסיבוב היחיד שלי בלונה פארק המוטרף הזה של החיים, בלדאוג שהדברים יהיו כמו שצריך. כי אין כמו שצריך," עדיין היא מחוייבת "לא להכנע למשחק הזה… היא תילחם בגבולות הסיפור, היא תשנה את הסוף. כי היא האמינה באושר ועושר גם אחרי סוף הסיפור." ובסופו של דבר "אושר ועושר" אינו מגולם בילדים, או בהצלחה מקצועית. "אושר ועושר" בא לידי ביטוי בהחזרת "הנסיך" הביתה, לא כאבא, אלא כבן-זוג אוהב, כמו שהיה לפני פרוץ הילדים אל חייהם: "הזמנתי אותו לצאת לא כמו זוג ותיק שסוחב שקים של מידע על הגב, שיודע הכל אחד על השני, אלא כמו איש ואישה שרוצים להכיר אחד את השני… למזלי הגדול הוא הסכים לצאת איתי לדייט".

sally mann immediate family-2

ובמובן זה "אשת חיל" אינו מחדש דבר. תילי תילים של מילים נשפכו על הדרישות הסותרות של בית ושל קריירה, על העובדה שלמרות שנדמה שהמהפיכה הפמיניסטית הסתיימה ואפשר כבר להפסיק לשרוף חזיות, עדיין יש פערים בלתי ניתנים לגישור בין "הפוטנציאל" לבין מימושו של אותו פוטנציאל במציאות.

הקושי עם "אשת חיל" אינו בנושא עליו בחרה לפיד לכתוב. הרי תילי תילים של מילים נשפכו על אהבה, ועדיין יש ספרים נפלאים הנכתבים בנושא. האכזבה נובעת מכך שלא רק שליהיא לפיד לא מביאה בשורה חדשה לנושא ישן, ושבדרך כתיבתה אין עומק ומשמעות מעבר למה שכבר ידוע, אלא שמסקנתו של הספר שמרנית להחריד.

כמו הנסיכה באגדות, לפיד מגדירה את עצמה כאדם שלם רק אם היא חלק מזוג, רק אם היא נחשקת ונאהבת על ידי גבר. בכך היא מנציחה את חוקי האגדה הבלתי-מציאותיים ולא משנה דבר. הנסיכה אולי למדה לכתוב ספרים ולכעוס על קשיי חייה, אבל נותרה כלואה בארמון.

התמונה: מתוך הספר "משפחה מיידית" (1990) של סאלי מאן. מאן מצלמת את ילדיה ברגעים שונים המשקפים את פניה השונות של הילדות. הילדים מצולמים בעירום (מה שגרם סקנדל בזמן פירסום הספר והצגת התמונות בתערוכות), לעיתים רגועים, מחייכים, מלאכיים, לעיתים פצועים, כועסים או בוכים. מאן אינה מהססת להציג את יחסיה המורכבים עם ילדיה באמצעות הריחוק שמאפשרת עדשת המצלמה. חלק מהתמונות מבויימות ומהוות מעין "תמונה חיה" המשקפת אידיאלים של אימהות ושל ילדות ופרשנויות מחייכות או נושכות של אידיאלים אלו.