הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

הדברים הם מה שהם אפילו בעולם הלא ודאי הזה 29 בדצמבר 2014

שידוך הולם מספר את סיפורן של ארבע משפחות: משפ' מארה, משפ' צ'טרג'י, משפ' קאפור (משפחות הינדיות),

ומשפ' קאהן (משפחה מוסלמית). עלילת הסיפור מתרחשת בהודו, בתקופה שלאחר קבלת העצמאות, לפני הבחירות בשנת 1952. העלילה נעה בין ברהמפור, עיר דימיונית על גדת הגנגס, לבין כלכותה, דלהי וקנפור. הספר פורש בפני הקורא יריעה היסטורית רחבה, תוך התייחסות לסוגיות פוליטיות וחברתיות: הקשרים בין הינדים לבין מוסלמים, והיחסים הפיאודלים בין בני הקסטות הנמוכות לבני הקסטות הגבוהות.

הדמות המרכזית, שגם מניעה את העלילה, היא גברת רופה מארה, שמחפשת שידוך לבתה לאטה. היא רגשנית, נוטה לדרמטיות, שמרנית ונאמנה למשפחתה: "גב' רופה מארה היתה מאלה המאמינים באמונה שלמה, גם אם בלתי מנוסחת, בעליונותה של האמת הסובייקטיבית על האובייקטיבית".

למרות הצהרותיה כי לא תתאהב, ולא תתחתן – "הה, אהבה, איזה נושא משעמם… אני לא אתאהב לעולם" – מוצאת עצמה לאטה מחוזרת על ידי שלושה גברים צעירים, השונים זה מזה בתכלית: כאביר הרומנטי והמסעיר, אמיט האגוצנטרי והפיוטי, והארש הארצי והמעשי.

במקום להטריד עצמה בסוגיית נישואיה, מעדיפה לאטה את הקריאה, כמקום מפלט מהמציאות המעיקה:

[לאטה לא ידעה] מה בדיוק מסב לה הנאה במשפטים הללו… אך היו בהם כובד, ניחומים, הכרח … המילים היו מלאות ביטחון ולפיכך נסכו ביטחון: הדברים הם מה שהם אפילו בעולם הלא ודאי הזה, ומשם היא יכולה להתקדם הלאה … עתה חייכה לעצמה, לא מודעת לסובב אותה … למרות דעתה על האהבה עצמה, אהבה לאטה שירי אהבה

את כאביר (המוסלמי) היא פוגשת בחנות ספרים, ומתאהבת בו בניגוד לכל היגיון או כוונה. אהבתם הצעירה נתקלת במהרה בחומות המוסכמות החברתיות. בהשראת אביו המתמטיקאי מסביר כאביר ללאטה כי "משוואה [מתמטית] היא אותה משוואה אם כותבים אותה בדיו אדום או ירוק", ובכך מנמק כי אין חשיבות לעובדת היותו מוסלמי, והיותה של לאטה הינדית. לאטה, לעומתו, תמהה האם אהבתו אליה, או שמא חוסר מודעות חברתית, מעוורות את עיניו מלראות את הקשיים והמכשלות הצפויים לשניהם במידה וינשאו: "האם הוא מסרב בכוונה לראות את הקשיים? האם הוא באמת מאמין שזה לא משנה?" גב' רופה מארה, החרדה לגורל בתה, בוטה הרבה יותר:

דעותיה הקדומות של גברת רופה מארה נגד מוסלמים לא היו גרועות משל רוב הנשים ההינדיות מן הקאסטות הגבוהות בגילה ומן הרקע שלה… אפילו נישואים להינדי לא-קטרי היו גרועים למדי. אך זה היה בל יתואר. התרועעות עם מוסלמים בחוגים חברתיים היא דבר אחד, ודבר אחר לחלוטין הוא להעלות על הדעת זיהום הדם והקרבתה של בתה

בסופו של דבר, גם כאביר מכיר במציאות המורכבת: “אין לנו שום סיכוי אם נברח… אנחנו לא יכולים להחליט כל דבר בעצמנו… [אנחנו צריכים לחכות לפחות שנתיים] קודם אני צריך לגמור את התואר. אחר כך אני מתכונן להתקבל לקיימבריג' – או אולי להבחן לשירות החוץ ההודי”

בתגובה, לאטה המאוכזבת מוותרת בכעס על הקשר ביניהם ועל האהבה: "שוב אינה רוצה לראותו לעולם… היא חשה אומללה ומושפלת. נפשה קצה באמה, בכאביר ובתסבוכות החיים". בהמשך, תתאושש ותבחר בשידוך מקובל יותר מבחינה חברתית.

בחירתה של לאטה בבן-זוג שמקובל על אימה, וכפועל יוצא, בזוגיות שאין בה תשוקה ולהט, אך יש בה הבטחה ליציבות, עומדת בניגוד למוסכמה הרומנטית של הליכה אחרי הלב. יחד עם זאת, הספר, המשבץ את האישי (סיפור השידוך של לאטה) בתוך מרקם פוליטי-חברתי רחב, יוצר הקבלה בין להט המהומות הפוליטיות והדתיות בין מוסלמים לבין הינדים, לבין התשוקה העיוורת של האהבה, המוליכות שתיהן לחורבן והרס.

כל כותב מתבסס על דמויות אמיתיות מחייו

במקור התכוון ויקראם סת' לכתוב נובלה קצרה, אך בסופו של דבר הספר התרחב לפרוייקט שנמשך כעשר שנים. במהלך כתיבת הספר התגורר ויקרם סת' בבית הוריו בהודו. הוריו שימשו כמקור מידע בתחקיר שביצע על התקופה, וגם תמכו בו כלכלית במהלך ההתמסרות לכתיבה.

בראיונות על הספר, אמר סת' כי הוא מבסס את כתיבתו על דמויות מחייו. דמותו של הארש מבוססת אביו, ששימש כמנהל בחברת נעליים. דמויותיהם של חלק מהאחים למשפחת צ'טרג'י מבוססים על אחיו. אולם, מוסיף סת', על מנת לשמור על זכות ההכחשה, רק הכלב קאדלס נקרא בשמו האמיתי, "כי הוא לא יכול לתבוע אותי".

הפער בין הדמויות המציאותיות, ששימשו כהשראה, לבין הדמויות הנוצרות בספר, נובע גם מתהליך הכתיבה ומתכתיבי העלילה: "כל כותב מתבסס על דמויות אמיתיות מחייו, אבל אז, הדמויות נפגשות עם דמויות אחרות, אותן לעולם לא יפגשו במציאות, וכפועל יוצא מתחולל שינוי בלתי נמנע".

קריאה שבלב (1): קריאה ואהבה 18 באוגוסט 2014

אנחנו קוראים ספר. אנחנו אוהבים את הספר. אך מהי אהבה? אהבת אמת של קורא לספר? את הקורא הרע מגדיר עמוס עוז בסיפור על אהבה וחושך :

"הקורא הרע הוא מין מאהב-פסיכופת כזה שמתנפל וקורע את בגדי האשה שנפלה בידיו, וכשהיא כבר עירומה לגמרי הוא ממשיך ופושט את עורה, מסלק הצדה בקוצר רוח את בשרה, מפרק את השלד, ולבסוף – כשהוא כבר מגרם את עצמותיה בין שיניו הצהובות הגסות – רק אז הוא מגיע סוף סוף אל סיפוקו: זהו זה. עכשיו אני ממש ממש בפנים. הגעתי"

הקורא הטוב, לעומתו, חורש את השטח "בין הדמות בסיפור לבין האני שלך, החשאי, המסוכן והאומלל והמטורף והפלילי, זה היצור המבעית שאתה כולא אותו תמיד עמוק עמוק בתוך הצינוק הכי חשוך שלך, כדי ששום אדם לעולם לא ינחש חלילה את עצם קיומו… כך יוכלו הספרים לנחם אותך קצת על אסון סודותיך המחפירים: לא רק אתה, חביבי, אלא כולנו אולי קצת כמוך"

הקורא הרע הוא מי שקריאתו היא מעשה רכילות. הספר עצמו לא מעניין אותו, הוא רק אמצעי המשרת מטרה. המטרה היא ללקט עובדות אמיתיות או מדומיינות על חייו של הסופר. הקורא הטוב, לעומתו, מתהווה עם הספר, בתווך שבין הדמויות לבין עצמו. עוז מציג את הספר כמעין כומר מוודה החושף בפני הקורא את היצור המבעית המסתתר בתוך תוכו. אך עבור הקורא הטוב, הספר הוא מפתח לגילויו של האני-הכמוס, לראייה מחדש של עצמו, של עצמה. המרחב המדומיין שבין הקורא לבין הדמויות הוא כרטיס כניסה לעולם של חיים אפשריים, מפת הדרכים בהן לא הלכנו ואולי לעולם לא נלך.

ומהי אהבת הספר לקורא? אימו של עמוס עוז מסבירה לו כי אהבת הספר לקוראו היא אהבה שאינה תלויה בדבר, נאמנות לשמה:

"אמנם נכון שספרים עלולים להשתנות במשך השנים לא פחות מכפי שאנשים משתנים עם הזמן, אבל ההבדל הוא בכך שאנשים, כמעט כולם יעזבו אותך בסופו של דבר לנפשך כאשר יבוא יום שבו שוב לא יפיקו ממך שום תועלת או עונג או עניין או לפחות הרגשה טובה, ואילו הספרים לעולם לא ינטשו אותך. אתה אותם ודאי תעזוב לפעמים, ואחדים מהם אתה ודאי גם תעזוב לשנים רבות, או לתמיד. אך הם, הספרים, גם אם בגדת בהם, הם לעולם לא יפנו לך עורף: בדומייה שלמה ובענווה הם ימתינו לך על האצטבה. אפילו עשרות שנים ימתינו. לא יתלוננו. עד אשר לילה אחד, כשתהיה פתאום זקוק לאחד מהם, ולו גם בשלוש לפנות בוקר, ולו גם יהיה זה ספר שאתה הזנחת אותו וכמעט מחית מליבך במשך שנים על שנים, הוא לא יכזיב אותך כי אם ירד מן האצטבה ויבוא להיות עמך ברגע קשה. לא יתחשבן ולא ימציא תירוצים ולא ישאל את עצמו אם כדאי לו ואם מגיע לך ואם אתה עדיין מתאים לו, אלא יבוא מיד כאשר תבקש ממנו לבוא. לעולם לא יבגוד בך"

הספר לא יבגוד בך, אך הזיכרון יבגוד גם יבגוד. ובכך טמון הסיכוי והסיכון שבקריאה מחדש בספרים שאהבנו. כשאנו קוראים מחדש בספר אהוב, איננו מבקשים רק לפגוש את הדמויות האהובות שאנו זוכרים, אלא גם מחפשים את עצמנו, את אותו אני-של-עבר שהיה ואיננו עוד, המתהלך בדימיוננו בשבילי הספר. אלא שמפגש עם ספר הוא תמיד חדש, והמרחב המדומיין שבין הקורא לבין הדמויות נבנה ונוצר בכל רגע ורגע, בכל קריאה מחדש בספר אהוב.

זהו מסע אל ספרים שאהבתי. אתם מוזמנים להצטרף ולספר על הספרים האהובים שלכם, ועל המסעות שלכם בשבילי הזמן והזיכרון

משחקי הרעב (2): לקרוא או לא לקרוא, זאת השאלה 25 ביולי 2012

שני ספרי ההמשך של סדרת משחקי הרעב ממשיכים את סיפורה של קטניס והמלחמה נגד הקפיטול. לפני שאתם ממשיכים בקריאה, זה המקום לאזהרה ידידותית בנוגע לספוילרים.

במובן מסויים "התלקחות", הספר השני בסדרה, הוא מעין חזרה על עלילת הספר הראשון: קטניס שוב נבחרת להלחם על חייה. הפעם הזירה בנויה כמעין שעון שמחולל התקפות רצחניות שבאופן משונה נקראות כמו גירסה מודרנית של מכות מצרים: ענן של רעל דוקרני, גשם של דם, קופים תוקפניים, שיטפון.

אם בספר הראשון בסדרה המשתתפים במשחק לחיים ולמוות היו בני נוער, חלקם מפוחדים וחלקם צמאי דם, גיבורי "התלקחות" הם מנצחים-לשעבר במשחקי הרעב, שכל אחד מהם מוצג כקריקטורה אנושית.

בספר השלישי, "עורבני חקיין," קטניס וגייל נמצאים במחוז 13, המחוז שעל פי גירסת השילטון הושמד במהלך המלחמה. למעשה, זהו מעוזם של המורדים, שמתכננים מרד כנגד שילטון הקפיטול. במאבק החירות שמור לקטניס מקום זהה לזה של קמיע במשחקי כדורסל: היא העורבני החקיין, הדמות שנועדה לעורר השראה בקרב הלוחמים, וליצור תמיכה במאבק הדמים בקרב המחוזות השונים.

כשם שקטניס היא כלי בידי המורדים, פיטא הוא כלי בידי הקפיטול. אל מול קטניס שקוראת למלחמה, הוא קורא להפסקת אש, להפסקת הקרבות, להפסקת ההרג. אלא שבשני המקרים מדובר בגירסאות מיוחצנות של מאבק כוחות בין שני אויבים שהדימיון ביניהם רב על השוני. למעשה, אין הבדל משמעותי בין "אנחנו" לבין "הם". כמו בפנאם, גם במחוז 13 מתקיים משטר חמור וקפדני. אמנם אין רעב, אך מנות האוכל מחולקות במשורה, וכל התושבים משוללי חירות ומכונים "חיילים."

ב"עורבני חקיין" משחק הרעב הופך למשחק החיים בו חיי כל תושבי המחוזות מוטלים על הכף. המלחמה היא מלחמה מתוקשרת שמתנהלת בשדה הקרב ומעל האקרנים. ערכים נעלים של חירות ומאבק לצדק ולחיים הוגנים נמסרים כמסרים שיווקיים ודימויים חזותיים, והופכים לכח המניע מאחורי מלחמה אכזרית ואלימה. מצד אחד, תדמית של מורדים חסרי אחריות -מול- תדמית של משטר יציב ואחראי שמציע הפסקת אש, מהצד השני, תדמית של לוחמי חופש -מול- משטר נצלן ומדכא. בתוקף תפקידה כעורבני חקיין, קטניס היא סמל חלול למאבק. איש אינו מתעניין במה שיש לה לומר, והמצב מורכב מכדי שתהיה לה אמירה אותנטית משמעותית.

סדרת הספרים שווקה כסדרת פנטזיה לבני נוער ועוררה ויכוח האם ראוי לחשוף קוראים צעירים למציאות אלימה ואכזרית כמו זו המתוארת בספר. יש מידה של פשטנות ונאיביות באופן בו הספר מספק רציונל למעשי ההרג של קטניס: היא הורגת לשם השרדות, במה שנראה כמצב של אין-ברירה. מעשי ההרג האכזריים אינם מעשי ידיה אלא מעשיו של שילטון אכזר או של משתתפים צמאי דם. החיים מן הסתם מורכבים הרבה יותר, ובמקרים רבים נטולי סוף טוב מהסוג המוצע בספר.

אם יש משהו מזעזע בסדרת הספרים הרי זו תגובתן של שתי קוראות צעירות שטוענות "בעוד כמה שנים יכול לקרות מצב שבעצם יהיו משחקי הרעב. זה לא כזה שונה מלשלוח אנשים לאי בודד, זה ממש לא כל כך שונה מ'הישרדות' או מ'האח הגדול'. זה יכול לקרות בעתיד הקרוב או הרחוק".  (מעריב 23.12.2011)

במקום להמנע מקריאה, הפתרון טמון בניהול דיון משמעותי על תרבות הרייטינג, ועוד יותר מזה מרד לא-אלים כנגדה. למשל, המנעות מצפיה בתוכניות ריאליטי וטיפוח מודעות פקוחת עיניים נוכח מסרים מיוחצנים של אישי ציבור.

סוזן קולינס, משחקי הרעב (2) – התלקחות; משחקי הרעב (3) – עורבני חקיין. הוצאת זמורה ביתן. תרגום מאנגלית: יעל אכמון