הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

רצח רבין: אל תביטו לאחור 5 בנובמבר 2014

יצחק רבין נרצח ב- 4 בנובמבר 1995. שלוש יריות אקדח הפכו את המחלוקת הפוליטית הסוערת על רקע הסכמי אוסלו למציאות קטלנית של פתרון סכסוכים בדרך אלימה. במובנים רבים הרצח הפוליטי חיסל לא רק את ראש הממשלה, אלא גם את הסכמי השלום שניסה לקדם.

"לולא היה נרצח [יצחק רבין] באותו לילה נורא בנובמבר, בתוך שלוש שנים היה לנו הסכם מקיף לשלום במזרח התיכון”, ביל קלינטון

לא קיים בהיסטוריה רצח פוליטי שהצליח כל כך כמו רצח רבין. רוב העם הפך ימני, השיח הפוליטי הפך להיות לגמרי ימין. הפסקנו לחלוטין את השיח עם שכנינו ועם הפלסטינים תושבי ישראל”, יונה יהב

בהיסטוריה היהודית, רצח רבין אינו הרצח הפוליטי הראשון. קדם לו רצח גדליה בן אחיקם לזיכרו נקבע צום לדורות בג’ בתשרי. הצום נקבע כדי להזכיר את הסכנה הטמונה בקנאות דתית ובאלימות פוליטית. לאחר חורבן בית המקדש הראשון, שהיה לא רק חורבן של מקום הפולחן הדתי, אלא גם הרס הארץ והגליית הצמרת הפוליטית והחברתית, ממנים הבבלים את גדליהו בן אחיקם כדי לשמור על הסדר החברתי. גדליהו אוסף את הפליטים ומשקם את היישוב בארץ, ובכך נותן תקווה להמשך אוטונומיה יהודית בארץ ישראל.

אלא שלישמעאל בן חנניה, נצר לבית דוד, יש תוכניות אחרות בנוגע לארץ ולתושביה, והוא ובני בריתו רוצחים את גדליה:

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם–הַמִּצְפָּתָה; וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו, בַּמִּצְפָּה וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן בַּחֶרֶב–וַיָּמֶת אֹתוֹ:  אֲשֶׁר-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל, בָּאָרֶץ. (ירמיהו מ"א, א-ב)

משפט אחד מזעזע במיוחד בסיפור הרצח: וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו, בַּמִּצְפָּה. הפסוק מרמז על היכרות מוקדמת, ואולי אפילו ברית ידידות בין ישמעאל בן נתניה לבין גדליהו בן אחיקם. ואם הרצח הזה מחריד, הרי שמעשיו הבאים של ישמעאל בן נתניה מעוררים חלחלה:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, לְהָמִית אֶת-גְּדַלְיָהוּ; וְאִישׁ, לֹא יָדָע. וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים; וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם, לְהָבִיא בֵּית יְהוָה. וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה לִקְרָאתָם, מִן-הַמִּצְפָּה, הֹלֵךְ הָלֹךְ, וּבֹכֶה; וַיְהִי, כִּפְגֹשׁ אֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, בֹּאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם. וַיְהִי, כְּבוֹאָם אֶל-תּוֹךְ הָעִיר; וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, אֶל-תּוֹךְ הַבּוֹר–הוּא, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-אִתּוֹ. וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ-בָם, וַיֹּאמְרוּ אֶל-יִשְׁמָעֵאל אַל-תְּמִתֵנוּ–כִּי-יֶשׁ-לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה, חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ; וַיֶּחְדַּל, וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם. וְהַבּוֹר, אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל-פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד-גְּדַלְיָהוּ–הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא, מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל; אֹתוֹ, מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ–חֲלָלִים.

ישמעאל בן נתניה ממשיך ורוצח חפים מפשע שחטאם היחיד הוא שהם בני ממלכת אפרים שבאים להתאבל בירושלים. וכאשר חלקם מציעים לו שוחד כדי להציל נפשם, הוא נמנע מהריגתם. ללמדכם שתאוות בצע חזקה אף יותר מקנאות.

שנאת האחים האיומה הזאת, והקנאות לצדק שאינו צדק אוניברסלי המשרת את טובת הכלל, אלא צדק חד-מימדי ואינטרסנטי שמשרת סקטור מסויים אחד, שתיהן עדיין חיות ובועטות בקירבנו גם כיום.

ירמיהו הנביא שמתנבא בתקופה שקדמה לחורבן מזהיר מפני עושק חברתי, שנאת חינם וקנאות:

כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם; וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר:  הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה. כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ, אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם:  אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי, אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם:  לְמִן-עוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם. (ירמיהו ז', ג-ז)

דברי הנביא הם דברי אש וזעם מהם נעדרת חמלה. ואולי יותר מכל דבר אחר אנו נזקקים לחמלה כדי לפתוח את ליבנו לזולת, וליצור חיים משותפים מתוך הקשבה ולא מתוך אלימות ורצח. בהקשר של רצח פוליטי, מהותו של יום הזיכרון אינה רק שימור העבר, אלא למידה של לקח לעתיד. לקח שימנע מהשנאה להביא חורבן נוסף. אז כשאתם זוכרים את רצח רבין, הזכירו גם את דברי הנביא-המשורר יהודה עמיחי, ואל תסתפקו רק במילים, אלא צאו אל העולם ועשו מעשים של הקשבה וחמלה:

מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב
המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרות, כמו חריש
ולחישה תשמע במקום,
שבו היה הבית
אשר נחרב*

*יהודה עמיחי, "המקום שבו אנו צודקים"