jump to navigation

תשעה באב: הזמנה לחמלה 3 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in ט' באב, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

Ernst_Ludwig_Kirchner_Totentanz_der_Mary_Wigman_1926-8 קיץ. זמן חורבן והרס. באיזור המזרח התיכון, הקיץ הוא העונה שבין הקציר לבין האסיף; תקופה של חום, יובש וצמא, בה כל גיץ הופך לאש. המיתוסים של עמי האיזור מספרים על גברים צעירים שמתים מוות אלים ומרווים את האדמה בדמם.

במועדי הלוח העברי, ט' באב הוא יום תענית על החורבן, יום של התמסרות לאובדן ולבכי. אלא שכשם שהקיץ מכיל בתוכו את ההבטחה למים ולסתיו, כך החורבן מכיל בתוכו את ההבטחה לחמלה ולחיים.

הרקע לצומות לזכר חורבן בית המקדש טמונים במעשי עם ישראל במדבר: ב- י"ז בתמוז, ארבעים יום אחרי שעמדו במעמד הר סיני, מתרחש חטא העגל. בליל ט' באב שבים המרגלים לדווח על ארץ ישראל ומוציאים דיבתה.

ר' יוחנן אומר: "אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם [בכיה לשווא על הארץ] – ואני קובע לכם בכיה לדורות [בכי וצום ב-ט' באב]" (תענית כ"ט ע"ב)

על החמלה

השרש ח.מ.ל משמעו לשאת. המילה حامل (חַאמֵל) בערבית משמעה אשה הרה. מכאן, חמלה משמעה לשאת את כאב החיים, לשאת את סבלו של הזולת, להיות נוכחת בסבלו של הזולת.

בעת כעס מצהיר משה כי אינו אמו הורתו של העם קשה העורף אותו נגזר עליו להנהיג: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק?  (במדבר יא 10-12). אולם נוכח חרון אפו של האל המבקש להשמיד את העם הסוגד לעגל הזהב, משה מגונן על העם ומבקש להציל את חייו: שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ (שמות, לב 12).

הרוע נובע מתוך מציאות של העדר. הכמיהה אל עגל הזהב היא כמיהה אל החומר, דבר מה שניתן להאחז בו, איזו אשליה של ביטחון, הבטחה של סופיות. אלא שהקיום האנושי הינו ארעי וזמני, והתשוקה (שנובעת מתוך העדר) רק מגבירה את הסבל.

ניתן לראות את הארעיות האנושית בדברי ה' אל משה: לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם:  כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ (דברים, ט 5). מתוך פרשנות חילונית אפשר לומר שעמים באים ועמים הולכים והאדמה לעולם נשארת. עם ישראל לא מקבל את ארץ ישראל כתוצאה מסגולתו המיוחדת, אלא כחלק מגלי ההרס והבניה שבמציאות העולם הזה, כחלק ממעגל הלידה- המוות- והלידה מחדש הטמון במחזוריות הטבע (לענין זה ראו גם רשימה על פרשת דברים).

מכאן, שצום ט' באב הינו שיחרור, ולו לרגע, ממציאות החומר, ויתור על השפע והנוחות של היומיום. פתיחת הלב לנשיאת האבל, הסבל, והכאב של האנשים סביבנו: מי שברחו מביתם בגלל ההפצצות, מי שאיבדו את בניהם בגלל הקרבות.

חמלה אינה אהבה במובנה הפשוט והפשטני – אני אוהבת אותך ולכן אני רוצה בך – אלא היכולת לעמוד נוכח פני הסבל ולשאת את הכאב. לא רק את הכאב הקרוב אל עצמי, אלא גם את כאבו של הזולת. האחר, הלא מוכר, השונה, הזר והמפחיד. כן, גם את כאבו של מי שנחשב לאוייב.

בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ונאמר שיבנה במקום בו תתקיים אהבת חינם. במלחמה הזאת חוזרת האמירה "אין לנו ברירה". אין לנו ברירה להפגיז, אין לנו ברירה להרוג, אין לנו ברירה להקריב. המצב הבלתי-נסבל של העדר, התחושה הנוראית של אין ברירה, מובילים לאלימות.

חמלה היא מצב של יש ברירה. חמלה היא בחירה. בחירה בחיים, בחירה בשותפות גורל, נכונות לחיות ביחד על האדמה הזאת.

מי יתן ונהיה כולנו משוחררים מכאב, אובדן וסבל.

התמונה:   Ernst Ludwig Kirchner, Mary Wigman's Dance of Death

פרשת דברים: ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו 2 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in פרשת דברים, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , ,
2 comments

פרשת דברים היא פרשת השבוע הראשונה בספר דברים. זהו הנאום הראשון, בסדרה של נאומים, אותם נושא משה לפני מותו. באופן מפתיע, מונה משה בנאומו רשימה מגוונת של עמים שכבשו חלק זה או אחר של ארץ ישראל, אך נעלמו ממנה כליל: האֵמִים, הרפאים, החֹרִים, הזמזֻמים, העוִים והכפתורים, כולם בזמן זה או אחר היו שועי הארץ ואדוניה, השמידו את עמי הארץ והטילו חיתתם עליהם.

jeremiahs-lamentation-chagall וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה:  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה. הָאֵמִים לְפָנִים, יָשְׁבוּ בָהּ–עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם, כָּעֲנָקִים; וְהַמֹּאָבִים, יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים, לְפָנִים, וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם, וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם:  כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ, אֲשֶׁר-נָתַן יְהוָה, לָהֶם.

וְקָרַבְתָּ, מוּל בְּנֵי עַמּוֹן–אַל-תְּצֻרֵם, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם:  כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. אֶרֶץ-רְפָאִים תֵּחָשֵׁב, אַף-הִוא:  רְפָאִים יָשְׁבוּ-בָהּ, לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים, יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים; וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָה מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר–אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת-הַחֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים, עַד-עַזָּה–כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר, הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם (דברים א, ט-יב; יט-כג)

אולם, מסתבר שאדוני האתמול הם הנעלמים של המחר. כל העמים הללו שמזכיר משה נעלמו מעל פני הארץ, נכבשו ופוזרו, ועמים אחרים (מואב, עמון ואדום, להם הובטחה חלקה בארץ ישראל) כבשו וגירשו אותם. מה הטעם להזכירם בנאום משה?

בפירוש רש"י לספר בראשית, מסביר רש"י: ומה טעם פתח בבראשית? משום – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו) … שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים"; הם אומרים להם: "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י בראשית, פרק א´ פסוק א´).

על כך מפרש פרופ' ישעיהו לייבוביץ: כל הארץ (ובמובנה הרחב, העולם) שייכת לה', וכל עם היושב בארץ מסויימת עושה זאת ברצון ה' ואין לו כל זכות או בעלות על ארצו. בשונה משאר העמים להם הובטחה חלקה בארץ (אדום, מואב ועמון), הרי שההבטחה לעם ישראל כרוכה בתנאי של עבודת ה'. הברית בין ה' לבין העם אינה ברית חינם, אלא יש לה תנאי והוא עבודת ה'.

לפי פרשנותו של לייבוביץ, על עם ישראל הוטלה החובה והאחריות המיוחדת למעשיו. מחובתו לעשות מעשים טובים, כי ה' רואה בו אחראי למעשיו, עוד יותר משהוא רואה עמים אחרים אחראים למעשיהם. כלומר, הברית עם אלוהים היא אחריות שדורשת יותר ואין בה מתן רשות לעשות כל מה שיעלה על דעתנו בשם ה'.

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים

התשובה לשאלה מהי עבודת ה' ראויה טמונה בדברי הנביא ישעיהו. בנבואת חזון (ההפטרה לפרשת דברים) מתאר ישעיהו מציאות חברתית בה בעלי הכח והשררה מנצלים לרעה את החלשים והנזקקים: כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם (ישעיהו, א, כב-כג).

החורבן נובע מהשחיתות והניצול החברתי, ולא משום שהעם מתרשל בפולחן ובסגידה לה': וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה (ישעיהו, א, טו-יז).

ארץ ישראל עברה ידיים רבות, וסיפורה הוא סיפור של כיבוש וחורבן, שיבה ובניה מחדש. עלינו לשאול עצמנו איזה עתיד אנו מבקשים עבור בנינו ובנותינו. צה"ל הוכיח שוב ושוב את כח ההרתעה של ישראל, אך הניצחון האמיתי אינו מצוי בשדה הקרב אלא בשולחן הדיונים.

כשיסתיים מצעד הגנרלים, כשישקוט רעם התותחים, אנו נאלץ להתמודד עם החורבן, העוול והשחיתות. זו תהיה השעה לחמלה, לבניה ולתקומה. ומוטב מוקדם ממאוחר.

התמונה: (Jeremiah’s Lamentation, Chagall (1956

עוד בנושא:

חלון אפשר לתקן אבל לא חיים של ילד: רשימה משנת 2012 על מבצע עמוד ענן עצוב לגלות עד כמה אנו ממשיכים להיות נתונים במלחמת התשה

מצוק איתן לצוק העתים: על ההבדל בין מציאות לבין פנטזיה 30 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
Tags: , , ,
add a comment

Daenerys the Unburnt with hatched dragons by Michael Komarck מגיל צעיר מאוד ילדים לומדים את מוסכמות הז'אנרים הספרותיים. הם לומדים שהנסיך יציל את הנסיכה ויתחתן איתה, הם מודעים לכך שלא משנה עד כמה טום ירדוף ויכתוש את ג'רי, העכבר הזריז תמיד ינצח ותמיד יצא ללא פגע.

לפעמים כמיהת הלב יוצרת בלבול בין מציאות לבין נרטיביים ספרותיים. במלחמת "צוק איתן" (הרשו לי לקרוא לילד בשמו), יש קולות הקוראים להכרעה ברורה, כאילו שהחיים מתנהלים כמו סרט פעולה בו הגבולות בין הרע לבין הטוב מסומנים בבירור, הסוף חד-משמעי וברור, והטובים תמיד מנצחים.

בראיון על סדרת ספרי "שיר של אש וקרח", מסביר ג'ורג' ר. ר. מרטין מדוע מתארכת הסדרה כל כך, ומדוע בחר שלא לסיים את העלילה במשפט הממצה "הוא מלך בחוכמה במשך שלוש מאות שנה":

הרבה ספרים לא מתייחסים להתפתחות הדמות לאורך זמן. ישנה הנחה בז'אנר הפנטזיה שאם אתה אדם טוב, אתה תהפוך למלך טוב… למשל, אצל טולקין, ארגורן חוזר והופך למלך ואז נאמר 'הוא מלך בחוכמה במשך שלוש מאות שנה.' יופי. זה קל מאוד לכתוב משפט כזה, 'הוא מלך בחוכמה.'

אבל, מה משמעותו של המשפט, 'הוא מלך בחוכמה?' מה היתה מדיניות המיסים שלו? מה הוא עשה כאשר פרצה מלחמה בין שני לורדים? או כשהיתה פלישת ברברים מהצפון? מה היתה מדיניות ההגירה שלו? מה לגבי זכויות שוות לאורקים? כלומר, האם הוא פשוט הנהיג מדיניות של רצח עם, 'בואו נהרוג את כל האורקים המחורבנים הללו שעדיין נשארו בחיים?' או שהוא ניסה לגאול אותם? אתה אף פעם לא רואה את פרטי הפרטים של השילטון.

אני משער שיש מימד בספרות פנטזיה שהקוראים פשוט לא רוצים לראות. אני מוצא שהמימד הזה מרתק.

בספרות ובקולנוע מותר לקוראים ולצופים להתעלם מאפרוריות היומיום, להעמיד פנים כאילו אפשר לחתוך את המציאות בסכין. במציאות בה אנו חיים, הגישה של "בואו נסיים את העבודה אחת ולתמיד" היא מסוכנת. סביר להניח ש"צוק איתן" לא תהיה המלחמה שתסיים את המלחמות כולן, ויתכן שגם לא תחסל את החמאס.

למרות שלישראל יש את היכולת הצבאית להחריב את עזה, בינתיים אין לה את הנכונות לשלם את מחיר הדמים שתגבה פעולה זו. יתכן שאין מנוס מהמשך המלחמות. מלחמות חסרות הוד והדר. מלחמות בשטח בנוי בקרב אוכלוסייה אזרחית המשמשת בשר תותחים.

אולי החוכמה אינה להתנער כליל מהמלחמה, אלא למצוא שותפים לחיים של קיום משותף. לאחד כוחות סביב אינטרס משותף. לבטח גם בקרב האוכלוסיה הפלשתינית יש מי שרוצה לחיות בשקט, לראות את ילדיו גדלים, להזדקן בכבוד.

אולי אנחנו נדרשים כאן לאומץ שבחולין, ליכולת לחשיבה פרדוקסלית: מלחמה מצד אחד, ומשא ומתן ועשייה שתאפשר קיום משותף מהצד השני.

 

התמונה: Daenerys the Unburnt with Hatched Dragons, by Michael Komarck

אלוהי, תן לי תקווה וקח ממני את היאוש 15 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in הערות שוליים, ספרות ערבית, תרגום.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

תחנון

מאת עלי אמין

worries in sand אלוהי, תן לי את התקווה וקח ממני את היאוש

אך אל תתן יאוש לאחרים

אלוהי, טע את האהבה בליבי ועקור את האיבה מנפשי

עזור לי להפוך את חברי לאוהבי

את מכרי לחברי, ואת אויבי למכרים שלי

תן לי את הכח להתגבר על תשוקתי

ואת השכל כדי לנצח את גאוותי

אלוהי, חזק את עיני כדי שאוכל לראות את חסרונותי

ושים על עיני בד שחור כדי שלא אגזים בראיית חסרונותיו של הזולת

עזור לי להעניק אושר לכמה שיותר אנשים

להרבות את ימיהם השמחים

להמעיט את לילות בכיים

אלוהי, תן לי את עונג הסליחה וקח ממני את תאוות הנקם

אלוהי ,פקח את עיני כדי שאראה

את כל היופי שיצרת בטבע ובבני האדם

את כל הטוב שאתה נוטע בכל יום באדמה ובלב האדם

תרגום: קרן פייט*

 

دُعَاءٌ

يَا رَبّ!

أَعْطِنِي الامَل وَخُذْ مِنِّي الياس وَلاَ تُعْطِهِ لغيري

يَا رَبّ! إِزْرَعْ تَضَارَة الْحبِّ فِي قَلْبِي وَازْرَعْ تَجَاعِيدَ الْحِقْد مِنْ نَفْسِي

سَاعِدْنِي عَلَى أَنْ أُحَوِّلَ أَصْدِقَائِي إِلَى أَحِبَاءِ وَمَعَارِفي إِلَى أَصْدِقَائِي

وَخُصُومِي إِلَى مَعَارِف

إِمْنَحْنِي الْقُوَّة لاتَغَلَّبَ عَلَى شَهَواَتِي وَأَعْطِنِي الْعَقْل لاِنْتَصِرَ عَلَر غُرُورَي

يَا رَبّ! قَوِّ بَصَرِي لارَى عُيُوب نَفْسِي وَضَعْ عَلَى عَيْنَيَّ عِصَابَةَ سَوْدَاء

حَتَّى لاَ أُبَالِغَ فِي عُيُوب غَيْرِي

سَاعِدْنِي عَلَى أَنْ أُسْعِدَ أَكْبَر عَدَدَا مِنَ النَّاس فَأُضَاعِفَ أَيَّامَهُمُ الضَّاحِكَة

وَاخْتَصِر لَيَالِيَهُمُ الْبَاكِيَة .

يَا رَبَّ ! هَبْنِي لَذَّة الْعَفْوِ وَجَرِّدْنِي مِنْ شَهْوَةِ الانتقَام

يَا رَبِّ افْتَحْ عيْنَيَّ لارَى كُلّ الْجِمَال الَّذي صَنَعْتَهُ أَنْتَ فِي الطَّبِيعَةِ وَفِي النَّاسِ

وَالْخَيْر الذِّي تَزرَعَهُ كُلَ يَوْم فِي الارْض وَفِي القلوب

 

*על התרגום

בתזמון מעט סוריאליסטי, כיאה למציאות חיינו בארץ הזו, התחלתי ללמוד ערבית. עם החדשות על הטילים, ההתקפות, ההפגנות, האלימות, אנחנו מתכנסים בכל יום לדבר ולקרוא ערבית. שפה היא שער להבנה. נרצה או לא נרצה, נגזר עלינו לחיות יחדיו בארץ הזאת. הטקסט של עלי אמין התגלגל לידי במקריות ממוזלת. המילה דועא دُعَاءٌ מתייחסת לתפילה אישית אותה אומר כל אדם על עצמו, על משפחתו, בדומה לתפילת התחנון ביהדות בה נופל המתפלל אפיים ומבקש רחמים. התרגום המופיע כאן הינו תרגום חופשי שלי. תפילה-תשובה חלופית למכתב החיזוק של מח"ט גבעתי. תיקונים, הערות והארות יתקבלו בברכה. מי יתן ונדע כולנו למצוא את התקווה ולהתנער מהייאוש.

 

*

עלי אמין (1914-1976). עיתונאי מצרי. נולד בקהיר עם אחיו התאום, מוסטפה. אביהם, אמין יוסף ביי, היה עורך דין ופוליטיקאי, אימם היתה אחייניתו של סעד זהלול, פוליטיקאי מוביל במפלגה הלאומית. התאומים גדלו במרכז העצבים הפוליטי של מצרים, שכונה לימים "בית האומה".

בשנת 1928 עלי גורש מבית ספר בגלל שהשתתף בהפגנות כנגד הממשלה. בשנת 1931 נסע ללימודים באנגליה. עם סיום לימודיו חזר למצרים, ובשנת 1944 הקים ביחד עם אחיו את העיתון העצמאי "חדשות היום". העורכים הצעירים נעצרו מספר רב של פעמים בשל הביקורת שהטיחו במלך פארוק.

בשנת 1951 ייסדו האחים עיתון לבני נוער. העיתון העצמאי שכלל גם כמות לא מבוטלת של רכילות הפך לעיתון הנקרא ביותר במצרים. בשנת 1952 תמכו האחים בהפיכה הצבאית בראשות ג'מל עבד אל נאסר, ופירסמו בעיתון "חדשות היום" כתבות על השחיתות של המשטר הקודם. בזמן משבר סואץ, נשלח עלי אמין לתווך מול ממשלת בריטניה, ובהמשך נשלח כשליח דפלומטי מיוחד ללונדון.

בשנת 1960 העיתונות המצרית מולאמת, אולם גם לאחר הלאמת העיתונות האחים אמין נותרו בתפקיד עורכים בעיתונים שהיו בבעלותם, וביקרו קשות את המהלך. הביקורת שהטיחו בממשל הבאישו ריחם והשניים הפכו מידידי הממשל לאויביו, והואשמו בריגול לטובת בריטניה (עלי) וארה"ב (מוסטפה).

בשנת 1965 מוסטפה נעצר, ונשפט למאסר עולם. באותה תקופה, עלי שהה באנגליה, אך המשיך לפרסם מאמרים בעיתון, עד אשר אנוור סעדאת חנן את אחיו בשנת 1974.

עלי אמין נפטר ממחלת הסרטן בשנת 1976. הוא נקבר בקהיר.

 

מתוך:

Dictionary of African Biography. Edited by Emmanuel K. Akyeampong and Henry Louis Gates. 2012