jump to navigation

מסע מחרדה לחופש 8 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , , , ,
3 comments

מסתבר שהעתיד כבר כאן. תלמידי בית ספר ביפן לומדים עם מורה-רובוט שמיועד להלהיב אותם לגבי לימודי טכנולוגיה וללמד שפות זרות. "אין לנו כוונה להחליף מורים בשר ודם", אומר הירושי קובייאשי, המפתח של המורה-הרובוט, "אנחנו משתמשים בטכנולוגיה מתקדמת כדי ללמד תלמידים על טכנולוגיה מתקדמת". אולם, באותו הראיון קובייאשי מספר גם על מחסור במורים באיזורי הכפר ובפיתרון האפשרי שיכול להציע מורה-רובוט.

בספר "המורה", פרנק מק'קורט מספר על שנות עבודתו כמורה בשר ודם בבתי הספר התיכוניים של ניו-יורק: "רק בנס נעשיתי מורה ונשארתי מורה", הוא מעיד על עצמו, "עלי לתת לעצמי ציון מעולה על ששרדתי שנים רבות כל כך בכיתות בניו יורק. מן הראוי היה שתוקדש מדליה מיוחדת לפליטים ששרדו לאחר ילדות אומללה ונעשו מורים, ואני ראוי להיות הראשון בתור למדליה זו ולכל אותות ההצטיינות שמתווספים אליה בזכות אומללויות שנובעות ממנה".

כשהוא מנסה להסביר כיצד בכל זאת הצליח לעבוד שנים כה רבות כמורה הוא מסביר: "נחישות. היא אינה תכונה זוהרת כמו שאפתנות, כישרון, אינטלקט וקסם אישי, אך היא זו שסייעה בידי לעבור את הימים ואת הלילות".

מק'קורט לימד ספרות אנגלית בבתי ספר מקצועיים. הוא מתאר עצמו עומד מול כיתות של בני נוער שלספרות, לכאורה, אין כל קשר לחייהם, ומספר סיפורים על חייו. תחילה הוא מספר סיפורים כדרך הישרדות במצבים שהתוכנית להכשרת מורים מעולם לא הכינה אותו אליהם, בהמשך הופכים הסיפורים לגשר של חמלה שעוזר לו לדלג מעל הפערים בין תיאוריות חינוכיות לבין העמידה בפועל בכיתה ורכישת אמונם של תלמידיו:

"במקום ללמד, סיפרתי סיפורים. כל דבר, העיקר שיישבו בשקט במקומותיהם. הם חשבו שאני מלמד. אני חשבתי שאני מלמד. אני למדתי. וקראת לעצמך מורה? לא קראתי לעצמי שום דבר. הייתי יותר ממורה. ופחות."

"אני לא מאורגן, לא מאומן ולא מוכן לדברים האלו. אין לזה קשר להוראה. מה לזה ולספרות, לדקדוק, לכתיבה. מתי אהיה חזק מספיק להיכנס לכיתה, לראות שהם מקשיבים לי ולהתחיל ללמד? בבית הספר הזה מתנהלים שיעורים שקטים ושקדניים והמורים שולטים במצב. בקפטריה אומרת לי מורה מבוגרת, כן, זה לוקח לפחות חמש שנים"

Teacher McCourt במשך שלושים שנה מק'קורט מחפש את דרכו כמורה, ובשום שלב הדרך לא הופכת בטוחה או וודאית: "למדתי באמצעות ניסוי וטעייה ושילמתי את המחיר. הייתי מוכרח למצוא בעצמי את דרכי להיות אדם ומורה, ונאבקתי עליה שלושים שנה בניו יורק, בכיתות ומחוצה להן."

מק'קורט מודה לעיתים שאינו יודע, מכוון את חיצי ההומור כלפי עצמו באותה מידה שהוא מכוון אותם כלפי מערכת החינוך, הורי התלמידים, והתלמידים עצמם, ולא מהסס להפנות את השאלות בחזרה אל התלמידים: "תגיד, מר מקוקורט, עבדת פעם בעבודה אמיתית, לא ללמד, עבודה אמיתית?" שואלים אותו תלמידיו, והוא עונה ברצינות מלאה: "אתם רציניים? וללמד מה זה? תסתכלו על הכיתה הזאת ותשאלו את עצמכם את אם הייתם רוצים לבוא הנה כל יום ולעמוד כאן מולכם, ללמד קשה יותר מלעבוד ברציפים ובמחסנים."

החיפוש שלו אחרי דרכו כמורה אינו רק מקצועי, אלא מתהווה לכדי חיפוש של זהות עצמית, תחושת שייכות ודרך חיים. עם הזמן הסיפורים הופכים לשיטת הלימוד והחינוך, במשמעותו הרחבה, הופך לדרך אל החופש: "מהו בכלל חינוך? מה אנחנו עושים בבית הספר הזה? אתם יכולים לומר שאתם משתדלים לסיים את הלימודים כדי שתוכלו ללכת לאוניברסיטה ולהכין את עצמכם לקריירה. אבל, חבריי התלמידים, זה לא הכל. גם אני הייתי צריך לשאול את עצמי מה אני עושה בכיתה הזאת. ופיתחתי לעצמי נוסחה. בצד הימני של הלוח אני כותב באות דפוס גדולה ח, מצד שמאל אני כותב באות דפוס גדולה עוד ח ואני מותח קו מימין לשמאל, מחרדה עד חופש. אני לא חושב שמישהו משיג חופש מלא, אבל יחד איתכם אני מנסה לדחוק את החרדה לפינה"

בבחירה בין מורה-רובוט לבין מורה בשר ודם עבורו החיים נפרטים לסיפורים והסיפורים הם דרך המלך לחירות, אני בוחרת בפרנק מק'קורט.

פרנק מק'קורט, המורה. הוצאת מטר 2007. תרגמה מאנגלית: עידית שורר.

למה בתולות קדושות מעונות צריכות להיות כל כך עקשניות? 1 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
add a comment

אני בן שבע, שמונה, תשע, עוד מעט בן עשר ולאבא עדיין אין עבודה. הוא שותה את התה שלו בבוקר, חותם בלשכת העבודה, קורא עיתונים בספריית קארנגי, הולך לטיוליו הארוכים בכפר. אם הוא משיג עבודה… הוא מאבד אותה בשבוע השלישי. הוא מאבד אותה מפני שהוא הולך לפאבים ביום שישי השלישי של העבודה, שותה את כל המשכורת שלו ומפסיד חצי יום עבודה בשבת בבוקר.

אמא אומרת, למה הוא לא יכול להיות כמו שאר הגברים מסמטאות לימריק? … אמא אומרת לבריידי הנון שאבא לא יכול להיות כזה ולא יהיה כזה. היא אומרת שהוא אידיוט מחורבן כשהוא הולך לפאבים ושותה עם שאר הגברים בזמן שלילדים שלו בבית הבטן נדבקת לגב בגלל שאין להם ארוחה הגונה…

אמא אומרת לבריידי, אני לא יודעת מה אני אעשה. דמי האבטלה הם תשעה עשר שילינג ושישה פני לשבוע, דמי השכירות הם שישה וחצי, וזה משאיר לנו שלושה עשר שילינג להאכיל ולהלביש חמישה אנשים ולחמם אותם בחורף.

בריידי שואפת מה"וודביין" שלה, שותה תה ומכריזה שאלוהים טוב. אמא אומרת שהיא בטוחה שאלוהים טוב למישהו איפשהו אבל הוא לא נראה לאחרונה בסמטאות לימריק. בריידי צוחקת. הו, אנג'לה, את יכולה ללכת לגיהנום בגלל זה, ואמא אומרת, אני כבר שם, לא בריידי?

והן צוחקות ושותות את התה שלהן ומעשנות את ה"וודביין" שלהן ואומרות זו לזו שהסיגריה היא הנחמה היחידה שלהן.

מה שנכון.

פרנק מק'קורט מספר את סיפור חייו: ממפגש "רטט הברכיים" שקושר את חייהם של אימו ואביו למסכת טרגית של סבל ואובדן, ובהמשך חיי העוני והעליבות באירלנד כבנו של שתיין כרוני, לידתם ומותם של אחיו מתזונה לקויה ומחלות, דבקותו העזה בחיים, ולבסוף בריחתו מלימריק העלובה אל ההבטחה של חיי שפע נהדרים בארצות הברית.

יותר מסיפור חייו של הבן, זהו סיפור חייה של האם עימה יש למק'קורט יחסי אהבה שנאה. הוא מעריץ אותה ורואה בה קדושה מעונה בשל הדרך בה היא מקריבה את עצמה למען ילדיה, אך בו זמנית הוא מתבייש במעשים שעליה לעשות כדי קיים את משפחתה:

זהו יום אפור, הכנסיה אפורה והקהל הקטן של הנאספים ליד דלת בית הכומר גם הוא אפור. הם מחכים לבקש מזון שנשאר מהארוחה של הכומר. שם, במרכז הקהל הזה, במעיל האפור המזוהם שלה, עומדת אמי. זו אמי שלי, מקבצת נדבות. זה יותר גרוע מאשר דמי אבטלה… זו הבושה מהסוג הגרוע ביותר, כמעט כמו הקבצנים ברחובות המרימים את ילדיהם העלובים, תן לי פרוטה בשביל הילד המסכן, אדון, הילד המסכן, גברת.

אמי קבצנית עכשיו ואם מישהו מהסמטה או מבית הספר שלי יראה אותה, המשפחה שלה תהיה מושפלת לעולמים. החברים שלי ימציאו לי שמות חדשים ויציקו לי בחצר בית הספר ואני יודע מה הם יגידו, "פרנקי מק'קורט בן של קבצנית"… דלת בית הכומר נפתחת והאנשים נחפזים בידיים מושטות. אני שומע אותם, אח, אה, בשם האל, חמישה ילדים בבית. אני רואה את אמא שלי נדחפת פנימה. אני רואה את פיה המתהדק כשהיא חוטפת שקית ופונה מהדלת, ואני דוחף את העגלה במעלה הרחוב לפני שהיא תוכל לראות אותי.

מק'קורט מתאר את חיי העליבות של העניים בלימריק במבט הומוריסטי שמשלב בין פארסה לטרגדיה. גיבוריו אינם עשויים ללא חת, אלא נשלטים על ידי היצר, הרעב והתשוקה, נקרעים בין צרכיהם הקיומיים לבין כמיהתם אל הנשגב, ומשלמים במטבע קשה של בושה ואשמה.

angela-ashes-1 מאביו מקבל פרנק את הכישרון לספר סיפורים, ומטבל את סיפור חייו בסיפורי מעשיות איריים ובשירים עממיים. כמו אביו הוא נמלט מחיי העליבות של לימריק, משליך מעליו לרגע קט את משא החיים הכבד מנשוא, רק כדי לפגוש בו מחדש באמריקה (תקופת חיים אותה הוא מתאר בספרים "המורה" ו- "ככה זה")

שמו של הספר "האפר של אנג'לה" מרמז לאפר הנושר תמידית מסגריות הוודביין אותה מעשנת האם, סיגריות אותן מכנה האם "הנחמה היחידה." האח בבית המשפחה כבויה רוב הזמן ומלאה אפר משום שאין די כסף כדי לקנות חומרי בעירה, אבל האש המשפחתית בוערת בליבה של האם, שלמרות עליבותה מטפלת ודואגת לילדיה כמיטב יכולתה, שולחת אותם ללימודים ומאפשרת להם להציל את עצמם.

אהבת אם היא ברכה / לאן שלא תנדוד / שמור עליה, כי תתגעגע / כשהיא לא תהיה כאן עוד

והספר הוא געגוע לילדותו שהיתה ואיננה, שלמרות עוניה ועליבותה היתה בה תמימות ואהבה גדולה, ומצבה חיה לאם שבנה נשמט ממנה אך נושא אותה בליבו ובמילותיו.

פרנק מק'קורט, האפר של אנג'לה. מאנגלית: עידית פז. ספריית מעריב 1997.