jump to navigation

מ"בובה" למדענית 7 ביוני 2006

Posted by Keren Fite in פמיניזם בנעלי בית.
Tags: , , , , , ,
11 comments

אחרי שנים של לימודי תאוריות פמיניסטיות, אמהות לבן ולבת היא תרגול יום יומי של גישור בין תיאוריה לבין מעשה. מודעות לציפיות החברתיות שמגדירות את תפקידי המגדר, ולתסריטים התרבותיים שמנהלים את חיינו אם נרצה או לא נרצה, מצד אחד, תוך ניסיון ליצור שינוי תודעתי והתנהגותי, מצד שני.

כשלוחם-האור חוגג יום הולדת הוא מקבל משחקים חינוכיים למיניהם, מרכישת קריאה ועד תרגול חשבון, או לחילופין, כלי משחית מגוונים הכוללים לוחמים וכלי נשק שונים ומשונים. "אחר כך", אני חושבת בעצב, "יטענו שבנים הם אלימים מטבעם".

מלכת-השמים, לעומתו, מקבלת חרוזים, סרטים לשיער, ערכת איפור (ליום הולדת ארבע!), ובובות מכל הסוגים. "ואז", ממשיך לדבר בתוכי הקול הקטן, "יאמרו שבנות הן גנדרניות, שטחיות ומתעניינות רק במראה שלהן, ולא בלימודים".

כשסבא-של רוצה להסביר דבר מה הנוגע למגנטיות, לגוף האדם או לכוכבי השמים, הוא מזמין את לוחם-האור להרצאה כולל הדגמות. כשהוא רוצה חיבוק הוא מתכרבל עם מלכת-השמים. כששאלתי בעדינות למה אינו מזמין גם אותה לשיחה על מטוסים, הוא טען שהיא "לא מתעניינת". והקול הקטן הוסיף, "ובעוד שנים יטענו שאין לה תפיסה מתמטית וחוש הנדסי", וכי איך היא תפתח תפיסה מתמטית וחוש הנדסי אם מעודדים אותה לשחק בבובות?

היה לי ברור שאיש לא יודה לי על נאום חוצב להבות בנוגע להתניות חברתיות, ולאופן בו הן יוצרות הבדלים בין גברים לבין נשים. בהחלט יתכן שבכלל לא יבינו על מה אני מדברת, כי הרי "זה טבעי". עם כל ההבנה לתסכול העומד מאחורי הצעקנות המיוחסת לפמיניסטיות, מי שרוצה שיקשיבו לה, מוטב לה לדבר ולא לצעוק. או, טוב יותר, מוטב לה לעשות.

אז החלטתי לעשות מעשה. בשבת הזאת, כשהזמינו את לוחם-האור להדגמה חיה של מגנטיות וכוח חשמלי, שאלתי את מלכת-השמים "גם אנחנו רוצות לשמוע, נכון ?". לאור העובדה שבגיל הזה כל מה שאמא עושה הוא מעניין, זכיתי לתגובה נלהבת, והצטרפנו אל הבנים.

סבא דיבר רק אל לוחם-האור, בלשון זכר. תוך כדי ההדגמה, פצחתי בהשתפות פעילה. "בואי נראה איך זה עובד", הצעתי, ומלכת-השמים הצטרפה בחדווה, רדפה מגנטים ויצרה מתח חשמלי. "אתה רואה", אמרתי לסבא בשקט, "היא מתעניינת, אולי תסביר לה בלשון נקבה?". בפעם השלישית, בערך, המסר עבר. קשה מאוד לשבור תבניות של הרגל.

"כשאגדל אני רוצה להיות מדען", הצהיר לוחם-האור וגרם לסבא פרץ של נחת. "ואת", שאלתי, "את רוצה להיות מדענית?". עוד לפני שמלכת-השמים הספיקה לענות, סבא הצהיר בחיוך גדול, "לא, היא בובה".

"היא לא בובה, היא ילדה", אמרתי בחינניות, בולעת את שאגות המלחמה, "ויש הרבה נשים מדעניות", הוספתי. ואז שאלתי, "אתם יודעים שאת המחשב עליו אתם עובדים היום, פיתחו מתמטיקאיות בזמן מלחמת העולם השניה?".

אחר-כך, כשסבא קרא סיפור והסביר על מערכת השמש, שוב בלשון זכר, שמעתי את מלכת-השמים נוזפת בו, "סבא, תדבר גם אלי, גם אני רוצה לשמוע".

ככה הופכת בובה למדענית.

עוד בנושא:

המתמטיקאיות שתכנתו את המחשב הראשון

יוצאות מעבדות לחירות: ארבע בנות שואלות על שחרור האשה 11 באפריל 2006

Posted by Keren Fite in פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , ,
1 comment so far

פמיניסטית? אני?!

לאחרונה הזדמן לי לפגוש נשים שהצהירו בפני ש"כל הענין הפמיניסטי הזה רחוק ממני". חלקן טענו שעידן השיוויון בין המינים כבר כאן, ואפשר להפסיק את המלחמה. אחרות טענו שאינן אוהבות את הפמיניסטיות.

אפשר לטעון שהפמיניזם זוכה ליחסי ציבור גרועים, או, לחילופין, שנשים רבות שופטות את מידת השיחרור של נשים אחרות לפי טווח העצמאות האישית שהן חוות. "פמיניסטית" נתפסת כ"שורפת חזיות", לוחמנית, צעקנית וכוחנית, תכונות המיוחסות לגברים ומנוגדות לתפיסה הרווחת של נשיות. בנוסף, ראייה צרה, מנקודת מבט אישית, גורמת לנשים, שמעמדן החברתי והכלכלי מאפשר להן ללמוד, לפתח קריירה מקצועית ולחוש עצמאות יחסית בחייהן, לדמות בנפשן שאבד הכלח על המאבק לזכויות הנשים.

פסח, הזמן בו אנו חוגגות יציאה מעבדות לחירות, הוא זמן מתאים לבחון מחדש את הנחות היסוד שלנו בנוגע לשחרור האשה.

על ארבע בנות דיברה התורה: החוקרת, הלא-פמיניסטית, חסרת המודעות, ושאינה יכולה לשאול

הבת המחפשת עבר המאפשר לה קיום, מה היא שואלת?
מדוע לא נמנות הנשים בקרב 600,000 שיצאו ממצרים? מדוע משה מצווה על הגברים להתרחק מנשים, ורומז כי אין מקום לנשים בזמן התגלות האל?

בת זו מבינה את חשיבות הזיכרון הלאומי ואת מרכזיותו של זיכרון זה ביצירת זהות. למדו אותה כי ההסטוריה נוצרת בידי מי שמספרות את סיפורן. אם לא נמנו נשים בקרב היוצאים ממצרים, זוהי אחריותה למלא את החללים בנאראטיב ההגדה.

הבת המבקשת למחוק את שונותה, מה היא שואלת?
מדוע אתן מתעקשות לדחוף את הנשים לכל טקסט, ולמה שאלות של מגדר חשובות לכן כל כך?

"לכן ולא לי המאבק הזה", אומרת בת זו, ומוחקת את מאבקן של דורות הנשים שקדמו לה. ספרו לה על הדרך שעברתן בדרך אל שולחן הסדר, ספרו על הנשים בנות זמננו שאינן יכולות לשאול (המוכות, העגונות, האנוסות, הנמכרות לזנות, המושתקות), הזכירו לה שגם אם נדמה לה שיצאה ממצרים ושאבד הכלח על שאלות של מגדר ושחרור האשה, במצב העניינים הנוכחי, כהרף עין יכולה היא למצוא עצמה במצבן, משועבדת במצרים של כאן ועכשיו.

הבת שאינה יודעת שיש לה מקום בשולחן הסדר, מה היא שואלת?
מה זאת?

בת זו אינה יודעת ששאלתה היא חלק ממסורת הסדר. למדו אותה כי ההגדה הינה דיון מורחב בשאלות של חירות. שאלתה היא חלק מהשיח, חלק מהטקסט המתהווה בכל דור ודור. שאלות, מטבען, הן פתח ליצירת מודעות.

הבת שאינה יכולה לשאול, מה היא שואלת?
רק בכיה החרישי נשמע, רק קול סבלה.

לבת זו אין די חירות על מנת לשאול שאלות. היא נתונה עדיין בשיעבוד. היא מזכירה לנו את העבדות המושתקת של נשים, הנמשכת גם בימינו: נשים מסורבות גט, נשים הנסחרות כצעצועי מין, נשים הכופפות עצמן לאידאל יופי לא מציאותי, נשים המשעבדות חייהן למעשה הלוליינות של אמהות-מושלמת-וקריירה-גם, נשים שנשללת מהן הזכות על גופן, נשים מוכות, נאנסות, נרצחות.

העבדות המושתקת מתקיימת בקרבנו בצורות שונות. קולות הסבל העולים ממציאות אפלה זו מחייבים אותנו להמשיך ולהשמיע קול, לקרוא דרור לכולן, בכל הארץ.

* רשומה זו מבוססת בחלקה על קטע מתוך הגדת "מעיין" המופיע באתר Ritualwell.org.

על תפוז בקערת הסדר, שפרה ופועה וכוס מרים ב"הגדה אחרת: לספר את סיפורה".

קישורים נוספים:

גרסה שונה לארבע הבנות אצל שלומית הברון
יעקב נגן על חמץ והחמצה