jump to navigation

מתנת האש, מתנת היצירה 22 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , , , ,
add a comment

רבי לוי בשם רבי נזירא אמר:  שלושים ושש שעות שמשה אותה האורה.
שתים עשרה של ערב שבת, ושתים עשרה של ליל שבת, ושתים עשרה של שבת.
כיון שחטא אדם הראשון בקש לגנזה, חלק כבוד לשבת, שנאמר: ויברך אלהים את יום השביעי.
ובמה בירכו? באור.
כיון ששקעה חמה במוצאי שבת, התחיל החושך ממשמשת ובא.
באותה שעה נתיירא אדם הראשון, אמר: שמא אותו שכתוב בו: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" "בא להזדווג לי?!" ואומר: "אך חשך ישופני, אתמהא?! "
מה עשה לו הקב"ה?
זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה.

Helix Nebula-1 בעולם שלפני הגירוש מגן העדן, התקיים אור, אור גנוז. לאחר החטא והגירוש, אלוהים גונז את האור. אבל, בשבת מתקיימת ברכה של אור והאור מתמשך. כאשר השמש שוקעת במוצאי שבת, נופל פחד גדול על האדם, והוא נזכר בנחש ובחטא הקדמון: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בא להזדווג לי"

הפחד הקמאי מפני חושך, מפני החושך הראשון אותו חווים אדם וחווה, מביא את האדם לחשוש גם מפני החטא:

"בא להזדווג לי?!"

כאן בדיוק נכנסת תמיהתם של חכמים: "אך חושך ישופני, אתמהא", האם היצר או המשיכה אל הפיתוי שבחטא קיימת רק בלילה, בשעות החושך?

האדם האוכל מפרי עץ הדעת, מה הוא יודע? הוא יודע את המיניות שהיא כח החיים, ויחד עם זאת הופך מודע גם למוות ולסופיות החיים. עם חוויית החושך הראשון, אדם מפחד. מהו פחד? חוסר ידיעה. הפחד מכוון כלפי זמן העתיד וחושש מפני מה שעשוי לבוא.

בנקודה זו של פחד, ניתנת לאדם היכולת ליצור אור: מה עשה לו הקב"ה? זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה.

מתנת היצירה, היכולת ליצור אור, היא מעשה של חמלה וחסד. היכולת ליצור אור הופכת את האדם לעצמאי, מרחיבה את יכולתו להגדיל את ידיעתו את העולם. ידיעת האור, וידיעת היכולת ליצור אור, מביאה את האדם לראות אל תוך הפוטנציאל הגדול הטמון ביצירתיות. השאלה "בא להזדווג לי" מופיעה תחילה ממקום של פחד, ובהמשך מציינת את מודעותו של האדם ליצירתיות הגדולה הטמונה במעשה היצר: יצר יכול להרוס, יצר יכול לבנות. כאשר רואה האדם את הפוטנציאל של היצירתיות, ניתנת לו מתנת האש.

התמונה: Helix Nebula, NASA

קצה המחר: כל יום הוא מלחמה חדשה 29 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, מתח ופעולה.
Tags: , , , , ,
1 comment so far

*הרשימה כוללת ספוילרים

בעתיד כל שהוא כדור הארץ ניצב מול איום של פולשים חייזרים. ויליאם קייג' (טום קרוז) הוא רב-סרן חסר כל ניסיון קרבי שממונה על יחסי הציבור של המלחמה. כשהוא מסרב פקודה, הוא מוצא עצמו נשלח אל שדה הקרב כטוראי.

edge of tomorrow סצנת הקרב הראשונה מזכירה את סצנת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין," ללא הלוחמים העשויים ללא חת. קייג' חסר מוטיבציה ללחימה, חסר מיומנות, ומפחד. הצילומים התזזיתיים, הפיצוצים, החיילים המתים, והחייזרים דמויי-החרקים מעוררים בעתה. העובדה שקייג' נהרג בקרב הפתיחה מסיימת את הסרט עוד בטרם החל.

אלא שקייג' נלכד בלולאת זמן שגורמת לו לחזור ולחיות שוב ושוב את יומו האחרון.

לנגד עינינו הופך קייג' מאיש יחסי ציבור פחדן לחייל מיומן. עם כל חזרה ליום הקרב, הוא מתאמן יותר, והופך מיומן יותר ויותר בקרבות, עד שהחיילים הלוחמים לצידו עוברים מזילזול, להערכה, ולאמון המביא אותם ללכת אחריו בקרב האחרון, זה שיסיים את הקרבות כולם.

לצידו של קרוז לוחמת ריטה ורטסקי (אמילי בלנט). בשונה מסרטי העלמה במצוקה, ורטסקי היא לוחמת מיומנת, המדריכה את קייג' באימונים, ולוחמת לצידו. בקור רוח היא אומרת לו שבמקרה שהוא נפצע, מוטב שימות ויחזור שוב לשדה הקרב, משום שטיפול בפציעה יבטל את יכולתו לחזור בזמן, וכפועל יוצא ימנע את הסיכוי הקלוש לנצח במלחמה. היא יורה בו למוות בכל פעם בה הוא נפצע.

"זה די נדיר למצוא תפקיד נשי עם עוצמה בסרטי פעולה," אמרה אמילי בלנט בראיון, "דמויות נשיות בדרך כלל אוחזות בידו של הבחור ורצות מאחוריו כאילו אין להן מושג מה לעשות ולאן ללכת."

ורטסקי מכוונת מטרה וחסרת סנטימנטים. לאורך הקרבות החוזרים קייג' הוא זה שמנסה לנהל שיחות וליצור אנטימיות שמעבר לקרבות, מנסה להציל את חייה ולשכנע אותה לא ללכת אל הסוף המר, אך היא מחזירה אותו שוב ושוב להכרח להלחם ולנצח.

"קצה המחר" מלא אקשן, וכמעט משולל מחשבה. קייג' מפתיע ביכולת שלו לחזור שוב ושוב לשדה הקרב, מבלי לחוות חולשה או יאוש. לפני הכניסה אל הקרב, סמל פארל (בילי פקסטון), מפקד המחלקה, אומר: "שדה הקרב הוא הגואל הגדול. זהו כור המצרף הבוער בו מחושלים הגיבורים האמיתיים."

מה שנשמע בפעם הראשונה כנאום הנועד להלהיב את החיילים המפוחדים לקראת הקרב, הופך עם כל חזרה למעין משל על קיומו של קייג' שנדון לחזור שוב ושוב על יומו האחרון. משל על אומץ הלב שבחזרה לקרב הנראה אבוד, ועל התקווה שהפעם הזאת הקרב יסתיים בצורה אחרת.

האמנם "ונהפוך הוא"? 24 בפברואר 2013

Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

סיפור פורים מתרחש בתקופה בה הנשים משוללות זכויות, והעם היהודי הוא מיעוט החי בגולה. המשטר הוא משטר מלוכני אבסולוטי, כוחו של המלך הוא כח מוחלט. מי שמתנגד לכח זה באופן ישיר ובוטה, נענש בחומרה. ושתי, המלכה המורדת, שמסרבת להציג עצמה בעירום מול עדת מלכים שיכורים, נענשת בכך שהיא מגורשת מחצר המלכות. מרדכי, שמסרב להשתחוות בפני המן, מעמיד את כל עמו בסכנת השמדה.

דרך ההתמודדות מול מציאות שרירותית ובלתי צפויה בה נופלים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא כהרף עין, היא דרך הפיתוי והעמדת הפנים. אסתר מפתה את אחשוורוש ביופיה, הופכת למלכה, ומאוחר יותר מפתה אותו שוב במשתה בן שלושה ימים, על מנת להסיר את צו השמד שנגזר על עמה.

"מטרתו של חג פורים," כותב מונפורד האריס, "היא לאפשר לנו לשאת את הגלות."

 

MegillatEsther.war_.2005

 

הדגש המושם על ההיפוך מנרדף לרודף בא לעודד את היהודים שחיו בגלות כמיעוט בקרב רוב נוצרי או מוסלמי עויין. קרנבל פורים איפשר הפוגה רגעית וחוויית ניצחון בתוך מציאות של רדיפה. אולם, בפועל, אין ב"ונהפוך הוא" של סיפור פורים יצירה של מציאות חברתית חדשה. משניתנה הסמכות והעוצמה ליהודים הם משמידים את אויביהם, ומגדילים לעשות וממשיכים להרוג גם ביום השני והשלישי, הרבה אחרי שהוסר האיום המיידי על חייהם. באותו האופן בו איום ההשמדה גרם חלחלה בלב היהודים, כך האלימות הרצחנית שלהם כלפי אויביהם מעוררת פחד בלב כל העמים. המציאות השרירותית בה עלייתו של האחד מחייבת את נפילתו של האחר ממשיכה ומתקיימת.

כאשר זוכה אסתר בעמדה של כח, היא אינה נדרשת לפיתוי או ליופי. אחשוורוש מאפשר לה ולמרדכי לעשות ככל העולה על רוחם, "עד חצי המלכות". משניתנה לאסתר הסמכות, היא כותבת את סיפור פורים, ועל פי מדרש חז"ל, פונה לחכמים בבקשה "כתבוני לדורות." בפניה זו היא מעלה טיעונים משכנעים מדוע יש לשבץ את ספרה כחלק מספרי התנ"ך, ומשכנעת בכח חוכמתה וזכותה כמי שהצילה את עמה מן השמד.

 

התמונה מתוך הרומן הגרפי “מגילת אסתר” של ג’י. טי. וולדמן

"חלון אפשר לתקן, אבל לא חיים של ילד" 18 בנובמבר 2012

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
Tags: , , , , , , , , ,
1 comment so far

"אולי לא יהיה שיעור אנגלית בשבוע הבא," אמרו לי הסטודנטים בחיוך, "כולנו נהיה במילואים." לקראת סוף השיעור, כשהגיעו ההודעות על נפילות באיזור ראשון לציון אמר אחד מהם, "אולי תיפול רקטה גם בתל אביב ונעשה סוף סוף סדר."

שעתיים מאוחר יותר נשמעו אזעקות בתל אביב וגיוס המילואים החל.

בשיחת טלפון לאשדוד מספרת לי ר' שכל רבע שעה יש אזעקות, ואז היא שואלת "איך אני ארד למקלט? בקושי יש לי רגליים. אם יבוא טיל הוא יפגוש אותי בבית שלי. אני חייתי מספיק." היא נשמעת כאילו השלימה עם מה שלא יהיה שממתין לה מעבר לפינה. בגיל 85 אולי זו הדרך לשמור על שפיות ושלווה במציאות שכבר גדולה מיכולתה להתמודד.

"מחכים לנו חיים לא קלים כאן," היא ממשיכה בצלילות שקטה, "אם יכנסו רגלי, אוי ואבוי לנו, כמה אמהות יצטרכו לבכות… אני חושבת שלא יתנו לנו שקט."

היא שותקת קצת ואז מוסיפה, "כשהבן שלי היה קטן אמרתי 'עד שהוא יגדל לא יהיו מלחמות.' והנה, הוא עבר שלוש מלחמות." היא נאנחת, "עכשיו הבן שלו הולך לצבא וצריך לחכות שיחזור בשלום… מה אני אגיד לך, המעגל מסתובב."

במהדורת החדשות של אותו הערב מראיינים את יוסי חיימוב משדרות. כשהיה בן 10 נפצע כשנפלה רקטה ליד ביתו, והפך לגיבור תקשורת בעל כורחו. אז ב 2008, בתחילת "עופרת יצוקה", הבטיחו לנו קברניטי המלחמה מבצע שיכה בחמאס, שיביא שקט לתושבי הדרום.

בזמן שיוסי חיימוב היה מאושפז בבית חולים "ברזילי", קיבלה אימו הודעה שמתקנים את החלונות המנופצים בבנין מגוריה. "חלון אפשר לתקן," אמרה לכתבים, "אבל לא חיים של ילד." אמרה ולא ידעה עד כמה תהיה צודקת.

עכשיו ב 2012, עם תחילת מבצע "עמוד ענן", מבצע חדש ורענן של שקט לתושבי הדרום, בראיון במהדורת החדשות המרכזית, יוסי יושב בחדר המוגן ואומר "אין לי תקווה."

ילד בן 13 שהמציאות גדולה על מידותיו.

בעידכון חדשות אחר אומר אחד התושבים ביישובי הדרום המופגזים, "זאת מלחמת התשה, רק שאף אחד לא קורא לה ככה."

מדינה שלמה תחת אש, ותושבי הדרום באים להתאוורר אצל תושבי הצפון. בחנות הקטנה במג'ד אל כרום הטלביזיה מכוונת לעידכוני החדשות השוטפים.

"למה אתה שם את זה? זה מייאש," אומרים לו הקונים. "מה זאת אומרת? הוא עונה, אני רוצה לראות מה קורה. אם יפלו גם כאן טילים אני עוזב. הם משוגעים אלה," הוא אומר, "לא אכפת להם על מי הם יורים. במלחמה [מלחמת לבנון השניה ב 2006 – ק.פ.] מתנו כאן מפחד. אני לא רוצה למות מפחד, אני רוצה לחיות. אני לא אשאר כאן אם יבואו שוב טילים…"

מתחת לפני השטח, השעון מתקתק גם ביישובי הצפון. "כל עוד זה שם ולא פה, אני בסדר," אומר לי ש' הצעיר, בין יריה לבין פיצוץ במשחק המחשב שלפניו.

"איך אתה מרגיש?" שואל הכתב בחור צעיר באופקים. "תחושה מפחידה," הוא עונה בגילוי לב, "שלא יפול לידך, שלא יפול עליך, שלא יפול על מישהו שאתה מכיר… את המבצע צריך לגמור אוטוטו, אנחנו לא נחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה, אבל זה צבא, לא בידיים שלנו…"

פחד וייאוש. פחד והעדר תקווה.

ad matai soldiers

עד מתי?

 

כל המומחים מתפייטים על הישגים ומטרות. כן לדבר עם חמאס, לא לדבר עם חמאס. משרטטים קו דיכוטומי מדומיין בין "אין עם מי לדבר" לבין "באילו תנאים נסכים לדבר."

אבל אנחנו מדברים, מדברים כל הזמן. לא במילים, לא סביב שולחן הדיונים. ברקטות אנחנו מדברים, במטוסים והפגזות.

אולי עלינו לשנות את השפה, להחליף את המושגים. עיזבו שלום, בואו נדבר על איך להיות שכנים. על כללים כלשהם שיאפשרו שכנות תקינה.

בין ט' באב לט"ו באב: על פילגש בגבעה, חורבן ושיחרור מפחד 31 ביולי 2012

Posted by Keren Fite in ט"ו באב, ט' באב, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
2 comments

ט' באב הוא יום תענית המציין את חורבן בית המקדש הראשון והשני, יום של אובדן ובכייה. יש המפרשים כי המרגלים ששבו לדווח על הארץ המובטחת והוציאו דיבתה עשו זאת בליל ט' באב. ר' יוחנן אומר "אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם – ואני קובע לכם בכיה לדורות." (תענית כ"ט ע"ב)

יש הרואים בט"ו באב את היפוכו של ט' באב. מיום של פירוד, מחלוקת וחורבן (ט' באב) אנו מגיעים ליום של אחדות והמשכיות (ט"ו באב) בו לובשות בנות ישראל לבן ויוצאות לחולל בכרמים, ושבטי ישראל מתערבבים ומשתדכים זה בזה ללא הפרדה.

אלא שהמעבר מחורבן פיזי ורוחני אל חיים ואהבה עובר דרך אלימות, שפיכות דמים ותרגול שמהותו שיחרור מפחד.

וַתִּזְנֶה עָלָיו, פִּילַגְשׁוֹ

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל; וַיְהִי אִישׁ לֵוִי, גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם, וַיִּקַּח-לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וַתִּזְנֶה עָלָיו, פִּילַגְשׁוֹ, וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל-בֵּית אָבִיהָ, אֶל-בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה; וַתְּהִי-שָׁם, יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים

פרקים י"ט-כ"א הם הפרקים המסיימים את ספר שופטים. למרות שהמאורעות המסופרים בהם פותחים את תקופת שופטים, בחרו הסופרים לשבצם בסוף, כדי להדגיש את הצורך במלך שילכד את שבטי ישראל ויכניס סדר באנדרלמוסיה ששרתה בארץ.

הסיפור נפתח בהצגת הדמויות המרכזיות: איש לוי ופילגשו. שניהם חסרי שם, ומשתייכים למעמד חברתי נמוך יחסית. הלוי משתייך לשבט משולל נחלה שייעודו שירות בקודש. מעמדה החברתי של הפילגש נמוך ממעמדה של אשת איש ושתיהן נסמכות על גבר שיבטיח את שלומן. יש פרשנים הטוענים כי ללוי היתה אישה, והפלגש היתה אשתו השניה. בכל מקרה, יחסיהם עלו על שרטון והפילגש עוזבת את הלוי וחוזרת אל בית אביה. בשונה מהפרשנות המתבקשת ל"וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ," רוב הפרשנים טוענים כי לא זנתה אלא זנחה אותו משום שנהג בה שלא בהגינות. לו אכן זנתה עליו, בת מוות היתה, ואביה לא היה מקבלה אל ביתו.

לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ

וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ, לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ, וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ, וְצֶמֶד חֲמֹרִים; וַתְּבִיאֵהוּ, בֵּית אָבִיהָ, וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ. וַיַּחֲזֶק-בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה, וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ, וַיָּלִינוּ, שָׁם. וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי, וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת; וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל-חֲתָנוֹ, סְעָד לִבְּךָ פַּת-לֶחֶם–וְאַחַר תֵּלֵכוּ. וַיֵּשְׁבוּ, וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו–וַיִּשְׁתּוּ; וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה, אֶל-הָאִישׁ, הוֹאֶל-נָא וְלִין, וְיִיטַב לִבֶּךָ. וַיָּקָם הָאִישׁ, לָלֶכֶת; וַיִּפְצַר-בּוֹ, חֹתְנוֹ, וַיָּשָׁב, וַיָּלֶן שָׁם. וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי, לָלֶכֶת, וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד-נָא לְבָבְךָ, וְהִתְמַהְמְהוּ עַד-נְטוֹת הַיּוֹם; וַיֹּאכְלוּ, שְׁנֵיהֶם. וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת, הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ; וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב, לִינוּ-נָא הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ, וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם, וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ. וְלֹא-אָבָה הָאִישׁ, לָלוּן, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ

ארבעה חודשים יושבת האישה בבית אביה, עד שמגיע הלוי "לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ." מה שעשוי להראות כפגישה מחודשת של אוהבים, כגבר הבא לבקש סליחה ולהשיב את אשתו אל ביתו, מלא ברמזים מטרימים המסמנים אסון.

על אונס דינה בת יעקב מסופר "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָה, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָה" (בראשית ל"ד, ב-ג). בזמן השהות בבית אביה הפילגש מכונה "נערה." כמו במקרה בת יפתח, הנערה יוצאת מבית אביה כדי לקבל את פני הלוי. אביה עושה מאמץ ניכר כדי להיטיב את לב חתנו. השימוש ב"וְיִיטַב לְבָבֶךָ" מכוון לשני פניו של הלב האנושי: יצר הטוב ויצר הרע. משמע, יתכן כי אבי הנערה חשד כי לא הכל תקין ביחסי בתו וחתנו, וכי לא לשווא עזבה את הלוי. הוא מנסה להחזיק בו, אך הלוי מתעקש לצאת לדרכו. כמו אברהם בדרכו אל הר המוריה, לעקדת בנו יחידו, הלוי נוסע עם נער וחמור. וביציאתם, היום נוטה לערוב, והנערה שבה ונקראת פילגש.

וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם

בדרכם הלוי מסרב ללון ביבוס, בהיותה עיר נוכרית, ומחפש מקום לינה בגבעה, מקום מושבם של בני בנימין. איש מבני המקום לא אוסף את הלוי ופלגשו, לבד מאיש זקן אחד המארח אותו לפי כל הכללים המקובלים: וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ, רַק כָּל-מַחְסוֹרְךָ עָלָי; רַק בָּרְחוֹב, אַל-תָּלַן. וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ, וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים; וַיִּרְחֲצוּ, רַגְלֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ

ואז, כאשר הם "מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם" מתממשים כל הרמזים מבשרי הרעה לכדי זוועה של אלימות ודם: וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת; וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ. וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא; אַחֲרֵי אֲשֶׁר-בָּא הָאִישׁ הַזֶּה, אֶל-בֵּיתִי–אַל-תַּעֲשׂוּ, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ, דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וְלֹא-אָבוּ הָאֲנָשִׁים, לִשְׁמֹעַ לוֹ, וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ; וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וַיְשַׁלְּחוּהָ, כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר

כמו בסדום, בה מציע לוט את בנותיו הבתולות להמון המבקש את אורחיו, כך מציע המארח את בתו הבתולה ואת פלגשו של אורחו. כשבני הבליעל מסרבים להצעה, הלוי עצמו מוציא את פילגשו אל מחוץ לבית: וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ.

אביה החזיק בחתנו כדי לעורר את טוב ליבו וליצור שלום בית. הלוי מחזיק בפילגשו ומקריב אותה כדי להציל את חייו וכבודו. על כך אמרו חז"ל (בהקשר של לוט ובנותיו) "בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן" (תנחומא וירא י"ב).

כאשר נותן אברהם את פלגשו הגר בידי שרה הוא אומר לה עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ, וזוהי הסכמה שבשתיקה ליחסה האכזרי של שרה. הגר בורחת אל המדבר, אל מקום צחיח ובודד, ודווקא שם נמצאת לה גאולתה. לעומתה, הפלגש בספר שופטים מחפשת ביטחון ונחמה בקרב בני האדם, ובידי בני אדם היא מעונה ונרצחת: היא חוזרת אל בית אביה למצוא ביטחון, אביה עושה מאמץ להיטיב עם חתנו ולהבטיח את שלומה של בתו, הלוי בוחר ללון בקרב שבטי ישראל ולא בקרב נוכרים, ומתארח אצל איש זקן שמוצאו מאפרים כמוהו. אלא שמלכתחילה הלוי מתייחס לפלגשו כאל רכוש, ולא כאל אדם שווה, והבית הוא מראית עין לשלום ולביטחון, כי במקום בו אִישׁ הַטּוֹב בְּעֵינָיִו והַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה, ההבטחות הן להרס והביטחון הוא בחורבן.

the-rape-darwin-leon

נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף

וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, לִפְנוֹת הַבֹּקֶר; וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית-הָאִישׁ, אֲשֶׁר-אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם–עַד-הָאוֹר. וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר, וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת, וַיֵּצֵא, לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ; וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ, נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה, וְאֵין עֹנֶה; וַיִּקָּחֶהָ, עַל-הַחֲמוֹר, וַיָּקָם הָאִישׁ, וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ. וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. וְהָיָה כָל-הָרֹאֶה, וְאָמַר לֹא-נִהְיְתָה וְלֹא-נִרְאֲתָה כָּזֹאת, לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה; שִׂימוּ-לָכֶם עָלֶיהָ, עֻצוּ וְדַבֵּרוּ.

בסיומו של ליל התעללות של אונס קבוצתי, חוזרת האשה אל הבית. הבית שהשליך אותה אל האלימות והחושך. הלוי מכונה "אֲדֹנֶיהָ" ומתייחס אליה כאל חפץ או בהמה, ולא כאדם אל אדם. הוא פותח את דלתות הבית, יש האומרים כדי לבדוק האם תהה יציאתו בטוחה, ומפטיר לעברה הוראה "קוּמִי וְנֵלֵכָה."

האשה "נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף," שותקת, אין זה ברור האם נפחה נשמתה או עודנה גוססת. היא מצויה באיזור דמדומים, לא בפנים ולא בחוץ, על הסף. אדוניה לוקח גופתה אל ביתו – ביתו ולא ביתה, ביתו ולא ביתם – ושם מבצע אקט פרפורמטיבי טקסי, "וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל." במעשה החיתוך של גופתה הוא מפרק אותה מזהותה האנושית. אין כאן זעקה על העוול שנעשה לאשה, אלא כוונה לזעזע ולהחריד מעבר ליכולת לשיקול הגיוני ומוסרי, לטלטל אל מחוזות הנקמה והדם.

מעשה הלוי מעורר שרשרת קרבות בין השבטים, מרחץ דמים בין אחים שמוביל את שבט בנימין (ממנו יצאו בני הבליעל) לעברי פי פחת. השבטים נודרים שלא יתנו את בנותיהם לבני שבט בנימין, וכתוצאה ממחיר הדמים של הקרבות, מגיע השבט לסף הכחדה.

וַיְדַבְּרוּ אֶל-בְּנֵי בִנְיָמִן, אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן; וַיִּקְרְאוּ לָהֶם, שָׁלוֹם… וְהָעָם נִחָם, לְבִנְיָמִן… וַיֹּאמְרוּ, יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן; וְלֹא-יִמָּחֶה שֵׁבֶט, מִיִּשְׂרָאֵל.

סאת החורבן נמלאת כמעט עד תום ושבט בנימין עומד לפני כליה. ואז, כשם שהחלה האלימות, בלתי מוסברת ואכזרית, כך היא מסתיימת. כדי לעקוף את השבועה על איסור הנישואים עם בני בנימין, מוזמנים בני השבט לחטוף להם נשים מן המחוללות בכרמי שילה. החורבן והאימה נעצרים, ולו לרגע.

וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה–וּמִנֶּגֶב, לִלְבוֹנָה. וַיְצַוּוּ אֶת-בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר:  לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ; וַהֲלַכְתֶּם, אֶרֶץ בִּנְיָמִן.

אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו

על מעשי פלגש בגבעה אמר רב חסדא "לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל" (גיטין ו' ע"ב)

ט' באב הוא אובדן, קינה ונהי. אבל שלם ומלא ללא נחמה. אלא שכוחם של החיים חזק מכל חורבן, פיזי או רוחני, ובסופו של המוות ממתינה סליחה ולידה מחדש.

"אמר רבי לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור! והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים! והיו עומדים ומוציאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט, חסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון עשו כן, ומצאו עצמן שלמים. אמרו: דומה שטעינו בחשבון? וכן בעשור, ובאחד עשר, ובשנים עשר, ושלושה עשר, וארבעה עשר. כיוון שאימלא סיהרא, אמרו: דומה שהקדוש ברוך הוא ביטל אותה גזירה מעלינו. וחזרו ועשאוהו יום טוב" ( איכה רבה)

Tu B'Av dancing girls Karla Gudeon

בעקבות חטא המרגלים נגזר מותו של דור המדבר. בכל תשעה באב הלכו אנשי המחנה לישון בקברים שחפרו, מבלי לדעת מי ימות ומי יחיה. על הפחד שפחדו המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, שילמו בני העם שנה אחר שנה, עד אשר חלף פחדם ולא היה. כי האדם ההולך לישון כשחייו ומותו שווים בעיניו, הוא חופשי.

והתיקון נעשה בט"ו באב. ומתוך החופש באה אהבה, אהבה בין שווים, שלמה בגופה וברוחה.

התמונות:

The Rape, Darwin Leon
Tu B'Av Girls, Karla Gudeon

סיפורי דהרמה (3): אינך חייב לירות ראשון 5 באוגוסט 2008

Posted by Keren Fite in סיפורי דהרמה.
Tags: , , , , , , ,
8 comments

ככל שהפכו בכירי הממשל בתאילנד מושחתים יותר, כך גבר חוסר שביעות הרצון בקרב עמם, ויותר ויותר אנשים נמלטו אל היערות בדרום תאילנד כדי להצטרף אל המורדים. איזור דרום תאילנד הפך לאתר התנגשות אלימה בין כוחות הממשלה לבין המורדים. הכפריים באיזור נפגעו קשות מהמאבק האלים בין הכוחות.
כשאג'אן ג'מני (Ajahn Jumnien) החל ללמד במנזר במחוז נאסאן בשנת 1967, נאמר לו שמוטב לו לעזוב את האזור, משום שאם ישאר לבטח ירו בו. המשטרה סברה כי הוא קומוניסט התומך במורדים, המורדים סברו כי הוא מרגל של הממשלה. אלא שאג'אן סירב לעזוב.
בתגובה הציעו לו שני הצדדים את "הגנתם". אג'אן הסביר בנימוס כי הדהרמה היא מבטחו, וכי הוא יקבל אל שיעוריו את כל מי שירצה לבוא ולהקשיב. המקדש שלנו הוא מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה, הסביר, שלום אמיתי לא יגיע כתוצאה משינוי חברתי.  יתכן שלשני הצדדים יש טיעונים צודקים, אלא שהשלום הפנימי יגיע כתוצאה מהדהרמה, כתוצאה מהחוכמה המכירה בהשתנות המתמדת של הקיום.
בסופו של דבר לימד אג'אן את כוחות הממשל שבכפר ואת המורדים שבהרים. גם החיילים וגם המורדים סיפרו לו שהם מפחדים למות, ומשום שהם מפחדים הם חייבים לירות ראשונים. אג'אן הקשיב. בביקורו הבא אצל החיילים, ובנפרד אצל המורדים, הביא להם קמעות ואמר: הקמע הזה הוא קמע "אל מוות". אני בירכתי את קמע המגן הזה, וכל עוד תענוד אותו לא תמות. עכשיו אינך חייב לירות ראשון.
במשך תשע שנים המשיך אג'אן ללמד באיזור. במהלך הזמן שימש כמתווך בין הממשלה לבין המורדים והכפריים ותיווכו איפשר להם לממש את הבטחת הממשלה לחנינה.

כולנו זקוקים למקום של נחמה, מקום של חמלה, מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה. כשאנחנו באים לעזור, באים מתוך רצון להיטיב ולשנות, גם מעשה צנוע כמו הבטחה של הגנה, נכונות להקשבה ללא שיפוט או היכולת להכיל את פחדיו של האחר ללא הטפה, עשויה לשנות עולמות.

מתוך

Kamala Tiyavanich, Sons of the Buddha: The Early Lives of Three Extraordinary Thai Masters Wisdom Publications, 2007

מי הזיז את החיים שלי? 12 באוגוסט 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

על ילדים, פחד ומלחמה (ב')

בכל פעם שאנחנו מוציאים כיבודים מתוקים ומלוחים, וחוגגים כיד הקלוריות הטובה, מתרגשת עלינו אזעקה, וגורמת לנו לנטוש את הצלחות העמוסות כל טוב ולרדת אל המקלט.

אחרי כמה נסיונות, אנחנו מגיעים למסקנה שהאזעקות מופיעות כשאנחנו מכרסמים צ'יפס. "למה תמיד יש אזעקה כשאנחנו אוכלים צ'יפס ?", אני שואלת את הצמד-חמד ברצינות תהומית.

לוחם-האור מתנדב לפענח את המשמעות הנסתרת מאחורי התעלומה: "זה בגלל שנסראללה רוצה לעשות לך דיאטה, אמא, את תמיד מחסלת לנו את כל הצ'יפס".

אין כמו צחוק בריא כדי לאוורר את שדי הפחד.

משחקי מלחמה

הצמד-חמד משחק במשחקי מלחמה. משחק סוציו-דרמטי קוראים לזה המומחים. משחק שמפיג פחדים. בימים כתיקונם אני מציעה משחקים אחרים, אבל עכשיו אני לא מתערבת. המבוגרים משחקים במלחמה. ולמה שלא ישחקו הילדים?

הם מכבים ביחד שריפות עם מסוקים, כמו שראו בהר ממול כשנפלו עליו קטיושות והבעירו את עצי הזיתים. הם מסיעים משאיות עם תחמושת, כמו שראו בכבישים. הם מגינים על הבית בעזרת חרבות וחיצים.

אבל אתמול הודיעה מלכת-השמים: "נמאס לי לשחק כל הזמן במלחמה, אולי נשחק באהבה?".
"איזה משחק את רוצה?" שאל לוחם-האור בחשדנות.
"אני אהיה נסיכה, ואתה תהיה נסיך, ובסוף נתחתן", היא מציעה.
"בסדר", הוא עונה, "אבל אני לא רוצה להתחתן".

גם לי נמאס ממשחקי המלחמה. לא רוצה להתחתן או להפוך לנסיכה. רק תחזירו לי את החיים שלי בחזרה.

בכי 5 באוגוסט 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , ,
add a comment

על ילדים, פחד ומלחמה (א')

מרוץ הוואנדֶה-גלוב הוא המרוץ היוקרתי והמאתגר ביותר לשייטי יאכטות. מסלול המירוץ המעגלי עובר דרך הים הדרומי, הנחשב פראי, מסוכן ובלתי צפוי. התחרות מתחילה ומסתיימת בצרפת, ומיועדת לשייטים בודדים המתמודדים מול עצמם ומול איתני הטבע, אתגר הולם למי שמחשיבים עצמם טובי הימאים בעולם.

זהו אחד מתחומי הספורט הבודדים בהם נשים מתחרות כשוות לגברים, ולא במסגרת ליגה נפרדת. בשנת 2000 השתתפה אלן מקארתור בתחרות וזכתה במקום השני. הזכיה הפכה אותה לאשה המהירה ביותר בתבל ולמשתתפת הצעירה ביותר (24) שסיימה את התחרות.

ה- BBC תיעד את מסעה של מקארתור בעזרת מצלמת וידאו שהותקנה על היאכטה שלה. בכנות מפתיעה מקארתור מתעדת את רגעי ההתעלות ומפח הנפש, את הכאב והקושי לצד הדבקות במטרה ושמחת ההישג.

"אף אחד לא נשאר דומה לעצמו אחרי התנסות כזו"

ההתמודדות מול עצמה ומול איתני הטבע, חוויית היופי הפראי של הים הדרומי, מביאים את מקארתור אל ההכרה שדבר לא ישאר דומה למה שהיה לפני חוויית המרוץ. במהלך המסע, ברגעי ההתמודדות הקשים, בזמן בו הרגשות חוצים איזה גבול פנימי בלתי נראה, מקארתור פורצת בבכי. מתוך אינטואיציה בלתי-פסיכולוגית בעליל מקארתור לא מנתחת, בוחשת או נוברת בשטף המתפרץ, אלא פשוט מניחה לו לבוא וללכת. היא לא נמלטת מהכאב ומהפחד שיצרו את הדמעות, אלא מניחה להם להתפרץ ולחלוף. הבכי אינו גורם לבושה, לחולשה או להרמת ידיים, אלא משמש שסתום ביטחון המאפשר שיחרור לחץ והרפיה. מקארתור מניחה לבכי להתפרץ ולהרגע, ואז ממשיכה בשיגרת הטיפול ביאכטה, כשכל תשומת ליבה נתונה מחדש לנתיב המסע.

המלחמה הזאת חורצת בנו סימנים ודבר לא ישאר דומה למה שהיה לפני בוא הקטיושות. בגילם הרך הילדים שלי יודעים להבחין בין יללת אזעקה לבין צופר של אמבולנס, בין טרטור של מסוק לבין אופנוע הרועם על הכביש, בין נפילה של קטיושה לבין הדי התותחים של צה"ל. הם יודעים להסביר מהו מקלט, ומה ההבדל בין קטיושה לבין טיל. הם שואלים מה יקרה אם נמות.

לעיתים, כשסאת האזעקות ונפילות הקטיושות מתמלאת, הם בוכים. בכי מתפרץ הכועס על השיבוש של החופש שהיה אמור להיות כיף. בכי של פחד החרד שמא תפול הקטיושה על ביתם, על ראשם.

אנחנו לא שואלים למה הם בוכים, לא מנסים לנתח או להסביר, נמנעים מלשקוע בביצה הטובענית של "אנחנו" ו"הם", מוותרים על הבחישה בסוגיות הצדק והחרב. אנחנו רק מחבקים.

קישורים נלווים:

האתר הרשמי של מרוץ הוואנדה-גלוב

סיקור מסעה של מקארתור באתר BBC (בטור הימני מופיעים קטעים קצרים מהסרט המתעד את המרוץ)