jump to navigation

האמנם "ונהפוך הוא"? 24 בפברואר 2013

Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

סיפור פורים מתרחש בתקופה בה הנשים משוללות זכויות, והעם היהודי הוא מיעוט החי בגולה. המשטר הוא משטר מלוכני אבסולוטי, כוחו של המלך הוא כח מוחלט. מי שמתנגד לכח זה באופן ישיר ובוטה, נענש בחומרה. ושתי, המלכה המורדת, שמסרבת להציג עצמה בעירום מול עדת מלכים שיכורים, נענשת בכך שהיא מגורשת מחצר המלכות. מרדכי, שמסרב להשתחוות בפני המן, מעמיד את כל עמו בסכנת השמדה.

דרך ההתמודדות מול מציאות שרירותית ובלתי צפויה בה נופלים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא כהרף עין, היא דרך הפיתוי והעמדת הפנים. אסתר מפתה את אחשוורוש ביופיה, הופכת למלכה, ומאוחר יותר מפתה אותו שוב במשתה בן שלושה ימים, על מנת להסיר את צו השמד שנגזר על עמה.

"מטרתו של חג פורים," כותב מונפורד האריס, "היא לאפשר לנו לשאת את הגלות."

 

MegillatEsther.war_.2005

 

הדגש המושם על ההיפוך מנרדף לרודף בא לעודד את היהודים שחיו בגלות כמיעוט בקרב רוב נוצרי או מוסלמי עויין. קרנבל פורים איפשר הפוגה רגעית וחוויית ניצחון בתוך מציאות של רדיפה. אולם, בפועל, אין ב"ונהפוך הוא" של סיפור פורים יצירה של מציאות חברתית חדשה. משניתנה הסמכות והעוצמה ליהודים הם משמידים את אויביהם, ומגדילים לעשות וממשיכים להרוג גם ביום השני והשלישי, הרבה אחרי שהוסר האיום המיידי על חייהם. באותו האופן בו איום ההשמדה גרם חלחלה בלב היהודים, כך האלימות הרצחנית שלהם כלפי אויביהם מעוררת פחד בלב כל העמים. המציאות השרירותית בה עלייתו של האחד מחייבת את נפילתו של האחר ממשיכה ומתקיימת.

כאשר זוכה אסתר בעמדה של כח, היא אינה נדרשת לפיתוי או ליופי. אחשוורוש מאפשר לה ולמרדכי לעשות ככל העולה על רוחם, "עד חצי המלכות". משניתנה לאסתר הסמכות, היא כותבת את סיפור פורים, ועל פי מדרש חז"ל, פונה לחכמים בבקשה "כתבוני לדורות." בפניה זו היא מעלה טיעונים משכנעים מדוע יש לשבץ את ספרה כחלק מספרי התנ"ך, ומשכנעת בכח חוכמתה וזכותה כמי שהצילה את עמה מן השמד.

 

התמונה מתוך הרומן הגרפי “מגילת אסתר” של ג’י. טי. וולדמן

זה לא קשור בשכל זה טמון רק בישבן: על תחפושות, קרנבל ובחירה חופשית 22 בפברואר 2013

Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , ,
2 comments

להתחפש בפורים זו הנאה גדולה. למשך יום אחד תוכלי להיות כל מה שאת רוצה. האמנם?

אם תסתכלו בתשומת לב בתחפושות המוצעות לפורים תגלו שהתחפושות המוצעות לבנים הן של פירטים, לוחמים או מלכים. התחפושות המוצעות לבנות הן של שפנפנות, מלצריות או נסיכות. לעומת הבן, לו מוצעת תחפושת "רופא," לבת מוצעת תחפושת "אחות סקסית."

 

pirate_woman_costume

גם עיצוב התחפושות שונה באופן משמעותי: תחפושות הבנים כוללות לבוש מלא, תחפושות הבנות כוללות לבוש חלקי ביותר. הפיראט, למשל, ילבש מכנסיים ארוכים וחולצת שרוולים. לעומתו, הפיראטית תלבש חצאית קצרצרה, גרביוני רשת, וחולצה עם מחשוף נדיב.

פורים הוא חג של פריצת גבולות. מקורותיו הפאגניים של פורים הם חגי הקרנבל הנחגגים בתקופת המעבר מהחורף לאביב. חגיגת הקרנבל, על התחפושות ואווירת ההיתול שבה, היוותה היפוך זמני בין המעמדות החברתיים (למשך זמן הקרנבל הפכו האצילים לאיכרים, והאיכרים לאצילים) ויציאה רגעית משיגרת היומיום והחוקים הנוקשים של המציאות החברתית.

 

אם מתבוננים בקרנבל מתוך הקשר רחב, הרי שהוא שימש כדרך לשליטה באוכלוסיה. הקרנבל איפשר היפוך למשך זמן קצר, ותחם את החופש המוחלט בגבולות זמן ברורים. לאחר הקרנבל, החיים שבו למסלולם הרגיל: המציאות הדכאנית וההיררכיה המעמדית הושבו על כנן. במובן זה, יש בקרנבל מימד שמשמר את הקיים.

"הקרנבל," כותב באחטין, "חוגג שיחרור זמני מכבלי הסדר השליט"

מתוך ראיה זו, כשנערות צעירות לובשות תחפושות "סקסיות" אין בזה כל שינוי של הסדר הישן, אלא הנצחה של הבנייה חברתית לפיה האישה נמדדת ביופיה, במיניותה וביכולתה לפתות את הגבר. התרבות המערבית רווייה בנשים עירומות ועירומות-למחצה המופיעות בפירסומות, בשילטי חוצות, בסדרות טלביזיה ובסרטי קולנוע. עולם הדימויים שלנו מוצף בנשים עירומות, ומכאן קל לדמות שנשים "בוחרות" להופיע בביגוד מינימלי ובתחפושות סקסיות. אולם, כשחשפנות אקסהיביציוניסטית היא המוסכמה החברתית, הבחירה בחשפנות רחוקה מלהיות בחירה חופשית, או שיחרור זמני מכבלי הסדר השליט.

אז כשאתן מתחפשות, הגשימו חלום כמוס, אל תנציחו דיכוי.

אמא אחת ועשרה בנים מתים 16 במרץ 2011

Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

אמא אחת מופיעה במגילת אסתר: זרש אשת המן. הפעם הראשונה בה אנו פוגשים בה היא כאשר המן חוזר אל ביתו לאחר ליל המשתה הראשון שארגנה אסתר עבור אחשוורוש ויד ימינו ראש השרים. בשלב זה, המן אינו משער שאסתר מכינה את הקרקע לקראת הפלתו, והוא מבושם מן הכבוד שזכה לו ויוצא שמח וטוב לב בדרכו הביתה. אלא שאליה וקוץ בה. בדרכו נתקל המן במרדכי העומד בשער המלך. עומד ומסרב להשתחוות בפניו.

חמתו של המן בוערת, וכמו כל אדם כועס שמכבד את עצמו, הוא מכנס את אנשי שלומו, כדי שיעזרו לו להוסיף שמן למדורה, כדי שיאמרו לו שהוא צודק.

וַיָּבוֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ, עַל-הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר, הָמָן–אַף לֹא-הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשָׂתָה, כִּי אִם-אוֹתִי; וְגַם-לְמָחָר אֲנִי קָרוּא-לָהּ, עִם-הַמֶּלֶךְ. וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי:  בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל-אֹהֲבָיו, יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ; וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן, וַיַּעַשׂ הָעֵץ.

עניין תמוה המשפט וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וכי לא אהבה אותו אשתו? וכי לא גרה בביתו, והיה צריך להזמין אותה אליו? פרשנים מסבירים כי המן נהג כדרך המלך אחשוורוש, וזרש אשתו היתה כלואה בהרמון הנשים, משם זימן אותה אליו.

המן פותח ומספר על עושרו שנמנה בנכסים ובבנים, על הכבוד הגדול שחלק לו המלך שהפך אותו לשר בכיר ונישא על כל השרים, ועל ההזמנה שניתנה רק לו למשתה המלכה עם המלך. אלא שהמן אינו מסתפק רק בזה. הכבוד שהוא זוכה לו הוא משענת רצוצה להשען עליה. כבוד שברירי שיש לאשש אותו בכל יום ובכל שעה, וכל דבר פעוט, אפילו אדם העומד בשער ואינו משתחווה, הופך לקוץ מכאיב, לסיכה אכזרית המפוצצת את בלון האויר החם של הכבוד.

לפי תחושתו של המן, כל הכבוד אינו שווה דבר, כל עוד מרדכי יושב בשער העיר ומסרב להשתחוות ולהכיר בכבודו של המן: וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי:  בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ

זרש, שכנראה יודעת את לב בעלה יותר ממה שיודע הוא את עצמו, מציעה להמן: יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ

כי הרי במגילה הספוגה הילולת שיכורים והרמון מלא נשים שנועדו לענג את המלך וגחמותיו, ראוי שהכבוד יהיה מיוצג על ידי סמל פאלי מפואר כמו עמוד תליה בגובה חמישים אמה.

אלא שאז נודדת שנת המלך, והוא קורא בדברי הימים ונזכר כי איש אחד הציל את חייו מבגתן ותרש שזממו להרעילו. והאיש הזה מעולם לא קיבל כגמולו. המלך ההולל, שעד כה לא עשה מעשה הגון אחד, מחליט להשיב לאיש הזה כגמולו. ומשום שהמלך לא מחליט דבר בכוחות עצמו, גם הוא מזמן יועצים.

כאשר המן נשאל מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ רדיפת הכבוד מעוורת את עיניו. כשהוא משוכנע שלבטח המלך מתכוון אליו, מציע המן לעשות את כל אשר הוא חפץ שיעשה לו. לגודל הזוועה מסתבר לו שמה שביקש ינתן למרדכי.

כאשר חוזר המן, אבל וחפוי ראש, אל ביתו ומספר את אשר קרה לו מזהירה אותו אשתו כי אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא-תוּכַל לוֹ–כִּי-נָפוֹל תִּפּוֹל, לְפָנָיו

hanging-gallows-1

אפשר לקרוא את דבריה של זרש כאמירה אנטישמית הרואה ביהודי תככן שבכוחו להשתלט על המלך במרמה ולהפיל את כל מי שבדרכו. לעומת זאת, אפשר לקרוא את דבריה של זרש כדברי אזהרה. יתכן שזרש מודעת לכך שהכבוד הגדול בו זכה המן מעוור את עיניו מלראות את האשליה הטמונה במעמד גבוה, ואת ארעיותם של הדברים. זרש רואה בצלילות את מהלך ההתרחשויות לפיו עלייתו של האחד כרוכה בהכרח בנפילתו של האחר. כשם שעלייתה של אסתר כרוכה בנפילתה של ושתי, כך עלייתו המסתמנת של מרדכי כרוכה בנפילתו של המן.

אלא שהאזהרה מגיעה מאוחר מידי. המן מוזמן אל המשתה השני של אסתר, שם הוא מוצג כאוייבה וכאוייב עמה ונגזר עליו להתלות על אותו עמוד תליה שהכין עבור מרדכי: הִנֵּה-הָעֵץ אֲשֶׁר-עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר-טוֹב עַל-הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן–גָּבֹהַּ, חֲמִשִּׁים אַמָּה; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו. וַיִּתְלוּ, אֶת-הָמָן, עַל-הָעֵץ, אֲשֶׁר-הֵכִין לְמָרְדֳּכָי

זרש חכמה דיה כדי לראות נכונה את הכיוון אליו מתפתחים האירועים, אך קצרה ידה מלהציל את בני משפחתה. בהמשך המגילה, לא רק המן נתלה אלא גם בניו: וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, יִתְלוּ עַל-הָעֵץ. ואחרי הנקמה הגדולה הזאת של מחיקת האיש ויוצאי חלציו, אחרי ההוצאה להורג של בעלה ושל בניה, נעלמת זרש מן המגילה.

ושתי ואסתר: דימיון בין הפכים 15 במרץ 2011

Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , ,
3 comments

במבט ראשון ושתי ואסתר שונות זו מזו באופן מובהק. סיפור המגילה מציג את ושתי כיפהפיה גנדרנית, המסרבת לציית למלך ומשלמת בחייה על עקשנותה. אסתר מוצגת כמי שיודעת את מקומה ואת תפקידה כאשה. היא פאסיבית וצייתנית. בפרקים הראשונים משמש הפועל "לקח" ביחס לאסתר: היא נלקחת על ידי מרדכי כבת, נלקחת אל המלך, מצייתת להוראות מרדכי. אין להתפלא כי היא "נושאת חן בעיני כל רואיה".

אלא שסיפוריהן של ושתי ואסתר דומים במבנה היסוד שלהם, וניתן למצוא מקבילות רבות בין מעשיהן של שתי הנשים. בסיפורה של אסתר המן מבקש להשמיד את העם היהודי בטענה שאינו מציית למלכות. בפועל המן הוא זה המושמד. היפוך דומה מתרחש בסיפורה של ושתי. אחשוורוש מבקש להיות השליט בביתו והמחליט על מעשיה של אשתו. את ההחלטה אחשוורוש מפרסם בכל מלכותו: "כל הנשים יתנו יקר לבעליהן", "כל איש שורר בביתו". מידת השליטה של המלך (הגבר) בביתו נמדדת במידת צייתנותה של זוגתו (האשה). בפועל, אחשוורוש שרצה לשלוט בכל, מבצע בדייקנות את הוראותיה של אסתר.

כמה פרשנויות מסבירות את סירובה של ושתי כמקרה פשוט של גנדרנות נשית. היא חשה שאינה נראית במיטבה, ולכן סירבה להופיע לפני המלך ואורחיו. פרשנות מעניינת אחרת רואה במעשה הסירוב של המלכה סוג של מרי אזרחי. ושתי ערכה משתה נשים במקביל למשתה הגברים שערך אחשוורוש. מאחורי הנהנתנות הסתתרו שיקולים פוליטיים: והיה ותתרחש הפיכה בזמן המשתה, נשותיהם של של שרי הארץ ישמשו כבנות ערובה למשא ומתן או לנקמה שתבטיח את המשך שלטונו של אחשוורוש. כלומר, ושתי אינה תמימה, גנדרנית ונהנתנית, אלא שותפה לשמירת שלטונו של המלך. אלא שאחשוורוש אינו רוצה שותפה שווה. הוא רוצה אשה שאפשר להראותה כחפץ ולהשתעשע בה. יש המפרשים את הציווי "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא", כפשוטו. המלכה צוותה להופיע לפני עדת גברים שיכורים בעירום מלא כשהיא עונדת כתר. על פי פירוש זה סירובה של ושתי הוא מעשה של אומץ של אשה המסרבת לשמש כחפץ שעשועים.

שמה של אסתר מרמז על הסתרה. במובן מסויים אסתר מסתתרת. היא מסתירה את מוצאה מפני המלך, היא מסתירה את רצונותיה וכוונותיה. בפרקים הראשונים אסתר לומדת את סביבת הארמון ואת המלך. כאשר היא נדרשת למעשה ההצלה, היא מאמצת חלק מאסטרטגיות הפעולה של ושתי. אסתר משנה את תוכנית הפעולה של מרדכי. היא מופיעה לפני המלך בזמן המתאים לה, לאחר שלושה ימי צום, תפילה והרהור. כמו ושתי היא מארגנת שלושה ימי משתה.

אסתר אינה מסתפקת בעשיה ובהצלה, אלא שותפה גם בכתיבה ובקביעת פורים כחג לדורות: "ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף לקיים את אגרת הפורים הזאת… ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר". הגמרא מספרת על מאבקה של אסתר למען הכללת סיפורה בתנ"ך: "שלחה להם אסתר לחכמים, כתבוני לדורות. שלחו לה, הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא ריבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה…" (מסכת מגילה דף ז').

אסתר מחושבת וזהירה יותר מושתי. דרך פעולתה מעודנת ומעוררת פחות התנגדות. אולם נחישותן ועצמאותן של שתי הנשים דומות.

Esther_Gentileschi

ארטמיסיה ג'נטילסי (1593-1652) בוחרת לצייר את הסצנה בה אסתר מפרה את צו המלך ומתייצבת מולו ללא הזמנה, תוך סיכון חייה. כאשר נכנסת אסתר בפני המלך, אחשוורוש זועם על הפרת האיסור לבוא בפניו ללא הזמנה. אסתר הרואה כעסו על פניו נבהלת ונשענת על הנערות המלוות אותה: "ותשא אסתר את עיניה ותרא את פני המלך והנה כאש בוערות מרוב החמה אשר בלבו… ותתבהל מאד ותפג רוחה ותשם ראשה על הנערה הסומכת ימינה". ג'נטילסי מן הסתם לא הכירה את הגירסה הזו המסופרת במדרש אסתר רבה, אלא את תרגום התנ"ך ליוונית שם נאמר שאסתר התעלפה בראותה את כעס המלך.

בתמונה דמותה של אסתר מוארת, ומיקום האור מושך את תשומת ליבו של הצופה אליה, והופך אותה, ולא את אחשוורוש, למוקד הציור, ובהשאלה למוקד הכח. בשונה מציורים אחרים של סצנה זו, אסתר אינה נופלת, אלא רק נשענת על נערותיה. עיניה עצומות למחצה במה שעשוי להראות כהצגת חולשה מתוזמנת היטב, ולאו דווקא בהלה ואיבוד שליטה.

אחשוורוש נשען קדימה בעניין, נמשך אל אסתר, המשחקת את תפקיד חייה כעלמה במצוקה. צוארה החשוף והמואר מרמז על האירוטיקה והפיתוי השזורים בסיפור המגילה.