jump to navigation

פרשת דברים: ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו 2 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in פרשת דברים, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , ,
2 comments

פרשת דברים היא פרשת השבוע הראשונה בספר דברים. זהו הנאום הראשון, בסדרה של נאומים, אותם נושא משה לפני מותו. באופן מפתיע, מונה משה בנאומו רשימה מגוונת של עמים שכבשו חלק זה או אחר של ארץ ישראל, אך נעלמו ממנה כליל: האֵמִים, הרפאים, החֹרִים, הזמזֻמים, העוִים והכפתורים, כולם בזמן זה או אחר היו שועי הארץ ואדוניה, השמידו את עמי הארץ והטילו חיתתם עליהם.

jeremiahs-lamentation-chagall וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה:  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה. הָאֵמִים לְפָנִים, יָשְׁבוּ בָהּ–עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם, כָּעֲנָקִים; וְהַמֹּאָבִים, יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים, לְפָנִים, וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם, וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם:  כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ, אֲשֶׁר-נָתַן יְהוָה, לָהֶם.

וְקָרַבְתָּ, מוּל בְּנֵי עַמּוֹן–אַל-תְּצֻרֵם, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם:  כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. אֶרֶץ-רְפָאִים תֵּחָשֵׁב, אַף-הִוא:  רְפָאִים יָשְׁבוּ-בָהּ, לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים, יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים; וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָה מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר–אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת-הַחֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים, עַד-עַזָּה–כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר, הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם (דברים א, ט-יב; יט-כג)

אולם, מסתבר שאדוני האתמול הם הנעלמים של המחר. כל העמים הללו שמזכיר משה נעלמו מעל פני הארץ, נכבשו ופוזרו, ועמים אחרים (מואב, עמון ואדום, להם הובטחה חלקה בארץ ישראל) כבשו וגירשו אותם. מה הטעם להזכירם בנאום משה?

בפירוש רש"י לספר בראשית, מסביר רש"י: ומה טעם פתח בבראשית? משום – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו) … שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים"; הם אומרים להם: "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י בראשית, פרק א´ פסוק א´).

על כך מפרש פרופ' ישעיהו לייבוביץ: כל הארץ (ובמובנה הרחב, העולם) שייכת לה', וכל עם היושב בארץ מסויימת עושה זאת ברצון ה' ואין לו כל זכות או בעלות על ארצו. בשונה משאר העמים להם הובטחה חלקה בארץ (אדום, מואב ועמון), הרי שההבטחה לעם ישראל כרוכה בתנאי של עבודת ה'. הברית בין ה' לבין העם אינה ברית חינם, אלא יש לה תנאי והוא עבודת ה'.

לפי פרשנותו של לייבוביץ, על עם ישראל הוטלה החובה והאחריות המיוחדת למעשיו. מחובתו לעשות מעשים טובים, כי ה' רואה בו אחראי למעשיו, עוד יותר משהוא רואה עמים אחרים אחראים למעשיהם. כלומר, הברית עם אלוהים היא אחריות שדורשת יותר ואין בה מתן רשות לעשות כל מה שיעלה על דעתנו בשם ה'.

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים

התשובה לשאלה מהי עבודת ה' ראויה טמונה בדברי הנביא ישעיהו. בנבואת חזון (ההפטרה לפרשת דברים) מתאר ישעיהו מציאות חברתית בה בעלי הכח והשררה מנצלים לרעה את החלשים והנזקקים: כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם (ישעיהו, א, כב-כג).

החורבן נובע מהשחיתות והניצול החברתי, ולא משום שהעם מתרשל בפולחן ובסגידה לה': וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה (ישעיהו, א, טו-יז).

ארץ ישראל עברה ידיים רבות, וסיפורה הוא סיפור של כיבוש וחורבן, שיבה ובניה מחדש. עלינו לשאול עצמנו איזה עתיד אנו מבקשים עבור בנינו ובנותינו. צה"ל הוכיח שוב ושוב את כח ההרתעה של ישראל, אך הניצחון האמיתי אינו מצוי בשדה הקרב אלא בשולחן הדיונים.

כשיסתיים מצעד הגנרלים, כשישקוט רעם התותחים, אנו נאלץ להתמודד עם החורבן, העוול והשחיתות. זו תהיה השעה לחמלה, לבניה ולתקומה. ומוטב מוקדם ממאוחר.

התמונה: (Jeremiah’s Lamentation, Chagall (1956

עוד בנושא:

חלון אפשר לתקן אבל לא חיים של ילד: רשימה משנת 2012 על מבצע עמוד ענן עצוב לגלות עד כמה אנו ממשיכים להיות נתונים במלחמת התשה

"חלון אפשר לתקן, אבל לא חיים של ילד" 18 בנובמבר 2012

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
Tags: , , , , , , , , ,
1 comment so far

"אולי לא יהיה שיעור אנגלית בשבוע הבא," אמרו לי הסטודנטים בחיוך, "כולנו נהיה במילואים." לקראת סוף השיעור, כשהגיעו ההודעות על נפילות באיזור ראשון לציון אמר אחד מהם, "אולי תיפול רקטה גם בתל אביב ונעשה סוף סוף סדר."

שעתיים מאוחר יותר נשמעו אזעקות בתל אביב וגיוס המילואים החל.

בשיחת טלפון לאשדוד מספרת לי ר' שכל רבע שעה יש אזעקות, ואז היא שואלת "איך אני ארד למקלט? בקושי יש לי רגליים. אם יבוא טיל הוא יפגוש אותי בבית שלי. אני חייתי מספיק." היא נשמעת כאילו השלימה עם מה שלא יהיה שממתין לה מעבר לפינה. בגיל 85 אולי זו הדרך לשמור על שפיות ושלווה במציאות שכבר גדולה מיכולתה להתמודד.

"מחכים לנו חיים לא קלים כאן," היא ממשיכה בצלילות שקטה, "אם יכנסו רגלי, אוי ואבוי לנו, כמה אמהות יצטרכו לבכות… אני חושבת שלא יתנו לנו שקט."

היא שותקת קצת ואז מוסיפה, "כשהבן שלי היה קטן אמרתי 'עד שהוא יגדל לא יהיו מלחמות.' והנה, הוא עבר שלוש מלחמות." היא נאנחת, "עכשיו הבן שלו הולך לצבא וצריך לחכות שיחזור בשלום… מה אני אגיד לך, המעגל מסתובב."

במהדורת החדשות של אותו הערב מראיינים את יוסי חיימוב משדרות. כשהיה בן 10 נפצע כשנפלה רקטה ליד ביתו, והפך לגיבור תקשורת בעל כורחו. אז ב 2008, בתחילת "עופרת יצוקה", הבטיחו לנו קברניטי המלחמה מבצע שיכה בחמאס, שיביא שקט לתושבי הדרום.

בזמן שיוסי חיימוב היה מאושפז בבית חולים "ברזילי", קיבלה אימו הודעה שמתקנים את החלונות המנופצים בבנין מגוריה. "חלון אפשר לתקן," אמרה לכתבים, "אבל לא חיים של ילד." אמרה ולא ידעה עד כמה תהיה צודקת.

עכשיו ב 2012, עם תחילת מבצע "עמוד ענן", מבצע חדש ורענן של שקט לתושבי הדרום, בראיון במהדורת החדשות המרכזית, יוסי יושב בחדר המוגן ואומר "אין לי תקווה."

ילד בן 13 שהמציאות גדולה על מידותיו.

בעידכון חדשות אחר אומר אחד התושבים ביישובי הדרום המופגזים, "זאת מלחמת התשה, רק שאף אחד לא קורא לה ככה."

מדינה שלמה תחת אש, ותושבי הדרום באים להתאוורר אצל תושבי הצפון. בחנות הקטנה במג'ד אל כרום הטלביזיה מכוונת לעידכוני החדשות השוטפים.

"למה אתה שם את זה? זה מייאש," אומרים לו הקונים. "מה זאת אומרת? הוא עונה, אני רוצה לראות מה קורה. אם יפלו גם כאן טילים אני עוזב. הם משוגעים אלה," הוא אומר, "לא אכפת להם על מי הם יורים. במלחמה [מלחמת לבנון השניה ב 2006 – ק.פ.] מתנו כאן מפחד. אני לא רוצה למות מפחד, אני רוצה לחיות. אני לא אשאר כאן אם יבואו שוב טילים…"

מתחת לפני השטח, השעון מתקתק גם ביישובי הצפון. "כל עוד זה שם ולא פה, אני בסדר," אומר לי ש' הצעיר, בין יריה לבין פיצוץ במשחק המחשב שלפניו.

"איך אתה מרגיש?" שואל הכתב בחור צעיר באופקים. "תחושה מפחידה," הוא עונה בגילוי לב, "שלא יפול לידך, שלא יפול עליך, שלא יפול על מישהו שאתה מכיר… את המבצע צריך לגמור אוטוטו, אנחנו לא נחזיק מעמד עוד הרבה זמן ככה, אבל זה צבא, לא בידיים שלנו…"

פחד וייאוש. פחד והעדר תקווה.

ad matai soldiers

עד מתי?

 

כל המומחים מתפייטים על הישגים ומטרות. כן לדבר עם חמאס, לא לדבר עם חמאס. משרטטים קו דיכוטומי מדומיין בין "אין עם מי לדבר" לבין "באילו תנאים נסכים לדבר."

אבל אנחנו מדברים, מדברים כל הזמן. לא במילים, לא סביב שולחן הדיונים. ברקטות אנחנו מדברים, במטוסים והפגזות.

אולי עלינו לשנות את השפה, להחליף את המושגים. עיזבו שלום, בואו נדבר על איך להיות שכנים. על כללים כלשהם שיאפשרו שכנות תקינה.