jump to navigation

חיי שיעבוד מול מחיר החירות 21 ביולי 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
add a comment

בלראם האלוואי נולד למשפחה עניה בכפר במרכז הודו. בגיל צעיר הוצא על ידי הוריו מבית הספר ונשלח לעבוד בבית תה. בסתר ליבו הוא מטפח חלום לברוח מחיי העוני המרוד אל חיים אחרים, חיים שיש בהם אפשרויות בחירה וחירות. כאשר נקרית לפניו האפשרות לשיחרור מחיי העוני והשיעבוד, הוא מנצל אותה, ומשלם את המחיר האיום שחוקי חברת הדיכוי והעוני תובעים ממנו.

מתחילת הסיפור בלראם מסומן כמי שקיים בו הפוטנציאל להחלץ מסביבת העוני המדכאת בה גדל. תחילה, נותן לו מורה הכפר שם בעל משמעות.

"מונה? זה לא באמת שם." הוא צדק: המשמעות של זה היא פשוט ילד.

"זה מה שיש לי, אדוני," אמרתי. וזו היתה האמת. מעולם לא נתנו לי שם.

"…שמך יהיה בלראם. אתה בטח יודע מי היה בלראם… הא היה עוזרו של האל קרישנה"

בהמשך, מכריז עליו המפקח כ"בחור אינטליגנטי, ישר ומלא חיים בתוך אספסוף של בריונים ואידיוטים", ומכנה אותו טיגריס לבן, שם שיהפוך למכונן בחייו של בלראם בהמשך:

"מהי החיה הנדירה ביותר – היצור שמופיע רק פעם אחת בכל דור?"

"הטיגריס הלבן"

"וזה מה שאתה בג'ונגל הזה"

white tigerאלא שכוחם של החיים חזק יותר ממשאלות ליבו של היחיד, ובלראם מודע לכך עד כאב: "העובדה שהמפקח הילל אותי בפני המורה וחברי לספסל הלימודים, העובדה שקרא לי 'טיגריס לבן', העובדה שקיבלתי ספר ושהובטחה לי מלגה – כל אלה היו חדשות טובות, ואם יש חוק אחד של החיים בחשכה שתמיד עובד, זה שחדשות טובות הופכות לחדשות רעות – ומהר."

החשכה עליה מדבר בלראם היא מציאות חיים של עוני, עליבות ודיכוי בהם נגזר על האדם לחיות חיי שיעבוד ושירות צייתני שאין כל דרך להמלט מהם. בכתיבתו האירונית מסמן בלראם את הדרכים המגוונות בהן החברה והתרבות מחנכות את האדם לחיות חיי צייתנות. אחת מדרכי הדיכוי היא הדת:

הנומן [הוא] האל החביב ביותר על כל מי שחי בחשכה… [האל שחציו אדם וחציו קוף] היה משרתו הנאמן של האל ראמה, ואנחנו סוגדים לו במקדשים שלנו מפני שהוא דוגמה מזהרת לאופן שבו עליך לשרת את אדוניך בנאמנות, אהבה ומסירות מוחלטות. זהו סוג האלים שהלבישו עלינו… עכשיו אתה מבין כמה קשה לאדם לזכות בחירותו בהודו.

מגיל צעיר מבין בלראם את מלכודת השיעבוד אליה נולד. בזמן שהוא צופה בגופת אימו הנשרפת הוא מבין את עומק החשיכה ועוצמתה:

היא מנסה להלחם בבוץ השחור.. אבל הבוץ מוצץ אותה אליו, מוצץ אותה לתוכו. הוא היה סמיך כל כך ורק הלך והתעבה מרגע לרגע… עד מהרה היא תהפוך לחלק מהתל השחור… ואז הבנתי, זה האל האמיתי של בנרס – הבוץ השחור של הגנגס שבו מת הכל, ומתפורר, ונולד מתוכו מחדש, ומת שוב לתוכו. אותו הדבר יקרה גם לי כשאמות ויביאו אותי הנה. פה לא ישתחרר שום דבר.

אביו של בלראם, "איש של כבוד ואומץ", בחר להלחם בחשיכה. הוא בוחר להיות נהג ריקשה, "בהמת משא אנושית", ולא להתחנן לפרנסה אצל עשירי הכפר שדרסו ברגל גסה את מי שנמצא תחתם. "כל חיי התיחסו אלי כמו לחמור", אומר האב לבנו, "כל מה שאני רוצה זה שאחד מבני – לפחות אחד – יצליח לחיות כמו בן אדם."

תחילת החלצותו של בלראם מעולם החשיכה מתרחשת כאשר הוא נשכר להיות נהג המשפחה של האיש העשיר ביותר בכפר שלו. מאחורי ההגה של מכונית ההונדה, הוא מאזין לשיחות ולומד את חוקיו של עולם הפשע, השחיתות ובצע הכסף. מעשה השיחרור הסופי הוא מעשה של אלימות עליו בלראם משלם מחיר יקר, מחיר אותו מסוגל לשלם רק טיגריס לבן, מי שהחליף את עורו והפך מנטרף לטורף.

כלפי קולות הביקורת האפשריים, כלפי מי שעשוי לכנות אותו מפלצת קרת לב, עונה בלראם:

אתה שואל, "אתה אדם או שטן?"

לא זה ולא זה, אני עונה. אני התעוררתי, ואתם עדיין ישנים, וזה ההבדל היחיד בינינו.

בלראם אינו מתיימר להיות צדיק, אך גם מסרב להכנס לתפקיד המפלצת. הוא מודע לחומרת המעשה שעשה, ומודה בפה מלא כי אין בו חרטה: "היה שווה לדעת, ולו רק ליום אחד, ולו רק לשעה אחת, דקה אחת, איך זה לא להיות משרת."

ארווינד אדיגה, הטיגריס הלבן. הוצאת פן. תרגום מאנגלית: יואב כץ.

למה בתולות קדושות מעונות צריכות להיות כל כך עקשניות? 1 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
add a comment

אני בן שבע, שמונה, תשע, עוד מעט בן עשר ולאבא עדיין אין עבודה. הוא שותה את התה שלו בבוקר, חותם בלשכת העבודה, קורא עיתונים בספריית קארנגי, הולך לטיוליו הארוכים בכפר. אם הוא משיג עבודה… הוא מאבד אותה בשבוע השלישי. הוא מאבד אותה מפני שהוא הולך לפאבים ביום שישי השלישי של העבודה, שותה את כל המשכורת שלו ומפסיד חצי יום עבודה בשבת בבוקר.

אמא אומרת, למה הוא לא יכול להיות כמו שאר הגברים מסמטאות לימריק? … אמא אומרת לבריידי הנון שאבא לא יכול להיות כזה ולא יהיה כזה. היא אומרת שהוא אידיוט מחורבן כשהוא הולך לפאבים ושותה עם שאר הגברים בזמן שלילדים שלו בבית הבטן נדבקת לגב בגלל שאין להם ארוחה הגונה…

אמא אומרת לבריידי, אני לא יודעת מה אני אעשה. דמי האבטלה הם תשעה עשר שילינג ושישה פני לשבוע, דמי השכירות הם שישה וחצי, וזה משאיר לנו שלושה עשר שילינג להאכיל ולהלביש חמישה אנשים ולחמם אותם בחורף.

בריידי שואפת מה"וודביין" שלה, שותה תה ומכריזה שאלוהים טוב. אמא אומרת שהיא בטוחה שאלוהים טוב למישהו איפשהו אבל הוא לא נראה לאחרונה בסמטאות לימריק. בריידי צוחקת. הו, אנג'לה, את יכולה ללכת לגיהנום בגלל זה, ואמא אומרת, אני כבר שם, לא בריידי?

והן צוחקות ושותות את התה שלהן ומעשנות את ה"וודביין" שלהן ואומרות זו לזו שהסיגריה היא הנחמה היחידה שלהן.

מה שנכון.

פרנק מק'קורט מספר את סיפור חייו: ממפגש "רטט הברכיים" שקושר את חייהם של אימו ואביו למסכת טרגית של סבל ואובדן, ובהמשך חיי העוני והעליבות באירלנד כבנו של שתיין כרוני, לידתם ומותם של אחיו מתזונה לקויה ומחלות, דבקותו העזה בחיים, ולבסוף בריחתו מלימריק העלובה אל ההבטחה של חיי שפע נהדרים בארצות הברית.

יותר מסיפור חייו של הבן, זהו סיפור חייה של האם עימה יש למק'קורט יחסי אהבה שנאה. הוא מעריץ אותה ורואה בה קדושה מעונה בשל הדרך בה היא מקריבה את עצמה למען ילדיה, אך בו זמנית הוא מתבייש במעשים שעליה לעשות כדי קיים את משפחתה:

זהו יום אפור, הכנסיה אפורה והקהל הקטן של הנאספים ליד דלת בית הכומר גם הוא אפור. הם מחכים לבקש מזון שנשאר מהארוחה של הכומר. שם, במרכז הקהל הזה, במעיל האפור המזוהם שלה, עומדת אמי. זו אמי שלי, מקבצת נדבות. זה יותר גרוע מאשר דמי אבטלה… זו הבושה מהסוג הגרוע ביותר, כמעט כמו הקבצנים ברחובות המרימים את ילדיהם העלובים, תן לי פרוטה בשביל הילד המסכן, אדון, הילד המסכן, גברת.

אמי קבצנית עכשיו ואם מישהו מהסמטה או מבית הספר שלי יראה אותה, המשפחה שלה תהיה מושפלת לעולמים. החברים שלי ימציאו לי שמות חדשים ויציקו לי בחצר בית הספר ואני יודע מה הם יגידו, "פרנקי מק'קורט בן של קבצנית"… דלת בית הכומר נפתחת והאנשים נחפזים בידיים מושטות. אני שומע אותם, אח, אה, בשם האל, חמישה ילדים בבית. אני רואה את אמא שלי נדחפת פנימה. אני רואה את פיה המתהדק כשהיא חוטפת שקית ופונה מהדלת, ואני דוחף את העגלה במעלה הרחוב לפני שהיא תוכל לראות אותי.

מק'קורט מתאר את חיי העליבות של העניים בלימריק במבט הומוריסטי שמשלב בין פארסה לטרגדיה. גיבוריו אינם עשויים ללא חת, אלא נשלטים על ידי היצר, הרעב והתשוקה, נקרעים בין צרכיהם הקיומיים לבין כמיהתם אל הנשגב, ומשלמים במטבע קשה של בושה ואשמה.

angela-ashes-1 מאביו מקבל פרנק את הכישרון לספר סיפורים, ומטבל את סיפור חייו בסיפורי מעשיות איריים ובשירים עממיים. כמו אביו הוא נמלט מחיי העליבות של לימריק, משליך מעליו לרגע קט את משא החיים הכבד מנשוא, רק כדי לפגוש בו מחדש באמריקה (תקופת חיים אותה הוא מתאר בספרים "המורה" ו- "ככה זה")

שמו של הספר "האפר של אנג'לה" מרמז לאפר הנושר תמידית מסגריות הוודביין אותה מעשנת האם, סיגריות אותן מכנה האם "הנחמה היחידה." האח בבית המשפחה כבויה רוב הזמן ומלאה אפר משום שאין די כסף כדי לקנות חומרי בעירה, אבל האש המשפחתית בוערת בליבה של האם, שלמרות עליבותה מטפלת ודואגת לילדיה כמיטב יכולתה, שולחת אותם ללימודים ומאפשרת להם להציל את עצמם.

אהבת אם היא ברכה / לאן שלא תנדוד / שמור עליה, כי תתגעגע / כשהיא לא תהיה כאן עוד

והספר הוא געגוע לילדותו שהיתה ואיננה, שלמרות עוניה ועליבותה היתה בה תמימות ואהבה גדולה, ומצבה חיה לאם שבנה נשמט ממנה אך נושא אותה בליבו ובמילותיו.

פרנק מק'קורט, האפר של אנג'לה. מאנגלית: עידית פז. ספריית מעריב 1997.