הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

לינקולן משחרר העבדים – חלק ב’ 31 במרץ 2015

הסרט "לינקולן" (2012) מתמקד בתקופה שבין ינואר 1865 ועד אפריל 1865. לינקולן (דניאל דיי לואיס) נבחר לתקופת נשיאות שניה (בשנת 1864) ומגייס את כל מרצו להעברת התיקון ה- 13 לחוקה האמריקאית:

לא תתקיים עבדות או העסקה בכפייה – למעט ענישה על פשע שהאדם יורשע בו על פי דין – בתחומי ארצות הברית, או בכל מקום הנתון לשיפוטן

התיקון ה- 13, המבטל את העבדות בארצות הברית, התקבל ב- 18 בדצמבר 1865. הליך סיומה של העבדות בארצות הברית החל בהצהרת האמנציפציה של אברהם לינקולן בשנת 1863. הצהרת האמנציפציה התייחסה רק לעבדים במדינות הקונפדרציה, בתקופת המלחמה, ואילו עבדים במדינות שנשארו באיחוד נותרו עבדים עד שהתיקון ה- 13 לחוקה נכנס לתוקפו.

הצהרת האמנציפציה משנת 1863 איפשרה לשחורים להלחם, אך לא העניקה להם זכויות כל שהן. הבסיס החוקי שאיפשר את ההצהרה היה החרמת רכושו של האוייב (במקרה זה העבדים) במהלך מלחמה. לינקולן, שהתנגד לעבדות, השתמש בחוק שאיפשר החרמת רכוש, אך עמד על כך שהממשל הפדרלי צריך לצאת בחקיקה ברורה שתאכוף את ביטול העבדות, שיחרור העבדים ושינוי חוקי העבדות במדינות הדרום.

לפני שנתיים הצהרתי שהשחורים משוחררים. אם לא יהיה תיקון לחוקה, סמכויות המלחמה יתבטלו. היתכן שהעבדים ששוחררו, ישלחו שוב לעבדות?

מנקודת מבטו של לינקולן, בחירתו מחדש מעידה על תמיכתו של העם במהלך לביטול חוקתי של העבדות.

הסרט פותח במפגש בין לינקולן לבין חיילים, ביניהם חיילים שחורים. החיילים השחורים מתייחסים לאפליה הגזעית הממשיכה להתקיים גם בצבא הלוחם, בין השאר, למען ביטול העבדות. בהמשך מצטטים החיילים חלקים מתוך נאום גטיסברג.

הסרט לא מתייחס להרואיקה של מלחמת האזרחים, וגם לא מנציח את המיתולוגיה סביב דמותו של לינקולן, אלא מתמקד ביחסיו של לינקולן עם אשתו ועם בניו, ובפוליטיקה של מאחורי הקלעים שהובילה לקבלת התיקון ה- 13 לחוקה.

הנרטיב של הסרט מתמקד בלינקולן האדם, אך במידה רבה מעצב אותו כמי ששיחרר את העבדים. במובן זה יש בסרט פטרונות מסויימת לפיה האדם הלבן הוא ששיעבד את השחורים, והאדם הלבן הוא ששיחרר אותם.

בפועל, לינקולן השתייך לזרם מתנגדי העבדות (Anti-Slavery) שקראו לשחרור העבדים מטעמי מוסר, אך תמכו ביישובם מחדש באפריקה. לעומתם, מבטלי אי-השיוויון (Abolitionists) תמכו במתן שיוויון זכויות, כולל זכויות הצבעה, לשחורים, ובאינטגרציה חברתית מלאה בין שחורים לבין לבנים. זרם רדיקלי זה מיוצג על ידי תדאוס סטיבנס (טומי לי ג'ונס), שמתבקש להצניע את עמדותיו הקיצוניות על מנת לאפשר את קבלת התיקון לחוקה.

– המצפן הפנימי שאמור לכוון את הנפש אל הצדק התנוון לכדי חוסר תפקוד אצל הגברים והנשים הלבנים בצפון ובדרום בגלל נכונותם לשאת את העוול של העבדות. האנשים הלבנים לא יכולים לשאת את המחשבה של חלוקת העושר של המדינה הזאת עם השחורים, אומר סטיבנס הרדיקלי ללינקולן

– למדתי שמצפן יכוון אותך לכיוון צפון, אבל לא יתן לך עצה בנוגע לביצות והמדבריות שעליך לעבור בדרך. אם אתה דוהר קדימה בחיפוש אחר ייעודך, מה תשיג אם תטבע בביצה? מה יעזור לך לדעת היכן כיוון צפון? שואל לינקולן, איש הפשרות, בתשובה

לינקולן מוצג כאדם הבוחר בחיים על פני עקרונות. הוא מסכים לתת חנינה לעריק בן 16 שפצע את סוסו כדי להתחמק מהקרבות. המלחמה עוד מעט מסתיימת, הוא אומר, איזו תועלת תצמח מעוד גופה?

בנוסף על סצנת הפתיחה, קולם של השחורים נשמע דרך דמותה של גב' קקלי, המשרתת השחורה (שהיתה בעבר שפחה). בזמן המאבק למען התיקון ה- 13 אומרת גב' קקלי ללינקולן שהיא מעריכה את המאמצים הנעשים לקראת ההצבעה על התיקון:

– האם את מפחדת ממה שמצפה לבני עמך? שואל אותה לינקולן

– רבים לא רוצים בנו. מה עמדתך? עונה גב' קקלי בשאלה

– אני לא מכיר אותך ואת בני עמך יותר משאני מכיר אנשים אחרים. אני אתרגל אליכם. מה שתהיו עבור האומה, איני יודע

– שחורים נלחמו עבור חירות מאז ששועבדו, אף אחד לא שאל מה יהיה לאחר החירות. החירות היא ראשונה במעלה. הבן שלי נהרג במלחמה, בשם החירות. אני אמא שלו. זה מה שאני עבור האומה. מה צריך עוד?

בסופו של מהלך פוליטי נכלולי, התיקון ה- 13 לחוקה עובר באמצעות שוחד פוליטי ומגוון עבירות על החוק. הנשיא, שכונה "אייב הישר", היה מציאותי מספיק כדי להכיר בצורך לעבור דרך ביצות כדי להגיע למטרה.

הגדה אחרת: עבדות מדור לדור במאוריטניה 26 במרץ 2015

אוכלוסיית מאוריטניה מונה כ- 3.4 מיליון איש. קרוב ל- 20% מאוכלוסיית מאוריטניה משועבדת לכל החיים. בשנת 1981 מאוריטניה היתה המדינה האחרונה בעולם שביטלה את מוסד העבדות. רק בעקבות לחץ בין-לאומי, המדינה העצומה, שרוב שטחה משתרע על פני מדבר סהרה, חוקקה חוק נגד העבדות בשנת 2007. אולם, עד היום פעילים מתנגדי עבדות נאסרים. הממשלה מכחישה את קיום העבדות במאוריטניה. רק בעל עבדים אחד נשפט בהצלחה.

מוסד העבדות במאוריטניה מבוסס על המבנה החברתי-אתני במדינה. צאצאי שחורים (מורים שחורים) שנלכדו כעבדים בתקופת הסחר בעבדים משועבדים עד היום במאוריטניה, בעבדות לכל חיים. העבדים וילדיהם נחשבים לרכוש בעליהם.

זהו סיפורה של מולקהיר מינט יארבה:

מולקהיר חזרה לבית אדוניה לאחר יום ארוך במדבר סהרה בו רעתה את עדרי העיזים של האדון. לתדהמתה מצאה את גופת בתה התינוקת, שעדיין לא החלה לזחול, זרוקה במדבר. הילדה נולדה לאחר שהאדון, בעליה של מולקהיר, אנס אותה. האדון אמר לה שהשליך את הילדה אל המדבר, "את תעבדי מהר יותר בלי שהילדה תהיה תלויה על גבך", הסביר.

מולקהיר חבקה את גופת התינוקת וביקשה לקבור אותה. "הנשמה שלה היא נשמת כלב", ענה בעליה, ואמר לה לחזור לעבודה.

"קברנו אותה בקבר שטוח, בלי לרחוץ אותה ובלי לבצע טקסי קבורה", סיפרה מולקהיר, "רק הדמעות שלי ניחמו אותי. בכיתי על הבת שלי ועל המצב שלי. במקום להבין אותי, הם אמרו לי לשתוק. הם אמרו שאם לא אשתוק המצב יהיה רע עבורי, רע כל כך שלא אוכל לסבול יותר".

לעבדים במאוריטניה נאמר שגן העדן מובטח להם רק אם יצייתו לבעליהם, וכי על פי האיסלם גורלם תלוי בנכונות שלהם לקבל את עבדותם. ללא גישה להשכלה או לאמצעי פרנסה, רבים מהעבדים מאמינים כי עבדותם היא רצון אללה, וכי אלוהים ינטוש אותם אם לא יצייתו לבעליהם ויקבלו את גורלם. זהו מנגנון רב עוצמה המשתמש באסלם כאמצעי שליטה ודיכוי. למעשה, האיסלם אוסר על האדם המוסלמי לשעבד אדם מוסלמי אחר.

מולקהיר מינט יארבה נמלטה מעבדות בשנת 2010. היא פנתה לבתי המשפט במאוריטניה בבקשה לתבוע את האדם שהחזיק בה כשפחה. "אני דורשת צדק, צדק עבור הבת שלי שהם הרגו, צדק בשביל כל הפעמים בהן הרביצו לי וניצלו אותי".

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורה של מולקהיר מינט יארבה נלקח מתוך תחקיר של ג'ון סאטר עבור ה- CNN

את התמונה צילם Edythe McNamee

מחווה פרועה של אהבה: גלעד של מרילין רובינסון 16 ביוני 2014

"נראה טיפשי לחשוב שהמתים מתגעגעים למשהו. אם כאשר תקרא את הדברים תהיה כבר איש גדול – וזו כוונתי בכותבי מכתב זה – כבר הרבה זמן לא אהיה. כבר אדע את רוב הדברים שיש לדעת על אודות המוות, אבל קרוב לוודאי שאשמור אותם לעצמי. ככה, כנראה, הדברים מתנהלים".

הכומר ג'ון איימס כותב מכתב לבנו היחיד, פרי נישואיו המאוחרים לאישה צעירה ממנו. במכתב – הנקרא כיומן אישי, אך נושא לעיתים אופי של דרשה – הוא פורש את ההיסטוריה המשפחתית, השזורה באירועים מרכזיים בהיסטוריה האמריקאית, דן בסוגיות תיאולוגיות שונות, ונוגע בקשר העמוק והמכאיב בין אבות לבנים.

ג'ון איימס מספר לבנו על אביו ועל סבו כדי שיכיר את אילן היוחסין שלו, אך גם כדי להסביר את נאמנותו לשני גברים שהשקיעו את כל מרצם במאבק למען אמונותיהם המנוגדות.

סבו של איימס היה מהפעילים הקיצוניים נגד העבדות והצטרף לפשיטות הגרילה האלימות של ג'ון בראון נגד התומכים בעבדות. איימס מעריץ את הלהט הגדול של הסב הלוחם, אך יחד עם זאת מודע לנקודת המבט הצרה של חיים עד קצה גבול היכולת: "היה בו תום. לא היתה בו סבלנות אלא לפרשנויות הפשוטות ביותר של הציוויים הנוקשים ביותר… הוא בער בלהט של ודאויות ישנות ולא היה יכול לשאת את כל הסבלנות שנדרשה ממנו בעקבות בוא השלום".

אביו של איימס היה פציפיסט: "התקוות שלי הן בשלום," הוא מתריס כלפי אביו, הבוער בחיזיונות של דם ואש, "השלום הוא גמול בפני עצמו. השלום הוא ההצדקה שלו עצמו".

האירוניה הטרגית היא שהמאבק האלים נגד העבדות של הסב, והתמיכה ללא פשרות בשלום של האב לא יצרו עולם של שיוויון ושלווה.

איימס בן ה- 77 כותב את מכתב-הדרשה לבנו הצעיר בשנת 1956, תקופה בה ההפרדה הגזעית באמריקה עדיין בשיאה, והמאבק לזכויות אזרח בהנהגת מרטין לותר קינג נמצא בתחילת דרכו. סיפורו של ג'ק בוטון, בן סנדקותו של המספר, ממחיש עד כמה קצרה ידן של האמונה ושל האידאולוגיה מלהבטיח לפרט חיים שקטים של שביעות רצון.

בשונה מסבו ומאביו שלחמו למען אידאולוגיות ושאפו להסיג את גבולות התפיסות הישנות, ג'ון איימס נאמן לחיי היום-יום ופוקח עיניו כדי לדעת את יופיו של רגע חולף של חסד.

"אפשר לומר שאני הייתי בן טוב, הבן שלעולם לא עזב את בית אביו – גם כשאביו עזב," מעיד איימס על עצמו, "אני אוהב את העיר הזאת. אני חושב לפעמים על כניסה לאדמה כאן כמחווה פרועה אחרונה של אהבה."

איך תהפוך את העולם לטוב יותר? ויליאם וילברפורס משחרר עבדים 13 באפריל 2014

סיפור יציאת מצרים הוא מיתוס מכונן של יציאה מעבדות לחירות. סיפור חייו של ויליאם וילברפורס הוא סיפורו של אדם שהקדיש עצמו לביטול העבדות באנגליה ובמושבותיה. הסרט "רוחות של תקווה" (שמוקרן גם תחת השם המדוייק יותר "חסד מופלא") מספר את סיפור מאבקו של ויליאם וילברפורס נגד העבדות.

הסרט נפתח ב- 1797 ומציג את וילברפורס חולה ומיואש, לאחר מאבק שנדמה חסר תוחלת שנמשך שנים רבות ללא כל תוצאה מוחשית. הסרט חוזר 15 שנים לאחור, לשנת 1782, המוצגת כשנה בה החליט חבר הפרלמנט הצעיר וילברפורס לקשור את חייו במאבק לביטול העבדות.

ויליאם וילברפורס נולד ב- 1759 למשפחה עשירה. הכסף והמוניטין המשפחתי איפשרו את בחירתו לפרלמנט בגיל 21. לאחר חווייה של התעוררות דתית, וילברפורס מתחיל להתעמק בנושא סחר העבדים, קורא מאמר של תומס קלרקסון נגד העבדות, ומתוודע לאכזריות הכרוכה בראייתו של אדם אחד כרכושו של אדם אחר. עבור וילברפורס המאבק נגד העבדות אינו רק מאבק בחוסר צדק והעדר הומניות, אלא הבאה לידי ביטוי של אמונתו באלוהים.

בקרב הסטוריונים וביוגרפים מתקיים ויכוח בשאלה מי השפיע על וילברפורס לבחור במאבק נגד העבדות כתחום העיקרי בו ישקיע קרוב לארבעים שנות פעילות פוליטית. הסרט בוחר להציג ארבע דמויות כמשפיעות עיקריות: ויליאם פיט הצעיר (בנו של ויליאם פיט הבוגר, הרוזן מצ'טהם), ג'ון ניוטון (רב חובל שעסק בסחר עבדים, עד אשר חזר בתשובה והפך לאחד המובילים במאבק נגד העבדות והסחר בעבדים), תומס קלרקסון (אחד הדוברים הבולטים בתנועת המאבק נגד העבדות), ואולודה אקויאנו (עבד משוחרר שהאוטוביוגרפיה שכתב היוותה אחד המסמכים המרכזיים והמשפיעים במאבק נגד העבדות).

ויליאם פיט היה חברו הקרוב של וילברפורס. השניים הכירו בתקופת לימודיהם באוניברסיטה, והמשיכו לשתף פעולה לאחר בחירתם לפרלמנט. פיט, שמונה בשנת 1783 לראש ממשלה בהיותו בן 24 , ובכך הפך לראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות אנגליה, אומר לוילברפורס בסרט: "אנו צעירים מכדי לדעת שדברים מסויימים הם בלתי אפשריים, ולכן נעשה אותם בכל מקרה."

הסרט נמנע מלהמחיש בצורה דרמטית את האכזריות שבסחר בעבדים ובעבדות עצמה, ומסתפק בסצנה בה תומס קלרקסון, שנסע לאורכה ולרוחבה של אנגליה כדי להביא עדויות על זוועות העבדות, מוציא מתיקו אזיקים ושלשלאות ומדגים את השימוש בהם. לאחר ההדגמה של קלרקסון, חושף אולודה אקויאנו, בן שבט האיגבו שנחטף לחיי עבדות, את הטיבוע שנצרב בעורו, ואומר לוילברפורס "[זה נעשה] כדי שאדע שאיני שייך יותר לאלוהים אלא הפכתי לרכושו של אדם אחר."

לאחר פגישה זו, וילברפורס הולך לפגוש את ג'ון ניוטון. ניוטון היה רב חובל לשעבר שהיה מעורב בסחר בעבדים. לאחר חזרתו בתשובה, הוא הופך לכומר, נושא דרשות בו הוא מציג את הסחר בעבדים כחטא כנגד אלוהים ואדם, ומפרסם חיבור נגד הסחר בעבדים, בו הוא מתאר את זוועות המסע בו נלקחו העבדים מאפריקה אל מושבות איי הודו המערבית. וילברפורס הכיר את ניוטון עוד כשהיה ילד, ובסרט שואל את ניוטון למה התכוון כשאמר "רודפות אותי רוחותיהם של 20,000 עבדים."

בשעה שוילברפורס מעולם לא הפסיד בבחירות לפרלמנט, החוק האוסר סחר בעבדים, אותו הגיש בדבקות בכל שנה לאישור הפרלמנט, נדחה 11 פעמים עד שאושר בשנת 1807. הסרט מסתיים בנקודת שיא זאת.

אולם, בניגוד לאמונת הפעילים נגד העבדות, החוק צמצם את מעורבותה של אנגליה בסחר העבדים, אך לא גרם להפסקת העבדות או לשחרור העבדים. החוק לביטול העבדות, שהוביל לשחרור העבדים במושבות הבריטיות, עבר בפרלמנט בשנת 1833, רק 3 ימים לפני מותו של ויליאם וילברפורס.

סיפורי אוכל: פנקייק לפסח 28 במרץ 2013

מצוות אכילת מצות בפסח מחייבת אכילת מצה כזית בזמן הסדר. משמע, במהלך ימי הפסח אין סיבה להמשיך להתענות באכילת מצות. כי עם כל הכבוד לאבותינו שנמלטו בחיפזון ממצרים ובצקם לא החמיץ, לבטח אימותנו הכינו משהו אכיל יותר מקרקרים יבשים מעיקי-מעיים במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר.

הפסח הזה יצאנו למחוזות הקמח האחר. התחלנו את המסע עם קמח תירס ופנקייק.

הקשרים הנסתרים מעין: בין הפנקייק לבין חג הפסח

הפנקייק נאכל לארוחת הבוקר כבר ביוון העתיקה. מאז התפתחו גירסאות שונות לחביתיה החמימה בתרבויות ברחבי העולם.

חג הפסחא הוא המקבילה הנוצרית לחג הפסח. במהלך תקופת התענית שלפני חג הפסחא נאסרה האכילה של ביצים, חלב וסוכר, שנחשבו למאכלי מותרות. יום הפנקייק, הידוע יותר בשמו מארדי גרא (יום שלישי השמן), נחגג ביום שלפני יום רביעי של האפר, בו מתחילה תקופת התענית שנמשכת ארבעים יום.

ביום החגיגה האחרון לפני תקופת הצום, הוכנו ונאכלו שפע פנקייקים עסיסיים. זו היתה דרך מוצלחת להשתמש ולסיים את כל מאגר הביצים והחלב שנצבר לפני הצום, ולהתמלא באוכל שמן ומהנה לפני ארבעים ימי התענית בה נהוג לאכול אוכל דל וצנוע.

גירסת לחם עוני של הפנקייק היא גרסת "עוגת מעדר" (hoecake) שאכלו העבדים בשדות הכותנה בארצות הברית. את עוגת המעדר מכינים מקמח תירס (cornmeal), מלח, סוכר ומים רותחים. השם ניתן למאכל משום ששדות הכותנה בהם עבדו העבדים היו רחוקים ממגוריהם. לכן, בזמן הפסקת הצהרים, הם היו מבשלים בשדה ומטגנים את תערובת הפנקייק על מעדר (hoe) מעל אש פתוחה.

פנקייק גבינה וקמח תירס בגירסה ישראלית לפסח

מה צריך?

1 ביצה

2 כפות גבינה לבנה

1 כף קמח תירס (cornflour)

מעט קליפת לימון מגוררת

1 כפית סוכר

איך מכינים?

מערבבים את המצרכים עד שמתקבלת בלילה אחידה, ומטגנים במחבת.

הופכים בעדינות

הכמות מספיקה לשני פנקייק גדולים. מגישים עם מגוון סוגי ריבה

או, בגירסת ילדים, עם הרבה שוקולד

בתיאבון!

יוצאות מעבדות לחירות: ארבע בנות שואלות על שחרור האשה 11 באפריל 2006

פמיניסטית? אני?!

לאחרונה הזדמן לי לפגוש נשים שהצהירו בפני ש"כל הענין הפמיניסטי הזה רחוק ממני". חלקן טענו שעידן השיוויון בין המינים כבר כאן, ואפשר להפסיק את המלחמה. אחרות טענו שאינן אוהבות את הפמיניסטיות.

אפשר לטעון שהפמיניזם זוכה ליחסי ציבור גרועים, או, לחילופין, שנשים רבות שופטות את מידת השיחרור של נשים אחרות לפי טווח העצמאות האישית שהן חוות. "פמיניסטית" נתפסת כ"שורפת חזיות", לוחמנית, צעקנית וכוחנית, תכונות המיוחסות לגברים ומנוגדות לתפיסה הרווחת של נשיות. בנוסף, ראייה צרה, מנקודת מבט אישית, גורמת לנשים, שמעמדן החברתי והכלכלי מאפשר להן ללמוד, לפתח קריירה מקצועית ולחוש עצמאות יחסית בחייהן, לדמות בנפשן שאבד הכלח על המאבק לזכויות הנשים.

פסח, הזמן בו אנו חוגגות יציאה מעבדות לחירות, הוא זמן מתאים לבחון מחדש את הנחות היסוד שלנו בנוגע לשחרור האשה.

על ארבע בנות דיברה התורה: החוקרת, הלא-פמיניסטית, חסרת המודעות, ושאינה יכולה לשאול

הבת המחפשת עבר המאפשר לה קיום, מה היא שואלת?
מדוע לא נמנות הנשים בקרב 600,000 שיצאו ממצרים? מדוע משה מצווה על הגברים להתרחק מנשים, ורומז כי אין מקום לנשים בזמן התגלות האל?

בת זו מבינה את חשיבות הזיכרון הלאומי ואת מרכזיותו של זיכרון זה ביצירת זהות. למדו אותה כי ההסטוריה נוצרת בידי מי שמספרות את סיפורן. אם לא נמנו נשים בקרב היוצאים ממצרים, זוהי אחריותה למלא את החללים בנאראטיב ההגדה.

הבת המבקשת למחוק את שונותה, מה היא שואלת?
מדוע אתן מתעקשות לדחוף את הנשים לכל טקסט, ולמה שאלות של מגדר חשובות לכן כל כך?

"לכן ולא לי המאבק הזה", אומרת בת זו, ומוחקת את מאבקן של דורות הנשים שקדמו לה. ספרו לה על הדרך שעברתן בדרך אל שולחן הסדר, ספרו על הנשים בנות זמננו שאינן יכולות לשאול (המוכות, העגונות, האנוסות, הנמכרות לזנות, המושתקות), הזכירו לה שגם אם נדמה לה שיצאה ממצרים ושאבד הכלח על שאלות של מגדר ושחרור האשה, במצב העניינים הנוכחי, כהרף עין יכולה היא למצוא עצמה במצבן, משועבדת במצרים של כאן ועכשיו.

הבת שאינה יודעת שיש לה מקום בשולחן הסדר, מה היא שואלת?
מה זאת?

בת זו אינה יודעת ששאלתה היא חלק ממסורת הסדר. למדו אותה כי ההגדה הינה דיון מורחב בשאלות של חירות. שאלתה היא חלק מהשיח, חלק מהטקסט המתהווה בכל דור ודור. שאלות, מטבען, הן פתח ליצירת מודעות.

הבת שאינה יכולה לשאול, מה היא שואלת?
רק בכיה החרישי נשמע, רק קול סבלה.

לבת זו אין די חירות על מנת לשאול שאלות. היא נתונה עדיין בשיעבוד. היא מזכירה לנו את העבדות המושתקת של נשים, הנמשכת גם בימינו: נשים מסורבות גט, נשים הנסחרות כצעצועי מין, נשים הכופפות עצמן לאידאל יופי לא מציאותי, נשים המשעבדות חייהן למעשה הלוליינות של אמהות-מושלמת-וקריירה-גם, נשים שנשללת מהן הזכות על גופן, נשים מוכות, נאנסות, נרצחות.

העבדות המושתקת מתקיימת בקרבנו בצורות שונות. קולות הסבל העולים ממציאות אפלה זו מחייבים אותנו להמשיך ולהשמיע קול, לקרוא דרור לכולן, בכל הארץ.

* רשומה זו מבוססת בחלקה על קטע מתוך הגדת "מעיין" המופיע באתר Ritualwell.org.

על תפוז בקערת הסדר, שפרה ופועה וכוס מרים ב"הגדה אחרת: לספר את סיפורה".

קישורים נוספים:

גרסה שונה לארבע הבנות אצל שלומית הברון
יעקב נגן על חמץ והחמצה