jump to navigation

מסע מחרדה לחופש 8 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , , , ,
3 comments

מסתבר שהעתיד כבר כאן. תלמידי בית ספר ביפן לומדים עם מורה-רובוט שמיועד להלהיב אותם לגבי לימודי טכנולוגיה וללמד שפות זרות. "אין לנו כוונה להחליף מורים בשר ודם", אומר הירושי קובייאשי, המפתח של המורה-הרובוט, "אנחנו משתמשים בטכנולוגיה מתקדמת כדי ללמד תלמידים על טכנולוגיה מתקדמת". אולם, באותו הראיון קובייאשי מספר גם על מחסור במורים באיזורי הכפר ובפיתרון האפשרי שיכול להציע מורה-רובוט.

בספר "המורה", פרנק מק'קורט מספר על שנות עבודתו כמורה בשר ודם בבתי הספר התיכוניים של ניו-יורק: "רק בנס נעשיתי מורה ונשארתי מורה", הוא מעיד על עצמו, "עלי לתת לעצמי ציון מעולה על ששרדתי שנים רבות כל כך בכיתות בניו יורק. מן הראוי היה שתוקדש מדליה מיוחדת לפליטים ששרדו לאחר ילדות אומללה ונעשו מורים, ואני ראוי להיות הראשון בתור למדליה זו ולכל אותות ההצטיינות שמתווספים אליה בזכות אומללויות שנובעות ממנה".

כשהוא מנסה להסביר כיצד בכל זאת הצליח לעבוד שנים כה רבות כמורה הוא מסביר: "נחישות. היא אינה תכונה זוהרת כמו שאפתנות, כישרון, אינטלקט וקסם אישי, אך היא זו שסייעה בידי לעבור את הימים ואת הלילות".

מק'קורט לימד ספרות אנגלית בבתי ספר מקצועיים. הוא מתאר עצמו עומד מול כיתות של בני נוער שלספרות, לכאורה, אין כל קשר לחייהם, ומספר סיפורים על חייו. תחילה הוא מספר סיפורים כדרך הישרדות במצבים שהתוכנית להכשרת מורים מעולם לא הכינה אותו אליהם, בהמשך הופכים הסיפורים לגשר של חמלה שעוזר לו לדלג מעל הפערים בין תיאוריות חינוכיות לבין העמידה בפועל בכיתה ורכישת אמונם של תלמידיו:

"במקום ללמד, סיפרתי סיפורים. כל דבר, העיקר שיישבו בשקט במקומותיהם. הם חשבו שאני מלמד. אני חשבתי שאני מלמד. אני למדתי. וקראת לעצמך מורה? לא קראתי לעצמי שום דבר. הייתי יותר ממורה. ופחות."

"אני לא מאורגן, לא מאומן ולא מוכן לדברים האלו. אין לזה קשר להוראה. מה לזה ולספרות, לדקדוק, לכתיבה. מתי אהיה חזק מספיק להיכנס לכיתה, לראות שהם מקשיבים לי ולהתחיל ללמד? בבית הספר הזה מתנהלים שיעורים שקטים ושקדניים והמורים שולטים במצב. בקפטריה אומרת לי מורה מבוגרת, כן, זה לוקח לפחות חמש שנים"

Teacher McCourt במשך שלושים שנה מק'קורט מחפש את דרכו כמורה, ובשום שלב הדרך לא הופכת בטוחה או וודאית: "למדתי באמצעות ניסוי וטעייה ושילמתי את המחיר. הייתי מוכרח למצוא בעצמי את דרכי להיות אדם ומורה, ונאבקתי עליה שלושים שנה בניו יורק, בכיתות ומחוצה להן."

מק'קורט מודה לעיתים שאינו יודע, מכוון את חיצי ההומור כלפי עצמו באותה מידה שהוא מכוון אותם כלפי מערכת החינוך, הורי התלמידים, והתלמידים עצמם, ולא מהסס להפנות את השאלות בחזרה אל התלמידים: "תגיד, מר מקוקורט, עבדת פעם בעבודה אמיתית, לא ללמד, עבודה אמיתית?" שואלים אותו תלמידיו, והוא עונה ברצינות מלאה: "אתם רציניים? וללמד מה זה? תסתכלו על הכיתה הזאת ותשאלו את עצמכם את אם הייתם רוצים לבוא הנה כל יום ולעמוד כאן מולכם, ללמד קשה יותר מלעבוד ברציפים ובמחסנים."

החיפוש שלו אחרי דרכו כמורה אינו רק מקצועי, אלא מתהווה לכדי חיפוש של זהות עצמית, תחושת שייכות ודרך חיים. עם הזמן הסיפורים הופכים לשיטת הלימוד והחינוך, במשמעותו הרחבה, הופך לדרך אל החופש: "מהו בכלל חינוך? מה אנחנו עושים בבית הספר הזה? אתם יכולים לומר שאתם משתדלים לסיים את הלימודים כדי שתוכלו ללכת לאוניברסיטה ולהכין את עצמכם לקריירה. אבל, חבריי התלמידים, זה לא הכל. גם אני הייתי צריך לשאול את עצמי מה אני עושה בכיתה הזאת. ופיתחתי לעצמי נוסחה. בצד הימני של הלוח אני כותב באות דפוס גדולה ח, מצד שמאל אני כותב באות דפוס גדולה עוד ח ואני מותח קו מימין לשמאל, מחרדה עד חופש. אני לא חושב שמישהו משיג חופש מלא, אבל יחד איתכם אני מנסה לדחוק את החרדה לפינה"

בבחירה בין מורה-רובוט לבין מורה בשר ודם עבורו החיים נפרטים לסיפורים והסיפורים הם דרך המלך לחירות, אני בוחרת בפרנק מק'קורט.

פרנק מק'קורט, המורה. הוצאת מטר 2007. תרגמה מאנגלית: עידית שורר.

הכוח לחיות את היום בלי יותר מדי שריטות מהאתמול 1 באפריל 2013

Posted by Keren Fite in הסטוריה בראי הספרות, משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: , , , , ,
add a comment

ב- 1 באפריל 1939 הסתיימה מלחמת האזרחים הספרדית בנצחון כוחות הלאומנים בראשותו של פראנקו. המלחמה שהחלה ב 17 ביולי 1936 גבתה את חייהם של כמיליון אנשים, והותירה את החברה הספרדית פצועה ומדממת.

ב"האשה שאהבה סיפורים," מספר רון ברקאי את סיפורה של מלחמת האזרחים הספרדית מנקודת מבטו של היסטוריון ששפיות דעתו מוטלת בספק.

אהרון ליטבק, הוא היסטוריון של מלחמת האזרחים הספרדית. אביו התנדב להלחם לצד המחנה האנטי-פשיסטי, ומעולם לא התאושש מן ההפסד. את ביתו הפך האב למקדש מעט לזכר המלחמה, ולבנו קרא "פאסיונריו" על שמה של דולורס איבארורי, הלוחמת המהפכנית שהנהיגה את הכוחות האנטי-פאשיסטיים, וכונתה בפי הלוחמים "לה פאסיונריה".

משמעות השם פאסיונריו הוא תשוקה גדולה וגם ייסורים עצומים. במקרה של ליטבק השם מרמז על תאוות ההיסטוריון לפרטי-פרטים, ולייסוריו של אדם שנגזר עליו להכיר את מושאי מחקרו מרחוק, דרך תמונות ומסמכים, ללא יכולת לחוות את האירועים בזמן שהתהוו או לתקן את מה שהוא חווה כעוול היסטורי.

פאסיונריו מאופיין כאנטי-גיבור. אנו פוגשים אותו לראשונה בבית חולים לחולי נפש הנקרא בשם האירוני "נפש בריאה". כמספר בגוף ראשון המתאר ללא בושה את חולשותיו הפיזיות והמנטליות, חושף את האובססיה שלו לפרטיו של סיפור היסטורי מסויים, ומשלב הומור דק עם תיאורי אכזריות אנושית, פאסיונריו זוכה כמעט באופן מיידי באהדת קוראיו.

חולשתו של פאסיונריו מוצגת מצד אחד כנובעת מחוסר יכולתו להניח למציאות להיות מה שהיא, ומצד שני מביאה את הקורא לבקר את חוליי האנושות והחברות הפגומות שהיא יוצרת. מלחמת האזרחים הספרדית, שהפכה את בני העם שוחר החיים ל"להקה של צבועים שוטים" שנעצו שיניהם זה בגרונו של זה במשך שלוש שנים, מציגה את ריקותם של העקרונות בשמם מקריבים אנשים את חייהם ואת חיי זולתם.

בית החולים הפסיכיאטרי, האמור לרפא את החוסים בו מעינויי הנפש, מתגלה כמוסד כוחני כדוגמת "קן הקוקיה" הכופה על המטופלים הגדרת שפיות צרה תוך שימוש בטיפולים חודרניים הגובלים באלימות.

הקו הדק המבדיל בין שפיות לטירוף, תאווה לחיים ותאווה לרצח בא לידי ביטוי בדמותו של הפסיכיאטר ששפיותו, כמו שפיותם של מטופליו, מוטלת בספק, ובדמותו של פאסיונריו שמחקרו ההיסטורי מוטל בספק בשל היותו מוטה מלכתחילה לטובת צד אחד.

ההיסטוריון ורופא הנפש מוצגים שניהם כעבדים לזמן. ענוגה כרמלי, הציירת המאושפזת ביחד עם פאסיונריו, מאבחנת בדייקנות אירונית את ד"ר הורוביץ: "הרופא! אני לא יודעת אם כבר היית אצלו…הוא מטורף יותר מכל המשוגעים במחלקה הזאת. השיגעון שלו…אני לא יודעת מה זה בדיוק, אבל ברור שזה קשור לשעונים…כולם פה יודעים את זה ובגלל זה אנחנו קוראים לו השען. יש לו במשרד חמישה שעונים וכמעט כל הזמן הוא מביט בהם כמו מהופנט…".

פאסיונריו עצמו מצביע על החוקים המלאכותיים המבדילים בין שפיות לטירוף: "הנהלת בית החולים קבעה שלזמן אין משמעות בעיני המאושפזים. מה זה משנה, שעות, ימים, שנים, מה לנו ולכל אלה…הפקיד במשרד הקבלה חייך בחביבות ולקח ממני את השעון של אבי…הרופאים, לעומת זאת, זכאים להחזיק כמה שעונים שמתחשק להם".

עלילת הספר בנויה כסיפור פיקרסקי המציג רצף של אפיזודות שאינן נקשרות לנאראטיב-על, אלא מציגות את סיפורם של אנשים הנלכדים בנהר שוצף של אירועים. יש בליטבק ההיסטוריון הד לדמותו הטרגית-קומית של הפיקרו. כמו הפיקרו הקלאסי הוא מופקר ונהנתן, וכמו דון קישוט הוא אידיאליסט חסר פשרות המנסה לרפא את ההווה מפצעי העבר.

כהיסטוריון מבצע ליטבק חטא בל יעבור, וגונב שני מכתבים מארכיון מלחמת האזרחים, מתוך מטרה למסור אותם ליעדם באיחור של חמישים שנה כמעשה של חסד כלפי המתים. במעשה זה מורד ליטבק כנגד הנאראטיב ההיסטורי של מנצחים ומנוצחים, ושל אמת חובקת-כל המנוסחת במחקרים אקדמיים, ומבקש, כפי שמבחין ידידו ניקולאסין, לעשות ניסים: להעיר את המתים ולחבר אותם אל החיים. פאסיונריו מתגונן על ידי הטענה "מה שמעניין אותי בהיסטוריה זה האנשים עצמם, אנשים בשר ודם, איך הם חיו, מה הם הרגישו, איך הם מתו".

מסעו ההזוי של פאסיונריו, מסע אחד מיני רבים, נועד לתקן את העבר ובמובן מסויים לספר אותו מחדש, אולם, למגינת ליבו, הוא מגלה שגיבורי הסיפור עצמם מסרבים לשתף פעולה עם חלומותיו האידיאליסטים, ובכך הופכים אותם להזיות.

capa-loyalist-soldier-death

קלאודיה, אהובתו של חייל צבא הרפובליקה המת עימו מבקש פאסיונריו לעשות חסד אחרון, מצהירה בפני ליטבק "חסד אפשר לעשות רק עם אנשים חיים", ואילו זרטוסטרה, חברו הספק-מדומיין ספק-מציאותי מזהיר אותו "לא צריך להיות מלומד גדול בשביל לדעת שדווקא השיכחה מצילה אותנו…יבורכו האלים שמעניקים לנו את הכוח לחיות את היום בלי יותר מדי שריטות מהאתמול".

במקביל למסע ההזוי השואף לשנות את העבר, מספר פאסיונריו את סיפורו של ההווה החושני. תאוות החיים באה לידי ביטוי בתיאורי האוכל, היין והנשים הספרדיות החוברים כולם לכדי מעשה אהבה אירוטי, נקי מאידיאולוגיות וחף מיומרות היסטוריות. התקוממות המשוגעים אותה חולם פאסיונריו חורגת מנאראטיב האימה של מלחמת האזרחים.

במקום לממש את חלום הנקמה בו יחברו את אנשי הצוות הפסיכיאטרי למכשיר ההלם החשמלי "ונפעיל אותו בפול ווליום עד שיצא להם עשן מהאוזניים", בוחרים פגועי הנפש לנעול את אנשי הצוות בחדריהם ולהתמסר למעשה אהבים ולמשתה אוכל ויין המסתיים בציור קיר הומוריסטי המתאר את המטפלים והמטופלים כדמויות בקרקס.

המעמד הקומי פורץ את הגדר המבחינה בין הזיה למציאות, בין בריא לחולה, צודק וטועה, וחוגג את החיים עצמם – פרועים, חושניים ומשוחררים מהצורך בסיפור מכונן אחד. הסוף הכפול מותיר בידי הקורא את הבחירה בין סיפור מסודר אך הזוי לבין סיפורים כאוטיים שהם החיים.

האישה שאהבה סיפורים. רון ברקאי. הוצאת חרגול. 254 עמ'.

פורסם בגירסה שונה במוסף הארץ ספרים 28.3.2004

התמונה: Robert Capa, Death of a Loyalist Soldier, 1936

עיר הכלבים : הימים האחרונים של דוגטאון 16 במאי 2007

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , ,
1 comment so far

"הימים האחרונים של דוגטאון" נפתח בהתאבדות. אייברהם וורף, מוותיקי התושבים בקומונז, מי שלקח על עצמו להגן על העיירה מפני כינוי הדיבה שדבק בה, קץ בחייו ומעדיף את הגיהנום על פני המשך החיים בעיירה שמכונה בלעג דוגטאון, "עיר הכלבים".

סיפור גסיסתה ומותה של העיירה הוא סיפורם של התושבים האחרונים שנותרו בה, סיפורם של החלכאים והנדכאים, האנשים הדחויים חברתית, שקולם לא נשמע בתקופת חייהם ואף לא בסיפורי ההיסטוריה.

החיים הנחותים אינם מקור לבושה אלא משקפים את סדר הדברים ותו לא

הרעיון לספר נוצר כאשר רכשה אניטה דיאמנט בחנות ספרים חוברת דקיקה בה נאספו זכרונותיהם של זקני קייפ אן. מתוך התיעוד ההיסטורי המקוטע על העיירה דוגטאון של ראשית המאה התשע-עשרה, רקמה דיאמנט סיפור של רווקות ואלמנות מזדקנות, זונות, יתומים, וגברים עניים ושיכורים שנכשלו במימוש החלום האמריקאי, ויצרה עלילת חיים שיש בה אמירה ביקורתית על צביעות חברתית ועל יכולתו המוגבלת של אדם להיות אדון לעצמו.

זהו הרומן השלישי שמפרסמת דיאמנט. שני הרומנים הקודמים שלה חקרו את עולמן של נשים והתמקדו בעוצמתה המרפאה של האחווה הנשית. רב המכר "האוהל האדום" משמיע את סיפורן של הנשים לבית יעקב שקולן לא נשמע בסיפור המקראי.  "נמל מבטחים" מספר את סיפור חברותן של שתי נשים מודרניות ומחירו של האיזון בין נישואין ואימהות לבין קריירה.

בדומה ל"האוהל האדום", בו יצרה דיאמנט עולם שלם של יצרים, אהבה ואובדן בהתבסס על סיפור דינה, המופיע בתמצות בספר בראשית, "ימיה האחרונים של דוגטאון" בורא עולם של עליבות, מאבק בנסיבות חיים אכזריות, ומציאת נחמה כנגד הסיכויים, מתוך תיעוד היסטורי רופף.

בשונה משני ספריה הקודמים, "הימים האחרונים של דוגטאון" אינו מתמקד בסיפורה של דמות מרכזית אחת, והחברויות בין נשים המופיעות בו אינן מהוות את עיקר העלילה. הספר חוקר את החיים החברתיים של תחילת המאה התשע-עשרה בארה"ב דרך עיניהם של מי שחיים בשולי החברה. מוקד היצירה אינו הפרט אלא מרקם היחסים והכוחות היוצרים או מחריבים קהילה, והאופן בו נסיבות חייו של אדם קובעות את בחירותיו, לעיתים בניגוד גמור לרצונו.

תושבי דוגטאון הם ערב רב של אנשים הנאבקים על קיומם כנגד איתני הטבע והמוסכמות החברתיות. דיאמנט מציגה את הדמויות השונות במלאות החושפת את עליבותן אך בו בזמן מעוררת חמלה.

גברת סטנלי היפה מנהלת את בית הבושת בעיירה, אך נמנעת בעיקשות מלהזכיר את המילה "זנות". בטיולי הקניות שלה בעיר הקרובה היא נוהגת כאילו היא בת טובים ומתעלמת מהמבטים הלועגים המופנים אליה. תמי יאנגר, הנחשבת למכשפה המקומית, מטילה אימה על נשים וגברים בכח יכולתה להשפיל ולקלל. נחמתה היחידה היא מאכלים מתוקים, וגם כששיניה מרקיבות וראשה פועם מכאב היא אינה יכולה לוותר על האושר שמעניק לה טעם הסוכר.

אמירה ביקורתית על צביעות חברתית

ההתגלות האלוהית אותה חווה ג'ון סטנווד, השיכור המקומי, יוצרת אתנחתא טרגי-קומית במהלך הסיפור. על פי התאולוגיה בה מאמין הכומר רובן הרטסהורן, אליו מגיע סטנווד כדי לזכות באהדה, הבחירה האלוהית היא תעלומה מוחלטת, "למרות זאת, הרעיון שהאדם גס הרוח הזה שריחו רע, טוען כי אלוהים נגלה בפניו, נראה לו מפלצתי". חוסר האמון בו הוא נתקל מונע מסטנווד את האפשרות לתקן את חייו, וחזרתו אל האלכוהול מתקבלת בהקלה כללית. "נכון שכשיכור הוא לא היה בדיוק תענוג, אבל בהיותו פיכח היה מזיק כמו נחיל פשפשים", מסכמת את העניין איסטר קרטר, בעלת המסבאה המקומית.

במובן מסויים דוגטאון היא מרחב בו החלשים והדחויים מורשים לנהל את חייהם ללא הפרעה, במובן אחר העיירה היא מעין בית סוהר פתוח המשקף ומנציח את הדיעות הקדומות והפחדים השולטים בחברה האמריקאית של תחילת המאה התשע-עשרה, ומכתיבים את חיי הפרט.

רות השחורה מסתתרת מפני לוכדי העבדים על ידי לבישת מכנסיים והצגת מראית עין של גבר בשם "ג'ון וודמן". חשדנותה כלפי הלבנים, שנדמים בעיניה לרוחות רפאים ולקניבלים, גורמת לה להסתגר בתוך שתיקה ולחוש בנוח רק בחברת האבנים מהן היא בונה גדרות לפרנסתה, ובקרב עדת הכלבים שהעניקה לדוגטאון את שמה. החופש אותו היא מוצאת בעיירה הנידחת מעניק לה נחמה מוגבלת, "לא יותר מכפי שהירח חימם את עצמותיה העייפות".

הצלחתן של חלק מהדמויות להימלט מתבניות ההתנהגות שהטביעו בהן החיים ולהתעלות מעל לתכתיבים חברתיים היא מוגבלת. מולי ג'ייקובס וסאלי פיפס מגיעות לדוגטאון בניסיון להמלט מהזנות ולזכות בהתחלה חדשה, אולם מגלות ש"המוניטין שיוצאים לבחורה יכולים להשתנות רק בכיוון אחד, וזה לא משחור ללבן". רק האהבה האסורה המתפתחת בין שתי הנשים מאפשרת להן מרחב רגעי של חופש.

היחסים האסורים בין קורניליוס פינסון, העבד המשוחרר, וג'ודי ריינס, הרווקה טובת הלב, מעניקים לשני הנאהבים רגעים של עונג. אולם, האושר קצר-המועד הופך במהרה לפחד, בדידות ושיברון לב משום שקהיליית דוגטאון אינה שונה באופן מהותי מהחברה המקיפה אותה. "את רק עוד מכשפה משוגעת מדוגטאון", מסביר קורניליוס לג'ודי מדוע הוא נאלץ לעזוב אותה, "אני זה שיסבול… אני אדם עלוב, אני פחדן… הם הורגים אותנו כמו כלבים, כמו כלום. הם לא צריכים תירוץ. ואת תירוץ טוב".

כמו להקת הכלבים המשוטטת בגבעות סביב דוגטאון בני האדם חיים זה לצד זה תוך התעלמות הדדית בתקופות של רווחה יחסית, ומצטופפים יחדיו כעניין של חיים ומוות בימים הרעים והמרים ביותר. עבור רובם החיים הנחותים בדוגטאון אינם מקור לבושה אלא משקפים את סדר הדברים ותו לא.

אניטה דיאמנט, הימים האחרונים של דוגטאון. מאנגלית: שרונה גורי. הוצאת מטר. 264 עמ'.
פורסם בגירסה מעט שונה במוסף ספרים של "הארץ", 2.5.07