jump to navigation

"אני קורא כדי שאוכל להמציא באופן משכנע" : מסתרי אבן האודם של פיליפ פולמן 1 בינואר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער.
Tags: , , , , ,
add a comment

"היא היתה בת שש עשרה לערך – לבדה, ויפה באופן מיוחד. דקה וחיוורת היתה, ולבושה בגדי אבלות… שמה היה סאלי לוקהארט, ובתוך חמש עשרה דקות היא תהרוג מישהו".

זוהי הפתיחה הדרמטית של "מסתרי אבן האודם", הספר הראשון בסדרת ספרי סאלי לוקהארט, מאת פיליפ פולמן. בשונה מ"חומריו האפלים,’' הטרילוגיה הידועה שלו, שזכתה לעניין רב מצד קוראים ומצד חוקרי ספרות, ב"מסתרי אבן האודם" פולמן אינו יוצר עולם פנטסיה מקורי אלא משחזר את עולם הפשע ומאורות האופיום של אנגליה הויקטוריאנית.

מקורו של הרעיון לספר הוא בגלויה מהמאה התשע-עשרה שרכש פולמן בקובנט גארדן. בגלויה מצולם אב המחבק את בתו, והיא כוללת גם שיר סנטימנטלי בו מסופר על העצב הגדול בו שרויים שניהם בעקבות מותה של האם. מה שלכד את תשומת ליבו של פולמן היתה תפאורת הסטודיו המלאכותית ששימשה רקע לצילום האב ובתו. הרעיון של סטודיו לצילום היוצר תמונות מסצנות מומחזות לכד את דימיונו של פולמן, והבשיל לכדי סדרה בת ארבעה ספרים בה הוא מעניק היסטוריה אישית לילדה שבתמונה ורוקם עלילת מתח סביב דמותה.

סאלי לוקהארט יוצאת לגלות את האמת מאחורי מותו של אביה, לאחר שהיא מקבלת שני מכתבים הרומזים על כך שטביעת הספינה בה נסע האב לא היתה מקרית. עם התקדמות העלילה סאלי מגלה כי טביעת הספינה היא קצה הקרחון של מזימה מרושעת בה כרוכים אבן אודם יקרת ערך, ויחסי אהבה ונאמנות אותן הפרו התמכרות לסמים ורדיפת בצע. בדרך אל פתרון התעלומה, סאלי מגלה את צידה האפל של לונדון הויקטוריאנית. היא נרדפת על ידי פושעים, מבקרת במאורות אופיום, ואפילו מתנסה בסם בעצמה, בדרך אל האמת שתאפשר לה שליטה מלאה בחייה ובזהותה.

"מסתרי אבן האודם" מזכיר במבנה העלילה שלו את חוברות ה"אימה בפרוטה" (Penny Dreadfuls) שרווחו באנגליה במאה התשע עשרה: חוברות דקות וזולות, שיועדו לקהל קוראים צעירים בני מעמד הפועלים, בהן פורסמו סיפורי מתח ואימה בהמשכים. העלילה נשענת בעיקר על מאורעות המתרחשים בקצב עוצר נשימה, תוך הקפדה על תזמון מדוייק. למעט דמותה של סאלי, שתמשיך להופיע גם בספרי ההמשך, שאר הדמויות אינן בעלות נפח, ועיקר זהותן נשענת על תכונה או תפקיד מאפיינים. בהתאמה לכך, דמויות המשנה השונות מופיעות ונעלמות בקצב מסחרר לפי דרישות העלילה.

פולמן מודה שאינו מקפיד לבצע מחקר יסודי עבור ספריו. "אני קורא את מה שמעניין אותי ומפסיק לקרוא כשאני משתעמם", הוא מסביר במאמר שכתב על ספרות ילדים וחינוך, "אני קורא כדי שאוכל להמציא באופן משכנע… אני קורא על תקופתה של המלכה ויקטוריה לא משום שהחלטתי לכתוב רומן שיתרחש בשנת 1872 [השנה בה מתרחשים אירועי "מסתרי אבן האודם" – ק.פ.], אלא משום שאני מוצא את התקופה הויקטוריאנית מרתקת. העניין בתקופה קודם לסיפור".

בשונה מחוברת "אימה בפרוטה" אופיינית, "מסתרי אבן האודם" כולל מידה לא מבוטלת של אירוניה. פולמן מרשה לעצמו להתבדח ברוח טובה על חשבון הדמויות השונות, והעלילה המהירה רצופה אתנחתות קומיות. למשל המקרה של גברת הולנד, הפושעת המרושעת הרודפת את סאלי, שמחרידה את עורך הדין חסר המצפון שאת שירותיו היא שוכרת בוידוי משעשע בנוגע לשיניה התותבות: "אני תמיד שוכחת את השיניים שלי מתי שאני בבית. הבעל המסכן שלי, הם היו שלו. שנהב אמיתי. עשו לו אותן במזרח לפני עשרים וחמש שנים. תראה איזה עבודה מצויינת!".

פולמן גם אינו מהסס להצביע בצורה ישירה על התרחשויות עלילתיות בהן התנהגות הדמויות אינה מתאימה למקובל באנגליה הויקטוריאנית. למשל, השכלתה של סאלי חורגת באופן מפתיע מטווח השכלתן של נשים ויקטוריאניות: "לא היה [לסאלי] כל ידע בספרות אנגלית, בצרפתית, בהסטוריה, באמנות ובמוזיקה, אך היו לה יסודות עמוקים בעקרונות הטקטיקה הצבאית והנהלת חשבונות, היכרות אישית עם אופן פעולתו של שוק המניות ושליטה ממשית בהינדית… היא הטיבה לרכוב והיתה צלפית טובה… ליום הולדתה הארבע עשר קנה לה אביה אקדח בלגי קטן, שאותו לקחה לכל מקום". אחרי שמסר לקורא את ההסבר הזה, מניח לעצמו המספר להתבדח על חשבונה של הגיבורה באמירה ש"רמיזות ספרותיות התבזבזו על סאלי", וסאלי מעידה באירוניה על הריחוק בינה לבין אידאל הנשיות הויקטוריאני כשהיא מצהירה בפני דודניתה המרושעת "אין לי שום כישורים".

כאשר סאלי עוזבת את בית דודניתה, בניגוד גמור לכללי ההתנהגות הנוקשים להם היו כפופות נשים בתקופה הויקטוריאנית, עוברת להתגורר עם צלם רווק ואחותו השחקנית, מתחילה לעבוד כמנהלת חשבונות, ובהמשך מייסדת סטודיו לצילום תמונות מבוימות, מסביר המספר "היא היתה גברת צעירה מאוד לא רגילה. האופן שבו חונכה פיתח את עצמאות המחשבה שלה, שהפכה אותה דומה יותר לנערה בת זמננו מאשר לנערה בת זמנה".

למרות שפולמן מעיד על עצמו שאינו כותב לקהל יעד מסויים וכי, כדברי סיר פיליפ סידני, הוא מקווה כי "הסיפור ימשוך ילדים ממשחקם ויביא את המבוגרים מפינת האח," "מסתרי אבן האודם" פונה בעיקר לבני נוער. העלילה המותחת, ותרגומה הקולח של נורית גולן, עשויים לספק אתנחתא קלה ומהנה למי שלא מצפה ליותר מכך. הפתיחה הדרמטית מבטיחה עלילה מהירה עם תפניות חדות, והספר מקיים הבטחה זו מבלי להתאמץ להיות מקורי יתר על המידה. בהתאמה עם כללי רומן הסנסציה, סאלי אכן הורגת מישהו תוך חמש עשרה דקות, והאקדח שהוזכר בפתיחה אכן יורה בסיום. הקוראים הצעירים שחובבים הסטוריה אמנם לא יקבלו שיעור מדוייק על מצב הנשים באנגליה הויקטוריאנית, אבל ילמדו על האנטרסים הכלכליים שהניעו את גלגלי מלחמות האופיום ועל האובדן העצמי הטמון בהתמכרות לסמים.

הספר עובד לסרט בשנת 2006 והוקרן לאחרונה בערוץ BBC Entertainment כחלק מרצף השידורים לרגל חג המולד והשנה האזרחית החדשה.

סאלי לוקהארט: מסתרי אבן האודם. מאת: פיליפ פולמן. תרגמה מאנגלית: נורית גולן. הוצאת זמורה ביתן. 236 עמודים.

 

משחקי הרעב (3) הסרט : התנגדות לא אלימה 27 ביולי 2012

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, משהו לקרוא, מתח ופעולה, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

הסרט "משחקי הרעב" הוא הראשון בסדרת סרטים בעקבות ספריה של סוזן קולינס. הסרט נפתח בהצגת העולם הפוסט-אפוקליפטי של פנאם, ומציג את עולמה של קטניס אוורדין (בגילומה של ג'ניפר לורנס): מציאות בה בני הנוער חיים בעולם משולל הגנה, מחוייבים להגן על עצמם בכל דרך אפשרית, ומוקרבים באקט טקסי-בידורי כחלק משילטון דיקטטורי שמנוהל על ידי מבוגרים.

למרות שהספר רווי בתיאורי מציאות אלימה, בצורה אופיינית למציאות שנבנית ממילים, תיאורי הקרבות העקובים מדם מותירים מקום לדימיון. כפועל יוצא, הקורא מדמיין את ההתרחשויות בהתאם לניסיונו, ידיעותיו, ומגבלות דמיונו-הוא. משום שהספר צמוד לנקודת מבטה של קטניס, הקורא הופך שותף ללבטיה של קטניס נוכח האלימות, מה שמוסיף רובד שלם של משמעות לספר, שנעדר מהסרט.

סצנות האלימות בסרט מצולמות במצלמת יד, חלקן מעורפלות, כולן מהירות. יותר משהסרט מציג את שלבי האלימות המדממים, הוא מציג את תוצאותיה: רסס של דם ולאחריו גופה של נער. ברור שנערים ונערות מתים בסרט, אבל טכניקת הצילום המהירה והתזזיתית מעמעמת את חומרת האלימות ואת הסבל שמתלווה אליה, והופכת את הסרט לחוויה מעוצבת, לא אמיתית, מרוחקת.

הצופים באולם הקולנוע למעשה משמשים בתפקיד הקהל הצופה מהקפיטול: מרוחק, נהנה מהאלימות כבידור. הזוועה עטופה בסוכריה מתוקה ומעוצבת, כל כך מתוקה שהזוועה הופכת סבירה לחלוטין, כל כך מעוצבת שאירועי הסרט עצמו נדמים לא אמיתיים ולעיתים אף מגוחכים.

במובן זה הסרט חלש יותר מהספר. כל ההתלבטויות של קטניס המופיעות בספר, התלבטויות שמעלות חשבון נפש מוסרי ותחושה של התקוממות כנגד המשחק האכזרי ושילטון הדיכוי נעלמות בסרט.

ketnis closeup
הסרט נותן לצופים דימויים ברורים ויפים, לועג לתרבות הבידור של תוכניות הריאליטי, אך בו זמנית מעמעם את האלימות במידה שתאפשר לצופים צעירים לראות את הסרט, ולהשתתף בדיוק באותה תרבות הבידור אותה הוא מבקר.

הדמויות המעניינות בסרט, שמצליחות לאתגר את העולם האכזרי והמעוצב, הן דווקא דמויות המשנה: גייל הות'ורן (ליאם המסוורת') חברה לצייד של קטניס, וקאטו (אלכסנדר לודוויג) המתחרה הקטלני ממחוז 2. הרגעים מעוררי המחשבה בסרט הם הסצנות בהן הדמויות מוצאות בעצמן את הנכונות להתנגד למשטר הדורסני ולאלימות שהוא כופה על משתתפי "משחקי הרעב," כולל סצנה אחת ייחודית לסרט שאינה מופיעה בספר.

עם תחילת משחקי הרעב כלל תושבי פנאם מתכנסים בפני מסכי הטלביזיה כדי לצפות במהלכי הקטל. במקביל לדמויות התושבים הצופים, המשתפים פעולה עם שטיפת המח של המשטר, אנו רואים את גייל יושב ביער, במקום בו קטניס נהגה להפגש איתו, ובכך מסרב לקחת חלק במשחקי הרעב.

במהלך המשחק, לאחר מותה של רו, קטניס דואגת לקבור אותה, ולסמן בתנועת יד למצלמה את הכבוד והעצב שהיא חשה כלפיה, ובמרומז להעיד על ההרג המיותר. גם זה מהלך של מרד לא אלים. במאבק הישרדות לחיים ולמוות המתחרים לא אמורים לראות זה את זה כבני אדם, שמא המהלך הרצחני יגדע בעודו באיבו. העובדה שקטניס מתאבלת על רו מצביעה על כך שהאוייב האמיתי הוא משטר הדיכוי ולא המתחרים במשחק הרעב. המהלך הזה של אנושיות בתוך ים של אכזריות מהווה הקדמה לשבירת חוקי המשחק לה תגרום קטניס, כשתציע לפיטא להתאבד ביחד במקום להרוג זה את זה בסוף המשחק.

מעשה המחאה הלא אלימה המפתיע ביותר מגיע בסצנה הלפני האחרונה. בקרב האחרון לחיים ולמוות קאטו לוכד את פיטא וניצב מול קטניס המכוונת אליו את קשת הציידים כשבתוכה חץ קטלני. עד לרגע הזה קאטו הוצג כרוצח בדם קר.

cato-poster
ברגע האמת של קרב לחיים ומוות, דווקא קאטו אומר לקטניס: "תירי בי ואז ניפול שנינו [קאטו ופיטא – ק.פ. ] ואת תוכלי לנצח. לכי על זה, אני מת בכל מקרה. תמיד הייתי מת, נכון? לא הבנתי את זה עד עכשיו. ככה הם רצו שיהיה? אני עדיין יכול להרוג, עוד רצח אחד. זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות, להביא כבוד למחוז שלי. לא שזה משנה…" [*]

סוזן קולינס, שהשתתפה בכתיבת התסריט לסרט, הוסיפה את הנאום של קאטו (שלא נכלל בספר) על מנת לשרת את סרטי ההמשך, וליצור בסיס למרד בקרב מחוזות 1 ו- 2 שמשתפים פעולה עם השילטון. מעבר לשיקולי עלילה וסרטי המשך, זהו אחד הקטעים הנוגעים ללב בסרט. קאטו הרוצח הקטלני מגלה לפתע את פניו האנושיות, מבין לפתע שהוא בן מוות, נועד למות עוד מהימים בהם התאמן במחוז 2 לקראת משחק הרעב.

אחרי חיים שלמים שהוקדשו למוות, לפתע הוא מבין שיתכן שאין לו דבר למענו היה רוצה להמשיך לחיות. ברגע האמת עוד רצח אחד, עוד כבוד למחוז, לפתע מאבדים מחשיבותם, ומשחק הרעב נחשף כמשחק שיש בו רק מוות חסר תוחלת.

עוד בנושאמשחקי הרעב (4): התלקחות

*תרגום: קרן פייט, מתוך הסרט "משחקי הרעב"

חייל מיותם מחפש נערה כותבת 3 בפברואר 2009

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער.
Tags: , , , ,
comments closed

בזמן מלחמת ההתשה מבקש חייל להתכתב עם נערה. הנערה שעונה אינה יודעת שאותו חייל קיבל שקים של מכתבים בתשובה. היא גם לא יודעת שדוד, החייל אליו כתבה במקור, לא היה מי שניסח את הבקשה הדרמטית ששודרה ברדיו: "חייל מיותם ממעוז אי שם מחפש נערה שתכתוב אליו לגדות התעלה". החבר שניסח עבור דוד את הפניה הדרמטית ביקש רק מכתב אחד כמעשר מתוך כל הערימה שהתקבלה. המכתב שבחר היה של אסנת, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה…

"הדמויות ב'נשים קטנות' מבוססות כולן על אנשים אמיתיים", כתבה לואיזה מיי אלקוט לאחר פרסום ספרה הידוע, "לא ניתן להמציא סיפור כה אמיתי או נוגע ללב כמו זה שסיפקו לי עובדות החיים הפשוטות".

אותן "עובדות חיים פשוטות" הן ההופכות את "מכתבים לתעלה", ספר הביכורים של אסנת רז, למעניין כל כך. ובשונה מספרים אחרים עליהם אני כותבת, את ספר הזה היה לי הכבוד ללוות מהשלב בו היה ניצוץ של רעיון בעיני היוצרת, דרך הריון ארוך ורב תהפוכות, ועד ללידה המוצלחת.

"אני יכולה לחזור לקרוא את 'האסופית' ואת 'נשים קטנות' – ספרים בהם הכל מסודר ואופטימי, והחיים יודעים לנהל את עצמם במהוגנות, באופטימיות ובדרך ארץ", כותבת תמר ליואב ב"מכתבים לתעלה". אלא שמאחורי האופטימיות ב"נשים קטנות" מתחוללת מלחמה. ברקע של הסיפור המשפחתי מתחוללת מלחמת האזרחים האמריקאית, ובתוך הבית פנימה מתחוללת מלחמה על זהות ומציאת דרך אישית. ג'ו מארץ' מייחלת לעצמאות המגולמת בעיניה בחיי הגברים היוצאים למלחמה. בדומה לה, תמר מודה כי "אני מצפה בקוצר רוח לרגע שבו אתגייס לצבא ואהיה סוף סוף אדם מבוגר ברשות עצמי". כמו הרבה בני נוער לפניהן (ומן הסתם גם אחריהן) שתיהן מחפשות את דרכן בעולם מבלבל ומאתגר. במקרה של תמר ושל ג'ו, הדרך מסומנת באמצעות קריאה וכתיבה.

ג'ו שואפת להיות סופרת מגיל צעיר. במקביל לקריאת ספרים בלתי נלאית, היא כותבת, ומניחה לעצמה להתנסות בסגנונות כתיבה שונים מסיפורי מעשיה, דרך סיפורים קצרים, ועד רומן. בסופו של תהליך, הכתיבה שהופכת למשמעותית עבורה היא הכתיבה שיוצרת משמעות עבור המשפחה והקהילה שלה. לאחר מותה של בת', אחותה האהובה, ג'ו כותבת את הסיפור שיזכה אותה בפירסום ובהכרה. במובנים רבים ג'ו היא בת דמותה של לואיזה מיי אלקוט, ו"נשים קטנות" הוא דרכה של אלקוט לכתוב מחדש את סיפור ילדותה. "מכתבים לתעלה" מספר על ראשיתה של זוגיות, שהפכה אהבה גדולה למציאות של משפחה ואושר. אלא שהחיים בדרכם הלא צפויה מנעו את המשכה עד עצם היום הזה.

"מכתבים לתעלה" נפתח עם מכתבה הראשון של תמר לחייל הלא ידוע ממעוז אי שם: "לחייל המיותם מאי שם! דמעות זלגו מעיניי למשמע בקשת ההתכתבות הנוגעת ללב ששלחת. רק שתדע – התייפחתי בקולי קולות… אין ספק שאני חייבת לענות לך, נכון? פטריוטית נאמנה שכמוני לא רוצה להשאיר חייל אמיץ, עם רמת התנסחות סבירה למדי, בהרגשת יתמות מתמשכת. לכן, אני מתעלמת מהעובדה, שרק בעוד שמונה חודשים אהיה בת 17 כפי שדרשת. ברור לי, שכשחייל נמצא במצב נואש כשלך אז מהם שמונה חודשים ביני לבינך?"

וכדי שידע החייל מי מסתתרת מאחורי הכתיבה הקולחת, תמר מצהירה על עצמה שהיא "שוברת צלחות" אמיתית: עקשנית, קפריזית, אימפולסיבית ובכלל בעלת "אופי איום ונורא". בפועל היא מתגלה כבת עשרה דעתנית, אוהבת ספר, המצליחה לראות את ההומור ברגעי הגאות והשפל של החיים, כולל בזמנים בהם החיים מערימים עליה.

כשהיא מגלה את "מעשה הנוכלות", היא כותבת ליואב: "כשראיתי מעטפה עם חותמת של ד.צ. ועליה השם 'יואב מאירי', חשבתי לעצמי: מי זה לעזאזל יואב מאירי? הרי אני בכלל כתבתי לדוד קורג'י. ואני אפילו זוכרת שחשבתי אז לעצמי: נכון, דוד קורג'י זה לא שם של טייס. אבל בקשת ההתכתבות שלו היתה באמת מוצלחת והוא שווה תגובה. עכשיו אני מבינה, שפשוט לקחת את המכתב שלי כ'שכר סופרים' על בקשת ההתכתבות שכתבת עבורו! ממש סירנו דה ברז'רק! (אני רק מקווה שאין לך אף עצום מימדים, כי הפנטזיה שלי היתה תמיד אף יווני קלסי). אני גם מקווה שהצנזור, שקרא את המכתב שלך עם 'הוידוי המביש', לא הודיע למטכ"ל על החייל השקרן שהוא גייס בלי לדעת…".

דמותה התוססת של תמר לבטח תתחבב על קוראים צעירים בני עשרה. האיורים היפים שמלווים כל מכתב, פרי כשרונה של יעל רז, מוסיפים אתנחתא קומית לציטוטים הספרותיים הרבים בהם משתמשת "תמי השוקדת בספרים" כדי להמחיש את טיעוניה. גם מבוגרים בני התקופה יהנו מתיאורי ההווי ההומוריסטים המשלבים פרטי יום יום עם עניינים שברומו של עולם, מעינויי ה"אבו עגילה" ועד המהומה שהקים המחזה "מלכת האמבטיה".

הספר מלווה את תמר ויואב כמעט עד הפגישה "אחרי הפסקת האש", ומותיר לקוראים לדמיין את האושר והעושר שבאו אחר כך. אוסי ואיציק אכן נפגשו בשש אחרי המלחמה ואחרית הדבר הקצרה בספר מתארת בתמצות את הסיפור שכתבו החיים לשני האוהבים.

האהבה הגדולה ש"מכתבים לתעלה" לוכד את ראשיתה, ממשיכה להתקיים במעשה הכתיבה ובמעשה יצירת הספר, שהיה משותף לכל בני משפחת רז. במובן מסויים יצירת הספר ממחישה את דבריו של המשורר דילן תומס: "גם כאשר יאבד האהוב, תשאר האהבה / ולמוות לא תהיה כל ממשלה".

מכתבים לתעלה. אוסי רז. הוצאת בת אור. 71 עמ'.

מדע ואחריות חברתית בסדרת הארי פוטר 16 בספטמבר 2008

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער.
Tags: , , ,
2 comments

סדרת ספרי הארי פוטר מעלה בדימיוננו עולם של קסם והרפתקאות. אלא שהסופרת ג'יי קיי רולינג עשתה יותר מאשר לייצר סדרה חדשה של רבי מכר. עולם הקוסמים בו מתבגר הארי פוטר, תוך מאבק עוצר נשימה על חייו, מקפל בתוכו ביקורת על מוסדות חברתיים ביחד עם כמה אמירות מעניינות על סמכות, לימודי מדע, ואחריות חברתית.

זמן קצר לאחר לידתו הופך הארי פוטר למושיע העתידי של עולם הקוסמות. הילד ששרד את קללת אבדא קדברא האכזרית של וולדמורט, הופך כמעט בעל כורחו לנושא הדגל של מלחמת הטוב ברע. אלא שככל שהארי מתבגר, וככל שספרי הסידרה מתפתחים והופכים מורכבים יותר, כך מתגברת סלידתו של הארי כלפי העולם שהוטל עליו להושיע.

המציאות אליה גדל הארי הינה מורכבת וחסרת וודאות. דרכם של המבוגרים להתמודד עם מציאות זו היא על ידי ייצור חוקים ותקנות נוקשים המכבידים יותר ויותר על מי שממשיך להתעקש להפעיל שיקול דעת עצמאי ולפעול בשם ערכי מוסר וצדק. החל מהספר הראשון הארי מפר את כללי בית הספר בו הוא לומד, ובהמשך יוצא כנגד חוקי עולם הקסמים. במקביל, דימויו הציבורי ומעמדו החברתי מתדרדרים מהערצה כלפי הילד המהולל, ששרד התקפה אכזרית של נציג הרשע עלי אדמות, לזילזול, השמצה ורדיפה כלפי מי שנתפס כפורע חוק וכסכנה מיידית שיש לחסלה.

עבור הארי, המגיע להוגוורטס אחרי שנים של דיכוי בבית משפחת דארסלי, בית הספר לקוסמים נחווה, בשלב ראשון, כמקום של ידע ושיחרור. אולם הידע הנלמד בהוגוורטס הינו חלק ממערכת היררכית וסמכותית, שאינה בהכרח מעודדת חשיבה עצמאית או משחררת מתלאות הקיום האנושי. הלימודים מתייחסים לכישוף כאל מדע, מפרקים אותו לתחומי מומחיות מובחנים ולמיומנויות טכניות. התלמידים מצויידים בארגז כלים בסיסיים למכשף (שיקויים, תורת הצמחים, טיפול ביצורים קסומים), ובמיומנויות שליטה בשרביט ובשפת הכשפים (הגנה בפני אמנויות הרשע, קמעות, שינוי צורה). אין בהוגוורטס לימודים המשתייכים לתחום מדעי הרוח (ספרות, שפות, מוסיקה, ציור), לימודי ההיסטוריה מוגבלים ללימודי ההיסטוריה של הכישוף, וחיי התרבות של התלמידים מתמצים בביקורים בבתי קפה ובשיחות ליד האח.

אלא שרולינג אינה יוצאת כנגד המדע בכללותו. הטענה העולה מסדרת "הארי פוטר" היא שמדע המכמת את הידע ללא כל טיפוח של אחריות חברתית, וחברה הנשלטת על ידי שיח של כח ושליטה, מהווים קרקע פוריה לצמיחתם של רשע ואומללות. במובן זה בית הספר אינו שונה מהמציאות הסובבת אותו, והחיים בו מוכתבים על ידי חוקים ומנהגים נוקשים. ב"מסדר עוף החול" אויביו הגדולים של הארי פוטר הם קורניליוס פאדג' ודולורס אומברידג', המגוננים בדבקות על החוק, גם כשהחוק אינו משרת דבר זולת שאפתנותם ופחדיהם. לעומתם, אלדוס דאמבלדור, שמעשיו משמשים השראה חינוכית לתלמידו פורע החוק, מלמד את הארי כי כאשר החוק מתנגש עם עקרון של צדק והגינות, יש להפר את החוק.

בהתאמה לעקרונותיו, ב"אסיר מאזקבן" דאמבלדור נותן בידי הארי וחבריו את הכלים להפרת הכללים של משרד הכשפים, ולשיחרורו של סיריוס בלק. שיתוף הפעולה בין המנהל לבין תלמידיו החתרניים הופך מוצדק לאור העובדה כי הקשר בין החוק לבין הצדק מקרי בהחלט. ב"חדר הסודות" האגריד נשלח לכלא אזקבן ללא משפט משום שמשרד הקסמים נדרש להוכיח שהוא פועל להגנת הציבור. בהעדר האשם האמיתי, נשלח אדם חף מפשע אל הכלא. באותו אופן סיריוס בלק נשלח אל הכלא ללא משפט, כחלק ממאבק עיוור באוכלי המוות. השימוע המשמעתי שנערך להארי פוטר ב"מסדר עוף החול" רק מוכיח את הדבקות בסדר ובמשמעת על חשבון הצדק והאמת.

ההתנהלות בכלא הקוסמים אזקבן מוסיפה וממחישה את אכזריותם של מוסדות השילטון ואת העדר הצדק. בשונה מבתי הכלא של המוגלים, המסתפקים בשלילת חירותו של אדם שביצע פשע, באזקבן שוללים גם את זיכרונותיהם המאושרים של האסירים ואת שמחת חייהם. הסוהרסנים, שותפיו לשעבר של וולדמורט, מופקדים על שאיבת הרגשות של האסירים וגוזרים עליהם חיי דיכאון וסבל.

למרות האלמנטים הפנטסטיים הקיימים בסדרת "הארי פוטר", רולינג נמנעת מליצור עולם מקביל המנותק ממציאות החיים של הקוראים. אין בכישוף בהוגוורטס שום דבר רוחני המשחרר את האדם ממציאות חייו. על התלמידים בהוגוורטס נאסר לבצע קסמים מחוץ לבית הספר, ויכולת הכישוף אינה פוטרת את הקוסמים מהצורך להתמודד עם תלאות החיים. "מדוע ישנם קוסמים עניים?" שאל קורא בן 12 והוסיף "מדוע רון לא מכשף את הגלימה שלו כדי שתראה חדשה ולא מרופטת, זה צריך להיות קסם פשוט, לא?". אלא שזו בדיוק הנקודה. הכישוף אינו משנה את טבע האדם או מקל על הארי וחבריו לבחור בחירות מוסריות. רולינג מתייחסת לכישוף כאל מדע, ובאמצעותו בוחנת את הקשר שבין מדע לבין מוסר, מתוך מטרה להדגיש את חשיבותה של בחירה חופשית ואחריות חברתית.

שב, בני, ואספר לך אגדה על מוות 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
comments closed

בספר "שעת מותנו", דן פיליפ אריאס במוות הנתפס בתקופתנו כמוות מבורך: מוות פתאומי, רצוי במהלך השינה, בלי כל התראה מראש. מוות זה, המכונה "מות נשיקה", נחשב ל"מבורך" משום שהוא נתפס כמוות ללא סבל. מתוך השוואה היסטורית מוכיח אריאס כי המוות המבורך של החברה המערבית במאה העשרים (הספר פורסם בשנת 1981) נתפס כמוות מקולל במאות קודמות. המוות הטוב בתקופות אלו היה פרידה טקסית מתוך ציפייה ומודעות, עד כדי הרהור על המוות בזמן המיתה. מוות מהיר ללא התראה מנע מהמת את האפשרות להתבונן מחדש בחייו תוך כדי פיתוח מודעות וענווה, ולכן נחשב למוות "מקולל".

בתרבות הסוגדת לנעורים, המשקיעה את מירב משאביה בשיכלול האמצעים לשימור מראה צעיר ולהארכת תוחלת החיים, נדרש אומץ לפרסם רומן לבני הנעורים העוסק בקשר הנפתל בין מוות לבין חיים, במרכזו עומדים אב הגוסס ממחלת הסרטן, הכותב מכתב פרידה לבן שלא יראה את התבגרותו, ובן המספר את הסיפור עם קריאת המכתב, אחת עשרה שנים לאחר מות אביו.

גאורג רד הוא בן חמש עשרה. אביו נפטר כשהיה בן ארבע, אולם דאג לכתוב ולהחביא מכתב לעתיד, המתגלה במפתיע בעגלת הספורט האדומה בה היה לוקח את בנו הקטן לטיולים. המכתב מספק לגאורג טיול אל שבילי העבר והזכרונות, אל שאלות של חיים ומוות.

סיפורו של האב, יאן אולב, נבנה כסיפור בלשי שהתעלומה המרכזית בו היא זהותה של נערת התפוזים, נערה בה נפגש ומתאהב יאן באופן מסתורי, מבלי לדעת עליה דבר. איסוף הפרטים השקדני ואירגונם לכדי נאראטיב בעל משמעות מעניק לאב, ובהמשך לבן, תחושת שליטה ואשלייה של סדר במציאות אכזרית בה איש צעיר, שזה עתה מימש את אהבתו, נאלץ להפרד מחייו.

"רק מחלות טובות לב שולחות את החולה ישר למיטה", כותב יאן לגאורג, "במחלה קשה, לעומת זה, עובר בדרך כלל זמן רב עד שהיא הופכת את חייך ומשליכה אותך על הרצפה לצמיתות… במפגש האחרון הזה בינינו, כל אחד מאיתנו עומד לכאורה על הפסגה המעורפלת שלו ומנסה להביט באחר. בינינו משתרע העמק המובטח שעברת אותו בדרך חייך – דרך שאני לא אזכה לראות אותך מתהלך בה" (עמ' 16).

סיפורו של יאן אולב מאפשר לגאורג הכרות אנטימית עם האב שהוא בקושי זוכר. עם התקדמות העלילה, נוצר דיאלוג מדומיין בין האב לבין הבן, ומהלך הכתיבה והקריאה מקבל מאפיינים תרפויטיים המאפשרים לשניהם להשלים את תהליך האבל על האובדן שבמוות. בניגוד למוות המבורך שמתאר פיליפ אריאס, יאן אולב אמנם מהרהר במותו הקרב, מוצא עצמו מתפעל מנפלאות החיים, אולם נותר עיוור ומנוכר כלפי המוות.

בהתאם למוסכמות הכתיבה לקוראים צעירים (הספר מיועד לקוראים בגיל 11-15), ובהשפעת חרדתה של החברה המערבית הפוסט-מודרנית מפני המוות, המסר החינוכי של האב לבנו מגיע ארוז בעטיפה מתוקה של סיפור אגדה. סיפור האהבה בין האב לנערת התפוזים כולל רמיזות לאגדת סינדרלה, שילגיה, היפהפיה הנמה ומעשיית חג המולד, ונבנה כאגדה מסתורית בפני עצמה המתקיימת לפי כללים לא ידועים.

"רק אני ידעתי שהאישה הצעירה הזאת היא נערת תפוזים אמיתית, והיא גם מלאת סודות מרתקים. ידעתי שהגיעה מאגדה אחרת, וששם הכללים אחרים לגמרי מן הכללים שיש פה" (עמ' 51), "במשחק החיים הפרוע אין מקום לזיכרונות ולמחשבות שלאחר מעשה, די למשחק עצמו. זה היה הכלל באגדה שממנה באה נערת התפוזים… שמה של האגדה 'הכנס-אל-תוך-חלומי'" (עמ' 55).

גלולת האגדות המתוקה בה עטוף סיפור מותו השרירותי של האב מרככת את הכאב, הכעס והפחד מפני המוות עד כדי העלמות. מותו של האב מוצג מתוך הקשר מסתורי של הפרת כלליו של עולם קסום: "לא שיחקתי על פי הכללים. הפרתי הבטחה. הסגתי גבול, נכנסתי אל תוך אגדה שלא שיחקתי על פי הכללים שלה" (עמ' 83), "היינו כל כך צעירים. היינו בעיצומה של האגדה. לא היתה אמורה להיות לצד הדרך יונה מתה. לא כל שכן יונה לבנה. אלה היו הכללים. היונה הלבנה היתה אות מבשר רעות" (עמ' 99).

ההפתעות המובטחות לקורא בנוגע לזהותה של נערת התפוזים ולעברו של אביו החורג של גאורג, מסתברות לקראת סוף הסיפור כצפויות למדי. השאלה הרת הגורל לקראתה מכין האב את בנו, והבן את קוראיו, מתפוגגת אל תוך תשובה קלישאית ועולצת המחמיצה את האפשרות לייצג את מותו של אדם אחד, והתמודדותו של אדם אחר עם הידיעה כי הוא בן חלוף, בצורה מעמיקה, כנה ונוגעת ללב.

ההברקות המעטות הקיימות בסיפור מופיעות דווקא בהקשרם של היחסים הנרקמים בין הגבר האוהב, המשחר אחר אהובתו, לבין האהובה המתגלה כאישה מפוקחת המכוונת במיומנות את שלבי החיזור, מודעת לחלוטין לייחודו ולחמקמקותו של הרגע: "אתה חושב שרק אתה מחפש ? גם אני חלק מהסיפור הזה. אני בטח לא רק הפרפר שעליך ללכוד" (עמ' 90); "לא נסעת עד סביליה רק בשביל לפגוש 'איזו אישה אחת'. כי זה כמו לחצות את הנהר כדי למצוא מים. באירופה יש ים של נשים, הרבה נהרות. באת כדי לפגוש אותי. וכמוני יש רק אחת" (עמ' 93).

"נערת התפוזים" מציג את המוות כישות כל-יכולה ומרושעת העומדת בניגוד גמור לפלאי היקום, "אני מביט עמוק מדי אל תוך כל החידות העצובות שבאגדה הגדולה והמכוערת, שאין בה פיות טובות, רק פיות מבשרות רע" (עמ' 115), את החיים כהצלחה ואת המוות ככישלון, "החיים הם הגרלה ענקית שבה רק הכרטיסים הזוכים גלויים לעין" (עמ' 144), ואת מעשה הסיפור (בין אם הוא בדיוני או מדעי) כמהלך של פיענוח ויציקת משמעות ברורה אל תוך מערכת סימנים מסתורית, "תמיד אהבתי לפענח סימנים, ברפואה זה נקרא לאבחן מחלות… הלכתי בעקבות הדמיון שלי… העולם נעשה פתאום קטן כל כך, ולכל היתה משמעות ברורה" (עמ' 28-29).

ההתקוממות המובלעת ב"נערת התפוזים" כנגד שיבושה של ההבטחה "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", הזכירה לי מעשיה רוסית המספרת על חייל המצליח להערים על המוות ולכלוא אותו בשק קסום ובכך לפטור את האנושות מעונשו של החידלון. הניצחון הרגעי והגשמת הכמיהה לחיי נצח מסתברים מהר מאוד כחלום בלהה; החיים הנמשכים עד אין קץ בלא המוות שישחרר את בני האנוש מסבלותיהם, הופכים לסיוט גרוע לא פחות מחיים שזמנם קצוב. החייל, המכיר בטעותו, משחרר את המוות ומניח לו לפעול את פעולתו. אולם, אליה וקוץ בה, המוות מפחד מהחייל שלכד אותו, ובבוא יומו מסרב לקחת אותו אל ממלכתו. לאחר שנדחה מגן העדן ומהגיהנום, הופך החייל למספר סיפורים נודד הטווה את חייו האין-סופיים אל תוך מארג של סיפורים. מאוייב אכזר, הופך המוות למי שמבצע את תפקידו כחלק מהחיים ולא כניגוד להם, ומספר הסיפורים אינו עסוק בהאבסת קוראיו בלקחים ברורים אלא ביצירה עשירה ומתחדשת המאפשרת מרחב קיום הדדי לחיים וגם למוות.

כפי שמסבירה נערת התפוזים לאהובה: "אולי אתה עיוור בעין אחת… שום תפוז אינו דומה למשנהו". ייחודו של סיפור החיים מעיד גם על חד-פעמיותו של המוות. חבל שבנקודה זו הסיפור נותר עיוור.

נערת התפוזים. יוסטיין גורדר. תרגם: רוג'ר הרץ. כנרת זמורה-ביתן. 144 עמ'.

התמונה:

Warren Criswell, "Death Waking Time", 1998