jump to navigation

סיפורי דהרמה (5): אתה רצחת את בעלי, בוא ואלמד אותך מוסיקה 9 באוגוסט 2008

Posted by Keren Fite in סיפורי דהרמה.
Tags: , , , , , , ,
6 comments

חמלה, ההיית או חלמתי חלום?

יגאל סרנה פרסם בבלוג שלו את הסיפור על נקמת האם שפורסם כאן. בדיון שהתפתח אצל יגאל כותבת מיכל: תסלחו לי אם אפקפק באמינות הסיפור יפה הנפש הזה. אמא שמוכנה לאמץ את מי שהרג את בנה? איפה יש דברים כאלו?  מה האמא לוקחת? אני אמורה להתרגש מזה? להזיל דמעה על ההאפי-אנד? נו באמת. יגאל עונה: זה לא סיפור עיתונאי,  בחיאת מיכל. זה סיפור מוסר חכם מאד. נשחקנו פה מרוב נקמות טופשנו מרוב תגמולים. ובתגובה אחרת מוסיף, [צריך] גדלות עצומה [בשביל מעשה כזה]. [גדלות] אגדתית. אבל זהו משל או סיפור מוסר, לא דיווח ממעריב. ונשמע משונה מאד במיוחד במקום כמו שלנו שבנוי על נקמת דם מתמשכת ותגמול ועין תחת עין. כמה רחקנו מהמחשבה שטמונה בבסיסו של סיפור זה.

ככל שידוע לי הסיפור על האם שאימצה את רוצח בנה הינו סיפור אמיתי ולא משל, סיפור מוסר או אגדה. ג'ק קורנפילד מספר כי שמע את הסיפור ממנהל התוכנית לשיקום עבריינים צעירים במחוז קולומביה. למה חשוב להדגיש את אמיתות הסיפור? משום שכשאנו מכנים אותו אגדה, אנו למעשה מרחיקים עצמנו ממנו, הופכים אותו לאידיאל בלתי מושג. קורנפילד לא מספר את הסיפור כאגדה או כמשל, והאשה לא מוצגת כאידאל אגדי שבני אנוש פשוטים כמותנו מסוגלים רק להעריץ מרחוק או לכמוה אליו. קורנפילד מספר על האשה על מנת להמחיש עד כמה החמלה אפשרית גם בנסיבות קשות וקיצוניות. בסיס הסיפור אינו מחשבה, וחמלה אינה אידאולוגיה. חמלה היא מעשה.

אלא שמבלי משים, מיכל נוגעת באחד הכשלים של רוב סיפורי הדהרמה. רובם מסתיימים בנקודה בה החמלה מרפאה את הסבל, במקום בו המתרגל זוכה להארה כתגמול על עבודתו הרוחנית הקשה. למרות שהסיפור על נקמת האם, סיפור שאינו בודהיסטי קלאסי, אינו מסתיים בהארה, עדיין הוא מסתיים בנקודת שיא דרמטית בה האישה מאמצת את הנער לבן. איש לא מספר לנו מה התרחש אחר כך, והאם באמת השניים חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה. את זה נותר לנו, הקוראים, רק לדמיין.

אולם, השאלה האם העניק מעשה החמלה תגמול לעושה אינה רלוונטית. משום כך, בחרתי הפעם בסיפור שאכן התפרסם בעיתון. סיפור אמיתי, כואב ומורכב כמו שרק המציאות מסוגלת לרקוח. סיפור ששמלווה את גיבוריו גם אחרי מעשה הסליחה והחמלה.

הגברת פיאטלי ותומי בליץ

היינקה אוברהוף היתה כנרת מחוננת. בת יחידה לאביה, התיאולוג הקתולי אוטו אוברהוף. את בעלה לעתיד, יעקב פיאטלי, פגשה באחד הקונצרטים בעיר רומא, בה ניהל אביה מכון מחקר נוצרי ושימש כמתורגמנו של שגריר גרמניה.

המהנדס פיאטלי התמחה באוירונאוטיקה ועבד בתעשיית המטוסים של איטליה הפאשיסטית. כאשר חוקקו חוקי הגזע בשנת 1938 פוטר מעבודתו. קשריו של חמו, אוטו אוברהוף, עם אנשי השגרירות הנאצית ברומא הצילו את פיאטלי ממשלוחי המוות. לאחר שיחרור איטליה, שיכנעה היינקה את בעלה לעלות לישראל. לאנשים כמונו אין מקום אחר, אמרה לו.

בארץ לימדה היינקה מוסיקה ורכשה מוניטין כמורה לכינור, ופיאטלי הצטרף לתעשיה האווירית. היינקה ויעקב היו שני הפכים: איטלקי חם מזג ופרוסית נמרצת ומעשית. לבני הזוג לא היו ילדים. ליעקב היו מאהבות לרוב. אחת מהן, ביאנקה רומנו, טענה כי נשאר לחיות עם אשתו משום שחב לה את חייו. היינקה התמסרה לתלמידיה, לימדה, האכילה וטיפלה בהם כמו אם שניה.

תומי בליץ נולד באנטוורפן. הילד נרדף בשל יהדותו והחל מפתח סלידה כלפי אנשים. עם כיבוש בלגיה בידי הנאצים נלקח אביו למחנה מעצר. תקופת המעצר החריפה את מחלת הכליות ממנה סבל והוא נפטר בשנת 1941. אלמנתו הסתירה את יהדותה, ושלחה את בנה למנזר פרנציסקני בבריסל. הילד לקה בקצרת, וסבל מגעגועים בלתי פוסקים אל אימו. בראיון עם שבתאי טבת הוא מספר על חלום חוזר שחלם בהקיץ באותה התקופה: חלמתי שאני שליט, והתנקמתי בסובבים אותי. הנזירות הענישו אותי, ורציתי לשבת בתוך מפציץ ולזרוק פצצה על הבניין. חיפשתי הצדקה לשנוא אנשים.

כדי לשרוד התרועעה הלנה עם חיילי הוורמאכט. בשנת 1944 הרתה לאחד החיילים הגרמנים ולבן שנולד קראה פטריק. בסוף המלחמה מסרה את שני בניה לפנימיה של פועלי אגודת ישראל באמסטרדם. בשנת 1950 נשפטה והורשעה בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים. היא נדונה לשמונה שנות מאסר, אך זכתה בחנינה מטעם המלכה. את ילדיה הבריח ארגון העליה החשאית לישראל לפני הצהרת העצמאות. הקשר בין האם לבין הבנים ניתק. יתכן שהלנה חששה מפני הגעה ארצה, פן יחשף עברה.

שני הילדים טולטלו בין מעונות ופנימיות שונות. בהגיעו לגיל 16 הופסקה הקיצבה שקיבל תומי מטעם עליית הנוער, והוא נדרש למצוא עבודה לפרנסתו. מחלת הקצרת הקשתה עליו למצוא עבודה קבועה. תומי הסתבך בשורת פריצות. הוא הפך זר, קשוח להחריד, ומהלך אימים.

ב 21 באוגוסט 1957 נכנס תומי אל קולנוע צפון בתל אביב, כיוון אקדח אל הקופאי ודרש את הכסף שבקופה. מאוחר יותר סיפר שהחליט לשדוד את בית הקולנוע משום שמספר שבועות קודם לכן החמיץ לו הקופאי פנים. הקופאי המבוהל צעק, ותומי, שכעס על כך שהוא מקלקל לו את התוכניות, החל לירות לכל עבר תוך שהוא נמלט מבית הקולנוע. פיאטלי, שהמתין ליד הקופות בתקווה להשיג כרטיס לסרט, נורה ונפצע. לפני מותו, יומיים מאוחר יותר, הספיק למסור עדות מפורטת למשטרה.

בתקופה בה מעשי האלימות היו נדירים, העסיק הרצח את דמיונו של הציבור. תומי נלכד, נשפט ונשלח לכלא. הפסיכולוג של שירות בתי הסוהר קבע כי הוא מלא חרון ומסוכן. לאחר שלוש שנות מאסר, כתב מכתב לאלמנה פיאטלי בו הביע חרטה על מעשה הרצח. היינקה החלה לבקר אותו בבית הסוהר. היא זיהתה את כישרון המוסיקה שלו, ודאגה לממן שיעורי גיטרה עבורו. אתה מנגן יפה, אמרה לו, יש לך לב בפנים.

בהמלצתה של היינקה קיבל תומי חנינה לאחר 15 שנות מאסר. לאחר שיחרורו ניתק הקשר ביניהם. תומי התחתן והקים משפחה. הוא שינה את שמו בניסיון להתרחק מעברו, והתפרנס מהוראת מוסיקה. בשנת 2000 הואשם תומי בביצוע מעשים מגונים בתלמידותיו. הוא נשפט וריצה תקופת מאסר בכלא. ההורים בעיירה בה לימד והתגורר התנגדו לחזרתו אל העיירה לאחר שיחרורו.

היינקה יצאה למסע רוחני. היא התעמקה בבודהיזם, למדה יפנית וסנסקריט ותרגלה זן. באוגוסט 1977, ביום השנה ה- 20 לרצח בעלה, הטביעה עצמה באגם Chiem שבבוואריה ונקברה באחד האיים שבאגם.

סבל על סבל הסיפור הזה, כאב על כאב. ובתוך כל זה הנכונות הפשוטה, הצלולה, להפגש כשווים. אשה סובלת עם איש סובל – לא עוד רוצח וקורבן אלא בני אדם. רגע של חסד.

מקור:
ירון לונדון, "רצח בקולנוע צפון". ידיעות אחרונות 16.4.2003

סיפורי דהרמה (4): אתה תשמיץ אותי, אני אברך אותך 7 באוגוסט 2008

Posted by Keren Fite in סיפורי דהרמה.
Tags: , ,
add a comment

באחת הפעמים בהן הגיע ללמד במרכז Spirit Rock סיפר אג'אן ג'מני (Ajahn Jumnien) על אדם מוטרד שהגיע אל המנזר שלו וביקש לשוחח איתו. כשישבו לשיחה סיפר האדם שמטיפים אוונגליסטים שכרו אותו על מנת שיפרסם את ההרצאות המיסיונריות שהם מקיימים בדרום תאילנד. דרכם של המיסיונרים ללכוד את תשומת ליבם של המקומיים ולקדם את האמונה הנוצרית, היא באמצעות כרוזים הנוסעים בקרבת המנזרים המרכזיים ומשמיצים בקולי קולות את המורים המקומיים, כולל המצאות יצירתיות של סיפורים שלא היו ולא נבראו, הגובלים בהשמצה.

אג'אן, פתח האיש ואמר, אני עני מאוד ולמרות זאת מתאמץ לממן את לימודיה של בתי באוניברסיטה. שכר הלימוד עולה המון כסף, ואנחנו מרוויחים כל כך מעט… ואז הוסיף, האוונגליסטים שכרו אותי לעבודה אצלם…
יש לך דרך אחרת להתפרנס בכבוד ולהשיג את הכסף עבור לימודי בתך? שאל אג'אן
לא, אין עבודה טובה כמו זו, הם משלמים המון כסף, כסף שיספיק ללימודים של בתי וגם לקיום המשפחה
אם כך, אמר אג'אן, הרי שזו הדרך המתאימה ביותר. הם באמת משלמים משכורת נהדרת. אבל, אתה יודע, הרבה אנשים כאן בקהילה אוהבים אותי, ואולי הם לא יבינו כהלכה את מניעיך ויכעסו על כך שאתה משמיץ אותי. אומר לך מה נעשה, אתן לך קמיע שיגן עליך, וגם אברך אותך כדי שלא יפגעו בך, ומעבר לכך גם אומר כאן לכל האנשים שאתה אדם טוב…

והאיש לקח את הקמע וקיבל את הברכות, ויצא אל המכונית שחיכתה לו בחוץ, לקח את הרמקול לידיו והחל לספר בקולי קולות על ההרצאה המיסיונרית הקרובה, ולא שכח לציין שאג'אן הוא מורה גרוע, ויש לו ילדים לא חוקיים וגם חשבון בנק סודי בשוויץ…

בחיינו יהיו רווחים והפסדים, השמצות ומחמאות, עליות ומורדות. הידיעה הצלולה שלמעשה אין ביניהם הבדל משמעותי, ושתחושת ההנאה או הסבל המתלווה אליהם אינה אלא מלכודת של ההכרה, היא המאפשרת שלא להשתלח במי שנדמה לנו שיוצא נגדנו.

סיפורי דהרמה (3): אינך חייב לירות ראשון 5 באוגוסט 2008

Posted by Keren Fite in סיפורי דהרמה.
Tags: , , , , , , ,
8 comments

ככל שהפכו בכירי הממשל בתאילנד מושחתים יותר, כך גבר חוסר שביעות הרצון בקרב עמם, ויותר ויותר אנשים נמלטו אל היערות בדרום תאילנד כדי להצטרף אל המורדים. איזור דרום תאילנד הפך לאתר התנגשות אלימה בין כוחות הממשלה לבין המורדים. הכפריים באיזור נפגעו קשות מהמאבק האלים בין הכוחות.
כשאג'אן ג'מני (Ajahn Jumnien) החל ללמד במנזר במחוז נאסאן בשנת 1967, נאמר לו שמוטב לו לעזוב את האזור, משום שאם ישאר לבטח ירו בו. המשטרה סברה כי הוא קומוניסט התומך במורדים, המורדים סברו כי הוא מרגל של הממשלה. אלא שאג'אן סירב לעזוב.
בתגובה הציעו לו שני הצדדים את "הגנתם". אג'אן הסביר בנימוס כי הדהרמה היא מבטחו, וכי הוא יקבל אל שיעוריו את כל מי שירצה לבוא ולהקשיב. המקדש שלנו הוא מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה, הסביר, שלום אמיתי לא יגיע כתוצאה משינוי חברתי.  יתכן שלשני הצדדים יש טיעונים צודקים, אלא שהשלום הפנימי יגיע כתוצאה מהדהרמה, כתוצאה מהחוכמה המכירה בהשתנות המתמדת של הקיום.
בסופו של דבר לימד אג'אן את כוחות הממשל שבכפר ואת המורדים שבהרים. גם החיילים וגם המורדים סיפרו לו שהם מפחדים למות, ומשום שהם מפחדים הם חייבים לירות ראשונים. אג'אן הקשיב. בביקורו הבא אצל החיילים, ובנפרד אצל המורדים, הביא להם קמעות ואמר: הקמע הזה הוא קמע "אל מוות". אני בירכתי את קמע המגן הזה, וכל עוד תענוד אותו לא תמות. עכשיו אינך חייב לירות ראשון.
במשך תשע שנים המשיך אג'אן ללמד באיזור. במהלך הזמן שימש כמתווך בין הממשלה לבין המורדים והכפריים ותיווכו איפשר להם לממש את הבטחת הממשלה לחנינה.

כולנו זקוקים למקום של נחמה, מקום של חמלה, מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה. כשאנחנו באים לעזור, באים מתוך רצון להיטיב ולשנות, גם מעשה צנוע כמו הבטחה של הגנה, נכונות להקשבה ללא שיפוט או היכולת להכיל את פחדיו של האחר ללא הטפה, עשויה לשנות עולמות.

מתוך

Kamala Tiyavanich, Sons of the Buddha: The Early Lives of Three Extraordinary Thai Masters Wisdom Publications, 2007

סיפורי דהרמה (2): נקמתה של אם 31 ביולי 2008

Posted by Keren Fite in סיפורי דהרמה.
Tags: , , , ,
6 comments

בנה של אישה אחת נרצח על ידי נער אחר. הרצח היה סתמי ושרירותי: הנער ביקש להשתייך לכנופיה, והמבחן שנדרש לעבור כדי להוכיח את נאמנותו היה ביצוע רצח. חטאו היחיד של בנה של האישה היה שעבר ברחוב בזמן שהתבצע מבחן הקבלה לכנופיה.

במהלך המשפט הסתבר כי הנער הרוצח הוא בן למשפחה הרוסה, נזרק מבית ספר ולא זכה לכל עזרה מוסדית אחרת. בזמן הרצח התגורר לבדו ברחוב. הנער נשפט לשלוש שנים בכלא. לאחר שהוקרא גזר הדין,  נגשה אליו האישה, אימו של הנער שנרצח, ואמרה לו "אני אהרוג אותך".

במהלך שהותו בכלא, ביקרה אותו האישה באופן סדיר, שוחחה איתו מעט בכל ביקור והביאה עבורו מתנות שונות ביניהן מזון וכסף כדי לקנות סיגריות. לא היו לנער מבקרים אחרים שהתעניינו בשלומו. לפני שיחרורו שאלה אותו האישה מה תוכניותיו לאחר שישתחרר. הנער הגיב במבוכה ובבלבול. לא היו לו תוכניות. היא שאלה אם ירצה שתסדיר עבורו עבודה אצל מכר שלה. הוא ענה בחיוב. היא שאלה היכן יגור, והוא לא ידע מה לענות. לא היו לו בית או משפחה לחזור אליהם. היא הציעה שיבוא לגור בביתה, בחדר שהיה של בנה.

לאחר שמונה חודשים בהם גר עימה, אכל ממזונה ועבד בעבודה שהסדירה עבורו, הזמינה אותו האישה לשיחה.
אתה זוכר שהבטחתי שאהרוג אותך? שאלה.
מעולם לא שכחתי, ענה.
לא רציתי שהנער שהרג את בני ללא סיבה ימשיך לחיות על האדמה הזאת. זו הסיבה שבאתי לבקר אותך בבית הסוהר, בגלל זה סידרתי לך עבודה והזמנתי אותך לגור איתי. זו היתה דרכי לשנות אותך. עכשיו הנער הרוצח מת… אם תרצה תוכל להמשיך להשאר כאן, ואני אאמץ אותך לבן

את הסיפור הזה אני תמיד קוראת מתוך פליאה, ובכל פעם הקריאה מאתגרת מחדש. קל כל כך לענות באלימות על אלימות. לנקום, לאסור, להעניש. ולא לשנות דבר. ויחד עם זאת, ישנן דרכים רבות להרוג, לנקום. אפשר להפריד בין הרוצח לבין הרצח, לראות את האדם ולהרוג בנחישות את המעשה, לשנות את התנאים שהובילו לאלימות. אין שום דבר כנוע במאבקה של האמא הזאת על שמירת צלם האנוש שלה, של בנה ושל הנער שהיה רוצח.
בתמונה: קנון [אלת החמלה היפאנית] עם צבי, ציור של Mayumi Oda

הסיפור לקוח מתוך
:

Jack Kornfield, The Art of Forgiveness, Lovingkindness and Peace (Bantam, 2002)

הסיפור מופיע גם ברשומה שכתבתי על הלינץ' בשפרעם