jump to navigation

תשעה באב: הזמנה לחמלה 3 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in ט' באב, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

Ernst_Ludwig_Kirchner_Totentanz_der_Mary_Wigman_1926-8 קיץ. זמן חורבן והרס. באיזור המזרח התיכון, הקיץ הוא העונה שבין הקציר לבין האסיף; תקופה של חום, יובש וצמא, בה כל גיץ הופך לאש. המיתוסים של עמי האיזור מספרים על גברים צעירים שמתים מוות אלים ומרווים את האדמה בדמם.

במועדי הלוח העברי, ט' באב הוא יום תענית על החורבן, יום של התמסרות לאובדן ולבכי. אלא שכשם שהקיץ מכיל בתוכו את ההבטחה למים ולסתיו, כך החורבן מכיל בתוכו את ההבטחה לחמלה ולחיים.

הרקע לצומות לזכר חורבן בית המקדש טמונים במעשי עם ישראל במדבר: ב- י"ז בתמוז, ארבעים יום אחרי שעמדו במעמד הר סיני, מתרחש חטא העגל. בליל ט' באב שבים המרגלים לדווח על ארץ ישראל ומוציאים דיבתה.

ר' יוחנן אומר: "אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם [בכיה לשווא על הארץ] – ואני קובע לכם בכיה לדורות [בכי וצום ב-ט' באב]" (תענית כ"ט ע"ב)

על החמלה

השרש ח.מ.ל משמעו לשאת. המילה حامل (חַאמֵל) בערבית משמעה אשה הרה. מכאן, חמלה משמעה לשאת את כאב החיים, לשאת את סבלו של הזולת, להיות נוכחת בסבלו של הזולת.

בעת כעס מצהיר משה כי אינו אמו הורתו של העם קשה העורף אותו נגזר עליו להנהיג: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק?  (במדבר יא 10-12). אולם נוכח חרון אפו של האל המבקש להשמיד את העם הסוגד לעגל הזהב, משה מגונן על העם ומבקש להציל את חייו: שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ (שמות, לב 12).

הרוע נובע מתוך מציאות של העדר. הכמיהה אל עגל הזהב היא כמיהה אל החומר, דבר מה שניתן להאחז בו, איזו אשליה של ביטחון, הבטחה של סופיות. אלא שהקיום האנושי הינו ארעי וזמני, והתשוקה (שנובעת מתוך העדר) רק מגבירה את הסבל.

ניתן לראות את הארעיות האנושית בדברי ה' אל משה: לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם:  כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ (דברים, ט 5). מתוך פרשנות חילונית אפשר לומר שעמים באים ועמים הולכים והאדמה לעולם נשארת. עם ישראל לא מקבל את ארץ ישראל כתוצאה מסגולתו המיוחדת, אלא כחלק מגלי ההרס והבניה שבמציאות העולם הזה, כחלק ממעגל הלידה- המוות- והלידה מחדש הטמון במחזוריות הטבע (לענין זה ראו גם רשימה על פרשת דברים).

מכאן, שצום ט' באב הינו שיחרור, ולו לרגע, ממציאות החומר, ויתור על השפע והנוחות של היומיום. פתיחת הלב לנשיאת האבל, הסבל, והכאב של האנשים סביבנו: מי שברחו מביתם בגלל ההפצצות, מי שאיבדו את בניהם בגלל הקרבות.

חמלה אינה אהבה במובנה הפשוט והפשטני – אני אוהבת אותך ולכן אני רוצה בך – אלא היכולת לעמוד נוכח פני הסבל ולשאת את הכאב. לא רק את הכאב הקרוב אל עצמי, אלא גם את כאבו של הזולת. האחר, הלא מוכר, השונה, הזר והמפחיד. כן, גם את כאבו של מי שנחשב לאוייב.

בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ונאמר שיבנה במקום בו תתקיים אהבת חינם. במלחמה הזאת חוזרת האמירה "אין לנו ברירה". אין לנו ברירה להפגיז, אין לנו ברירה להרוג, אין לנו ברירה להקריב. המצב הבלתי-נסבל של העדר, התחושה הנוראית של אין ברירה, מובילים לאלימות.

חמלה היא מצב של יש ברירה. חמלה היא בחירה. בחירה בחיים, בחירה בשותפות גורל, נכונות לחיות ביחד על האדמה הזאת.

מי יתן ונהיה כולנו משוחררים מכאב, אובדן וסבל.

התמונה:   Ernst Ludwig Kirchner, Mary Wigman's Dance of Death

"זמנים רעים הגיעו, השטן מסתובב בעולם" 8 בנובמבר 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , ,
comments closed

"היכן הכל מתחיל? בהיסטוריה אין התחלות, כי כל דבר שקורה נהפך לסיבה או לתואנה לדבר שקורה אחריו, והשרשרת הזאת של סיבות ותוצאות נמשכת הרחק לאחור, עד לעידן הפליאוליתי, כאשר הקין הראשון מאחד השבטים רצח את ההבל הראשון משבט אחר. כל מלחמה היא רצח אח, ולכן נוצרת שרשרת אינסופית של אשם, המתעקלת ומתפתלת הלוך ושוב על פני הדרך ומתחת לרגליהם של כל העמים וכל האומות. וכך, עם שנופל קורבן בדור מסוים נהפך למתעלל בדור שלאחר מכן, ואומות שהשתחררו זה עתה משתמשות מיד באמצעים ששימשו את משעבדיהן לשעבר. שלוש המחלות המידבקות – לאומנות, אוטופיות, ורודנות דתית – מבעבעות ומתרכבות יחד לחומצה שמאכלת את מתכת המוסר של כל גזע, וכך, בלי בושה, ואפילו בגאווה, הוא מבצע מעשים שהיו נראים לו נתעבים אילו נעשו על ידי אחרים".

ב"ציפורים בלי כנפיים" פורש לואי דה-ברנייר יריעה רחבה של סבל מעשה ידי אדם ומאתגר את הקורא להרהר באיזו מידה ניתן היה למנוע סבל זה. הרומן לוכד את שנות גסיסתה של האמפריה העותומנית, דרך תהליך ההתפרקות והחורבן של קהילה קטנה בדרום-מערב אנטליה. תושבי הכפר אֶסקיבַּחצֶ'ה משמשים כמיקרוקוסמוס המשקף את הסובלנות הדתית והפוליטית שאיפיינה את האמפריה העותומנית בימי עוצמתה. נוצרים ומוסלמים חיים בדו-קיום ורקמת חייהם משולבת זה בזה כמעט לבלי התר: הנוצרים כותבים טורקית באותיות יווניות, המוסלמים נקברים כשהם אוחזים בידם צלב כסף עטוף בדף מן הקוראן "משום שעדיף להמר על שני הגמלים במרוץ אחר הגאולה", נישואים מעורבים מתקבלים בהבנה שבשתיקה, וכל תושבי הכפר, מוסלמים ונוצרים, נעזרים באיקונין של הבתולה פאניה גליקופילוסה, ומאמינים ביכולתה של אם האלוהים להמתיק את מזלם ללא קשר לדת או ללאום.

דומה שהפוליטיקה הגבוהה של לאומנות ופנטיות דתית, כפי שהן באות לידי ביטוי במלחמות הבלקן, מלחמת העולם הראשונה, הסכסוכים בין יוון לבין טורקיה, ולבסוף חילופי האוכלוסיה בין טורקיה ליוון, חודרת אל חיי הכפריים התמימים ומשבשת את שגרתם השלווה עד כדי חורבן. אולם, לצד גילויי אחווה, חמלה הדדית וחיי הרמוניה בכפר משלב ברנייר תיאורי זוועות הנובעות ממסורת, רשעות ובורות, חושפות את השברים המתקיימים לצד חיי הדו-קיום, ומעלות תמיהה בלתי פתירה בנוגע למקורות הסבל האנושי.

רוסטם ביי, בעל הקרקעות בכפר, מוליך את אשתו הנואפת לסקילה, לאחר שהרג את מאהבה. הקהל מתקבץ מתוך "מניעים בזויים ביותר של רשעות וסקרנות… רחש של קולות חייתיים וכיעור החל להתפתל… הרוע שנובע מאליו כשאנשים מקבלים רשות לנהוג בשפלות בשמו של עיקרון מוסרי לכאורה". לבון הארמי, הרוקח של הכפר, מוכה ומושפל על ידי השיכור המקומי תוך עידודם של אנשי הכפר שהזדמנו למקום: "ברגע שנהפכו לאספסוף, לא עלתה תבונתם האישית על זו של צבועים… פשוטי העם נהנו ממחזות כאלה, בייחוד כשהיו מלווים בהשפלה של אדם פיקח או בר מזל מהם". כאשר פורצת המלחמה וסוחפת עימה את בני הכפר, גילויי האלימות והאחווה האנושית מזעזעים ומדהימים את הקורא, אך מותירים אותו חסר הסבר בנוגע למקורות האכזריות והחמלה האנושית.

"ציפורים בלי כנפיים" אינו סיפורה של דמות אחת, אלא מרקם עשיר של סיפוריהן של דמויות בדיוניות רבות, המספרות כל אחת מנקודת מבטה את מסכת סבלה. ריבוי הקולות האישיים משולב בסיפורו הביאוגרפי של מוסטפא כאמל, מי שיהפוך לאטא טורק, מייסדה של טורקיה המודרנית, ומכניס מבט-על היסטורי-מחקרי אל תוך הנאראטיבים הטרגיים-קומיים של תושבי הכפר.

ציפורים משמשות כמטאפורה מרכזית לסבל האנושי. "האדם הוא ציפור בלי כנפיים, וציפור היא אדם בלי ייסורים", מסביר איסקנדר הקדר לבנו עבדול, ונותן לו ולחברו הנוצרי ניקו ציפורי חרס ההופכות עד מהרה לסימן ההיכר של השניים. קרטווק (שחרור) ומחמטצ'יק (אדום חזה) הופכים לחברים בלב ובנפש, ולמרות שהמלחמה הממושכת והגירוש הבא בעקבותיה כופים עליהם פרידה, נאמנותם עומדת במבחן נוכח העיוורון הדתי והלאומני.

לעומתם, אהבתם של פילותיי הנוצריה ואיברהים המוסלמי, שנועדו זה לזו עוד מילדותם, נדונה לטרגדיה ולשיגעון. כמו הכפר אסקיבחצ'ה המיוחד בפשטותו, כך יופיה של פילותיי, המכונה "הציפור הקטנה" בפי אהובה, מיוחד בשל מזגה הטוב והאור הקורן מפניה. מותה המקרי של פילותיי מתרחש במקביל לחורבן קהילת אסקיבחצ'ה, כי היופי המושלם מזכיר למתבונן את האמת הנוראה והבלתי-נמנעת של המוות.

הספר מציג את מחלת האהבה, ההופכת אנשים לטיפשים אחוזי דיבוק, כאחותה התאומה של מחלת השינאה, המחוללת זוועות בשמה של  התשוקה לצדק ולנקמה. מעניין לקרוא את "ציפורים בלי כנפיים" לאור המציאות העכשווית בה המערב יוצא למלחמת בני האור בבני החושך בטרור, והאיסלם מצידו מכריז על מלחמת קודש.

ברנייר לא מציע לקורא דרכי פעולה כנגד זוועות המלחמה או תרופה לתחושת הוודאות המוסרית המחוללת אלימות וסבל, אלא מסתפק בהצגת פנורמה רחבה של אוזלת ידו של האדם בזמנים הרעים בהם השטן מהלך בארץ. מכתב הגעגועים שכותב קראטווק לחברו האבוד מחמטצ'ק מסכם את הכאב הגלום בנשיאת עול הקיום האנושי: "אצל ציפורים עם כנפיים שום דבר לא משתנה. הן עפות לאן שהן רוצות, וגבולות לא מעניינים אותן, והמריבות שלהן קטנות מאוד. אבל אנחנו תמיד כבולים לאדמה, גם אם נטפס למקומות גבוהים וננפנף בידיים. כי אנחנו לא יכולים לעוף, ונגזר עלינו לעשות דברים שהם לא טובים לנו. מפני שאין לנו כנפיים, אנחנו נגררים למאבקים ו
למעשי תועבה שלא רצינו, ואז, אחרי כל זה, השנים עוברות, ההרים נעשים גבוהים פחות, הגאיות נעשים עמוקים פחות, הנהרות נחסמים בחול והצוקים נופלים לתוך הים".

ציפורים בלי כנפיים, לואי דה-ברנייר. תרגמה מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת זמורה-ביתן. 623 עמ'.

פורסם (בגירסה שונה) במוסף "ספרים" של "הארץ", 8.11.06

יוצאות מעבדות לחירות: ארבע בנות שואלות על שחרור האשה 11 באפריל 2006

Posted by Keren Fite in פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , ,
1 comment so far

פמיניסטית? אני?!

לאחרונה הזדמן לי לפגוש נשים שהצהירו בפני ש"כל הענין הפמיניסטי הזה רחוק ממני". חלקן טענו שעידן השיוויון בין המינים כבר כאן, ואפשר להפסיק את המלחמה. אחרות טענו שאינן אוהבות את הפמיניסטיות.

אפשר לטעון שהפמיניזם זוכה ליחסי ציבור גרועים, או, לחילופין, שנשים רבות שופטות את מידת השיחרור של נשים אחרות לפי טווח העצמאות האישית שהן חוות. "פמיניסטית" נתפסת כ"שורפת חזיות", לוחמנית, צעקנית וכוחנית, תכונות המיוחסות לגברים ומנוגדות לתפיסה הרווחת של נשיות. בנוסף, ראייה צרה, מנקודת מבט אישית, גורמת לנשים, שמעמדן החברתי והכלכלי מאפשר להן ללמוד, לפתח קריירה מקצועית ולחוש עצמאות יחסית בחייהן, לדמות בנפשן שאבד הכלח על המאבק לזכויות הנשים.

פסח, הזמן בו אנו חוגגות יציאה מעבדות לחירות, הוא זמן מתאים לבחון מחדש את הנחות היסוד שלנו בנוגע לשחרור האשה.

על ארבע בנות דיברה התורה: החוקרת, הלא-פמיניסטית, חסרת המודעות, ושאינה יכולה לשאול

הבת המחפשת עבר המאפשר לה קיום, מה היא שואלת?
מדוע לא נמנות הנשים בקרב 600,000 שיצאו ממצרים? מדוע משה מצווה על הגברים להתרחק מנשים, ורומז כי אין מקום לנשים בזמן התגלות האל?

בת זו מבינה את חשיבות הזיכרון הלאומי ואת מרכזיותו של זיכרון זה ביצירת זהות. למדו אותה כי ההסטוריה נוצרת בידי מי שמספרות את סיפורן. אם לא נמנו נשים בקרב היוצאים ממצרים, זוהי אחריותה למלא את החללים בנאראטיב ההגדה.

הבת המבקשת למחוק את שונותה, מה היא שואלת?
מדוע אתן מתעקשות לדחוף את הנשים לכל טקסט, ולמה שאלות של מגדר חשובות לכן כל כך?

"לכן ולא לי המאבק הזה", אומרת בת זו, ומוחקת את מאבקן של דורות הנשים שקדמו לה. ספרו לה על הדרך שעברתן בדרך אל שולחן הסדר, ספרו על הנשים בנות זמננו שאינן יכולות לשאול (המוכות, העגונות, האנוסות, הנמכרות לזנות, המושתקות), הזכירו לה שגם אם נדמה לה שיצאה ממצרים ושאבד הכלח על שאלות של מגדר ושחרור האשה, במצב העניינים הנוכחי, כהרף עין יכולה היא למצוא עצמה במצבן, משועבדת במצרים של כאן ועכשיו.

הבת שאינה יודעת שיש לה מקום בשולחן הסדר, מה היא שואלת?
מה זאת?

בת זו אינה יודעת ששאלתה היא חלק ממסורת הסדר. למדו אותה כי ההגדה הינה דיון מורחב בשאלות של חירות. שאלתה היא חלק מהשיח, חלק מהטקסט המתהווה בכל דור ודור. שאלות, מטבען, הן פתח ליצירת מודעות.

הבת שאינה יכולה לשאול, מה היא שואלת?
רק בכיה החרישי נשמע, רק קול סבלה.

לבת זו אין די חירות על מנת לשאול שאלות. היא נתונה עדיין בשיעבוד. היא מזכירה לנו את העבדות המושתקת של נשים, הנמשכת גם בימינו: נשים מסורבות גט, נשים הנסחרות כצעצועי מין, נשים הכופפות עצמן לאידאל יופי לא מציאותי, נשים המשעבדות חייהן למעשה הלוליינות של אמהות-מושלמת-וקריירה-גם, נשים שנשללת מהן הזכות על גופן, נשים מוכות, נאנסות, נרצחות.

העבדות המושתקת מתקיימת בקרבנו בצורות שונות. קולות הסבל העולים ממציאות אפלה זו מחייבים אותנו להמשיך ולהשמיע קול, לקרוא דרור לכולן, בכל הארץ.

* רשומה זו מבוססת בחלקה על קטע מתוך הגדת "מעיין" המופיע באתר Ritualwell.org.

על תפוז בקערת הסדר, שפרה ופועה וכוס מרים ב"הגדה אחרת: לספר את סיפורה".

קישורים נוספים:

גרסה שונה לארבע הבנות אצל שלומית הברון
יעקב נגן על חמץ והחמצה

טארה ירוקה 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in בודהיזם כאן ועכשיו, מיתולוגיה, סיפורי אלות.
Tags: , , , , , , , ,
1 comment so far

במסורת הטיבטית, האלה טארה, הבודהא ממין נקבה, היא התגלמות החמלה האוניברסלית. משמעות שמה הוא "האחת המאפשרת ליצורים החשים לחצות את אוקיאנוס הקיום והסבל".

כיצד נוצרה טארה ?

ישנם מספר מיתוסים הנוגעים לאופן בריאתה של טארה. האחד מספר כי טארה היתה נסיכה שהרבתה במתן מנחות ותפילות לנזירים, ופיתחה מעלות רבות. הנזירים אמרו לה שמשום שהגיעה למעלה רוחנית גבוהה, הם יתפללו עבורה שתוולד מחדש בגוף גבר כדי שתזכה להארה (זרמים מסויימים של הבודהיזם טוענים כי לא ניתן להגיע להארה מלאה, המעלה הרוחנית הגבוהה ביותר, בגילגול בגוף אשה אלא רק בגוף גבר). טארה ענתה שלמעשה המושגים "גבר" ו"אשה" שניהם מקורם באשליה, ולמעשה אף אחד מהם לא מתקיים במציאות. "אני מעדיפה להשאר אשה", אמרה להם, "כך אוכל לסייע ליצורים החשים להגיע להארה". יש המפרשות גרסה זו של המיתוס כהצהרה פמיניסטית.

מיתוס אחר מספר כי טארה נוצרה מדמעותיו של אַוַולוֹקִיטִישְוַורָה (הבודהא של החמלה). הדמעות זלגו מעיני האל בשעה שהתבונן בסבלם העצום של היצורים החשים. מהדמעות שנשרו מצידו השמאלי נוצרה טארה הלבנה, מהדמעות שנפלו מצידו הימני נוצרה טארה הירוקה. בהמשך למיתוס זה, יש המתייחסים לטארה כאל בת לווייתו של אוולוקיטישוורה.

מבחינה הסטורית שתי הטארות מקושרות עם שתי נשותיו האדוקות של סוֹנְגְסְטֵן גַאמְבוֹ, המלך הדתי הראשון של טיבט. טארה הלבנה מיוחסת לוֵון צֶ'נְג, האשה שהגיעה מקיסרות סין. טארה הירוקה מיוחסת לבְהרְקוּטִי, האשה שהגיעה מנפאל.

אלת המעשה

באופן מסורתי טארה הלבנה מצויירת כאשה בשלה ודשנה המצטיינת בחוכמתה. טארה הירוקה מצויירת כבתולה צעירה ואנרגטית שניצוץ שובב בעיניה. הצבע הירוק מסמל פעולה (קארמה), ומשותף לטארה ולאַמוֹגְהַסִדְהִי, אל הקארמה.

טארה הירוקה יושבת כשרגלה השמאלית מקופלת תחתיה בתנוחה מדיטטיבית, ורגלה הימנית מושטת לפנים ומסמלת נכונות לפעולה. בכך משלבת דמותה של טארה הירוקה את כושר המעשה עם אמנות ההתבוננות. בידה השמאלית, המושטת לעזרת הנזקקים, היא אוחזת לוטוס כחול, סמל לטוהר ולעוצמה. ידה הימנית מושטת במחווה של ברכה.

טארה ירוקה היא אלת החמלה הפעילה. היא מסמלת את עוצמת הישועה ואת היכולת להחלץ מסכנות ולעבור מסבל לאושר.

ענק ירוק בדמות אשה

ג'ד דוהרטי מפסל ומצייר בעיקר נשים, מתוך מטרה ליצור דימויים של נשים בעלות עוצמה. ברוב המקרים, העוצמה הנשית מתורגמת לחוזק פיזי. העוצמה מתבטאת בדימויים של נשים גדולות מימדים שמאתגרות את דימוי היופי הנשי האנורקטי המקובל במערב.

העוצמה האנרגטית של הנשים המצויירות מתבטאת בהוספת מימד פנטסטי או בבחירת דמויות מיתולוגיות של נשים המצויירות בצבעים חזקים תוך הצבת סמלים מנוגדים זה מול זה. בחלק מציוריו דוהרטי מתייחס לציורי קומיקס של נשים העוסקות בפיתוח גוף. יתכן שבציור טארה הירוקה הושפע גם מדמותו של הענק הירוק (The Magic Hulk).

טארה הירוקה של דוהרטי אינה אשה צעירה ואנרגטית היושבת מוכנה לפעולה, אלא אשה בשלה וגדולה הניצבת בתוך ערימת גולגלות. התגלמות החמלה מבוֹססת בתוך הסבל האנושי מבלי לאבד דבר מעוצמתה או מיכולת המעשה שלה.

רשומה זו מתבססת על המאמר:

Green Tara and White Tara – Feminist Ideals in Buddhist Art, November 2000