הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

הגדה אחרת: עבדות בת-זמננו – שפחת מין בפיליפינים 22 במרץ 2015

קרוב ל- 27 מיליון בני אדם מצויים בעבדות בימינו. במשך 300 שנות העבדות, קרוב ל- 13 מיליון בני אדם נחטפו כעבדים לעולם החדש כחלק מסחר העבדים. המשמעות היא שכיום מספר כפול של בני אדם חיים כעבדים.

העליה במספר בני האדם בעולם, בשילוב עם עוני מרוד, אפליה חברתית והעדר הגנה משפטית הביאה לכך שמוסד העבדות ממשיך להתקיים בתקופתנו. בשונה מהעבר, בכל מדינות העולם קיימת חקיקה האוסרת על עבדות, ולכן העבדות המודרנית מתקיימת בהחבא, ומה שמאפשר את קיומה הוא העדר אכיפה משפטית.

בפסח אנו קוראים "עבדים היינו לפרעה במצרים", אולם העבדות חיה וקיימת גם בתקופתנו. הפסח הזה, כשאתם קוראים בהגדה, ספרו את סיפורם של העבדים והשפחות בני זמננו.

עבדות בת-זמננו: שפחת מין בפיליפינים

סחר בבני אדם הוא תחום הפשיעה הגדל ביותר ברחבי העולם. קרוב ל- 21 מיליון בני אדם, מבוגרים וילדים, נחטפים ונמכרים כעבדים בתעשיית המין . קרוב ל- 2 מיליון ילדים מנוצלים בסחר המין העולמי. כ- 6 מתוך 10 קורבנות שניצלו מהסחר בבני אדם, נחטפו במטרה לנצלם מינית. נשים וילדות מהוות כ- 98% מקורבנות הסחר בבני אדם.

תעשיית המין כוללת זנות, פורנוגרפיה, מועדוני חשפנות וכל צורה אחרת של בידור הכולל שירותי מין תמורת תשלום כספי או אחר. סחר בבני אדם למטרות מין – בין שנעשה בתוך המדינה או מעבר לגבולות בין-לאומיים – מפר זכויות אדם בסיסיות ביניהן זכות האשה על גופה, זכותו של אדם לשיוויון זכויות ולחירות, זכותו של אדם לשמור על בריאותו, הזכות לחיים של כבוד וביטחון, הזכות לתעסוקה הוגנת, והזכות להגנה מפני אלימות והתעללות.

זהו סיפורה של אלמה שהיתה זונה בעל כורחה בפיליפינים:

בשנות ה- 80 של המאה ה- 20 העיר אולונגפו היתה בסיס צבאי תוסס ופעיל של צבא ארצות-הברית. כל המועדונים היו מלאי פעילות כשספינות חיל הים היו מגיעות לנמל.

באותה תקופה הייתי אמא חד-הורית ונאבקתי כדי לפרנס שני ילדים צעירים. כילדה חלמתי להפוך לרואת חשבון. כשהאח שלי הבטיח שיממן את לימודי, עזבתי את מנילה ונסעתי לעיר אולונגפו בה הוא התגורר. כשהגעתי לעיר, אחי הודה שלא התכוון להגשים את חלומות ההשכלה הגבוהה שלי, אלא קיווה שאלך לחפש מזלי בחברת אנשי השירות האמריקאים, ואולי אצליח להתחתן עם חייל וכך אתמוך במשפחתי.

אחרי מספר חודשים בהם לא מצאתי עבודה, הסכמתי לעבוד כמלצרית ליד בסיס חיל הים האמריקאי במפרץ סוביק. אחי ניסה לאלץ אותי להתחבר עם החיילים שביקשו את חברתי, אבל אני סירבתי.

יום אחד, איש שירות אמריקאי הציע למנהל המסעדה בה עבדתי "תשלום לבר" עבורי. אני סירבתי ואמרתי שאני רק מלצרית במקום. מנהל המסעדה אמר לי שאם אמשיך לסרב, הוא יפטר אותי מהעבודה. בנוסף, הוא איים שישאיר את מסמכי העבודה שלי ברשותו, וכך ימנע ממני לעבוד במקום אחר. פחדתי שילדי ואני נהיה רעבים ונהפוך לחסרי בית. בעל כורחי הסכמתי ללכת עם החייל.

החייל רצה לשכור חדר במלון עבורנו. אמרתי לו שיתן לי את הכסף שהיה משלם למלון, ולקחתי אותו לביתי. שלחתי את הילדים להורי כדי שלא יהיו עדים למעשיה של אמא שלהם. ניסיתי להמנע מלחזור על כך בהמשך, אבל הבת שלי חלתה ונזקקתי לכסף בשביל טיפול רפואי עבורה. עבדתי במסעדה במשך 4 שנים, ו"אירחתי" כ- 30 "חברים" אמריקאים.

בשנות ה- 80 של המאה ה- 20 לא היו תוכניות בריאות ואף אחד לא השתמש באמצעי מניעה. אוכלוסיית הילדים המעורבים, אמריקאים-אסייתים, גדלה בהתמדה. ילדתי את ילדי השלישי בידיעה שהוא לא יכיר את אביו. בתקופה זו התחלנו לשמוע על איידס. הבחורים האמריקאים קיבלו קונדומים לפני הירידה מהספינות. רבים מהם ניפחו את הקונדומים לבלונים והשליכו אותם לאויר. לא יכולנו לדרוש מלקוח להשתמש בקונדום. הלקוח אמר, "שילמתי כסף טוב", ועשה בנו כרצונו.

בפיליפינים נשים אינן זוכות להזדמנויות שוות בתעסוקה ובהשכלה. האפשרויות שלהן מוגבלות, ולכן הן הופכות מיואשות. בגלל שנשים נתפסות כאובייקטים מיניים, כחלשות וחסרות יכולת, הן נדחפות לתעשיית המין. היו תקופות בהן גם אני האמנתי שאני קיימת רק כדי לענג גברים.

אלמה נחלצה מתעשיית המין וייסדה את ארגון "בוקלוד" בשנת 1987. הארגון מקדיש עצמו להעלאת מודעות כנגד זנות, להעצמת נשים וילדות שהיו קורבנות של תעשיית המין והסחר בבני אדם. משמעות המילה "בוקלוד" בשפה הפיליפינית היא קשר המחבר בין אנשים.

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורה של אלמה נלקח מאתר Equality Now

את התמונה צילמה ליסה קריסטין, יוצרת פרוייקט "לשאת עדות לעבדות בת-זמננו"

הנשים בתמונה הן שפחות מין בנפאל. הנשים עובדות במסעדות בהן הן נדרשות לספק שירותי מין ללקוחות, תוך שהן מעודדות אותם לרכוש אוכל ושתיה אלכוהולית.

הרצאתה של ליסה קריסטין ב- TED "לשאת עדות לעבדות בת-זמננו"

אבל איזו ברירה יש? איך אפשר לשנות את הסיפור? כמה הרהורים על הורות אחרת 12 במרץ 2013

"את צודקת", אמרה לי א', "הקונפליקט הזה של אמהות ועבודה הוא שחוק ומוכר. אבל עדיין הקונפליקט אמיתי, וכולנו כלואות בתוך המאבק הזה. יש בכלל איזה דרך החוצה?"

"אני לא חושבת שיש דרך רק אחת", עניתי, "וגם אם יש דרכים החוצה, הן עדיין בתהליך התהוות."

עיקרון הרצף ושוק העבודה

את הדרך שלי החוצה התחלתי עם "עקרון הרצף" של ג'יין לידלוף. קיבלתי את הספר במתנה כשנולד בני הבכור. אחד הטיעונים המרכזיים בספר הוא שעל מנת ליצור ילדים בריאים ומאושרים יש לשאת את הילד צמוד לגוף, רצוי לגופה של אימו. למרבית האירוניה מהר מאוד הסתבר שהילד קרא והפנים את עקרונות הספר הרבה לפני, ולא היה מוכן להמצא בשום מקום אחר חוץ מאשר על הידיים, מה שגרם לי לתעב את ספרה של לידלוף בקריאה ראשונה.

למה לתעב? משום שלידלוף טוענת ש"אם יבינו האימהות את החשיבות הרבה של נוכחותן בשנה הראשונה לחיי התינוק, הן עשויות לוותר על עבודתן כדי למנוע את החסכים שעלולים… להזיק לתינוק". ועוד יותר מכך, לידלוף מכריזה כי "עוד לפני שהפכנו להומו סאפיינס היו לנו אינסטינקטים מדויקים ומיומנים להפליא בכל פרט ופרט הנוגע לגידול ילדים."

"תאוריית הרצף" מתאר את החברה המערבית כחברה חולה המנותקת משורשיה הטבעיים, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה ש"טבע" הוא מושג טעון ומורכב לא פחות מהמושג "תרבות." מקריאת הפרק האישי בספר, ברור שלידלוף עברה חוויה משמעותית במהלך שהותה עם השבטים האינדיאנים בדרום אמריקה. אלא שתרגום החוויה לתיאוריה גורפת על המין האנושי, היא הגורמת לכשל הטמון בספר.

לידלוף מתעלמת בנוחיות מהעובדה ש"אינסטינקטים" לא בהכרח מובילים לדפוסי הורות מקובלים, וכי קשה מאוד להוכיח את קיומו של דגם אחד נכון של הורות. במובנים רבים לידלוף שבויה בתפיסה הרואה באם את המטפלת העיקרית והמשמעותית ביותר עבור תינוקה, ואת תקופת הינקות כתקופה המכוננת והמשפיעה ביותר על חיי האדם הבוגר.

אבל, למרות הדחיה הראשונית כלפי הספר, הטענה כי "אמהות [אינן צריכות להתרכז] רק בדאגה לתינוק, אלא בעשיה ההולמת אנשים בוגרים ואינטליגנטים", היתה מסקרנת ומושכת מספיק כדי שאקרא בו בפעם השניה. בעוונותי השהות המתמדת בבית עם הבן שלי שיעממה אותי עד מוות, ונדמה היה לי כי שנינו ראויים לגורל טוב יותר.

הטענה המעניינת בספרה של לידוף היא שההפרדה בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים היא הפרדה מלאכותית ושגויה. את הטענה הזו מעלה גם פיליפ אריאס ב"היסטוריה של ילדות." ההבדל בין שניהם הוא שאריאס טוען שהאופן בו אנו תופסים ילדים נובע מהבניה תרבותית. בשונה ממנו, לידלוף טוענת שדרכם של השבטים האינדיאנים היא מהותית אינסטנקטיבית ומולדת.

מה שעניין אותי כאמא טריה היתה העובדה שבתפיסה שאינה מבחינה בין ילד לבין מבוגר, אין כל סיבה להפוך את הילד למרכז עולמה של אימו, אלא יש לשלב אותו בחיי העשיה שלה. יותר מכך, הילד אינו "טוב" או "רע", אין צורך "לעצב" אותו אל תוך תבנית מסויימת, והטיפול בילד אינו בהכרח "עבודה" של האם ובודאי שאינו ה"קריירה" שלה.

אלא שבמציאות ההפרדה בין עולם העבודה המונע על ידי כללים של תחרות, הישגים ושיקולי עלות תועלת לבין עולם הבית והמשפחה הפועל לפי עקרונות של אהבה ונתינה ללא תמורה הופכת את שילובם של הילדים בתוך עולם המבוגרים לבלתי אפשרית, אם לא מופרכת מיסודה. מעטים הם מקומות העבודה המסכימים לקבל אמהות ביחד עם התינוקות שלהן, או מסוגלים לאפשר הנקה ו/או נשיאה מתמדת של התינוק.

פתרון אפשרי אחד הוא לוותר מראש על הניסיון לשלב בין העולמות, ולהשאר בבית בשנים בהן הילדים צעירים. ברוב המקרים האם היא המוותרת. להחלטה הזאת יש השלכות משמעותיות על עצמאותן הכלכלית של נשים, על יכולת ההשתכרות שלהן ועל סיכויהן להשתלב בעתיד בשוק העבודה. פתרון אחר, גם הוא של אמהות, הוא להקים עסק עצמאי שמאפשר עבודה מהבית. ברמה כזו או אחרת פתרון כזה מאפשר לשלב את הילדים בעולם המבוגרים. הקושי כאן הוא שפיתרון זה מתאים לאמהות שתחום העיסוק שלהן ואופיין מאפשרים הקמת עסק עצמאי.

בישראל הולכת ומתהווה קבוצת מאבק, שמים את המשפחה במרכז, שטוענת שיש להתאים את מקומות העבודה למשפחה, ולא את המשפחה למקומות העבודה. כלומר, לסיים את יום העבודה בשעות סבירות ולהמנע מקביעת ישיבות אחרי השעה 16:00. מציאותי? אין לדעת. בינתיים, תנאי שוק העבודה הדינמי וחסר היציבות גורם למעבידים דווקא להדק את הפיקוח על העובדים ולאסור על עבודה מהבית.

מודל הורות משותפת

רוב הפתרונות הללו מתעלמים מקושי עיקרי אחד: הציפיה שהאם תהיה המטפלת העיקרית בילדיה, וההנחה שהבאת ילדים והטיפול בהם היא הדרך הבלעדית למימוש עצמי עבור האשה. אף אחד מהפתרונות אינו רואה באב מטפל בעל יכולת בילדיו, ובמובנים רבים חלוקת העבודה השמרנית בין גברים-מפרנסים לבין נשים-מטפלות נשמרת.

פתרון מאתגר אחר הוא מודל "הורות משותפת." לפי מודל הורות זה שני ההורים לוקחים חלק שווה בעבודות הבית, בטיפול בילדים ובפרנסת המשפחה. המחיר העיקרי הוא בעיקר כלכלי. שני בני הזוג מחוייבים לעבודה חלקית וכפועל יוצא הכנסתם המשותפת יורדת. יש גם מחיר מקצועי: שני בני הזוג מוותרים על אפשרויות קידום פוטנציאליות למען הטיפול במשפחה. מעבר לאתגר הכלכלי והמקצועי, מצוי אתגר מורכב יותר של שינוי דפוסי התנהגות ודרכי חשיבה מקובלות בהתנהלות הזוגית, ושילובו של מודל הורות יוצא דופן עם עולם עבודה תובעני.

המקרה של מארק ואיימי וואשון מוכיח עד כמה מודל ההורות המשותפת הוא מאתגר ומאוד לא ברור מאליו או "אינסטנקטיבי" כמו שנטען ב"תאוריית הרצף". בשעה שמקומות עבודה הפנימו את זכותה של האם לחופשת לידה ולמעבר לשבוע עבודה מופחת שעות, עבור גברים אפשרות כזו אינה לגיטימית. כשמארק חיפש עבודה חלקית איש לא הזמין אותו לראיונות. כאשר השמיט את הנושא מקורות החיים שלו, הוא זומן לראיונות, אבל האווירה החברית החמה התחלפה במהירות לריחוק קריר כשהציג את בקשתו לעבוד ארבעה ימים בשבוע. בסופו של דבר מארק מצא עבודה בתחום השיווק. בימים בהם הוא יוצא מוקדם מהמשרד, הוא משתדל לא לבלוט יותר מידי בשטח. הוא לא מתבייש בבחירות שבחר בחייו. הוא פשוט אינו מעוניין להפוך אותן לנושא לדיון במשרד.

אם הגבר מתמודד עם ציפיות חברתיות ונורמות עבודה נוקשות, האשה צריכה להתמודד עם הויתור על היותה המומחית הבלבדית לטיפול בילדיה. בבוקר הראשון של חזרתה לעבודה איימי הכינה עבור מארק רשימת הנחיות כיצד לנהוג עם התינוקת ומה לעשות איתה במהלך היום. מארק התבונן בה לרגע כשהושיטה לו את הרשימה, ואז קרע את הדף לחתיכות קטנות. בלי מילים הוא אמר לה: הניחי לי להתמודד בדרכי שלי. איימי נאלצה ללמוד לקבל הורות אחרת, הורות שדרכה וסיגנונה שייכים למארק ושונים משלה. שני בני הזוג למדו להכיר בלגיטימיות של שני סגנונות הורות תחת קורת גג אחת, ולנהל משא ומתן על גבולותיו של השוני.

התמונה: מתוך התערוכה “אני מצלמה” (2001) של  טירני גירון. גירון תיעדה את מסע הפיכתה לאם, ואת הקשיים הרגשיים שליוו את היווצרותה של המשפחה, והתפרקותם של נישואיה. גירון יוצרת תמונות צבעוניות הלוכדות רגעים של קסם ובלבול במפגש בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים. מתוך התרסה, בלבול ושאלה המצולמים מביטים ישירות אל הצופה ומזמינים אותה להתעמת עימם, להתעמת עם עצמה

ג'קי: המסע אל אימא 28 בינואר 2013

סופי וקאריס מעולם לא הכירו את אימן. אימא עבורן היא "רחם" ותו לא: האישה האמריקאית שילדה אותן, ומסרה אותן לטיפולם של אבא ואבא, זוג הומוסקסואלים שגידלו אותן באהבה רבה בהולנד. "כשאינך יודעת מי אימא שלך," אומרת סופי בפתיחת הסרט, "כל אישה יכולה להיות אימא."

סופי (קאריס ון הוטן) היא עורכת מגזין אמביציוזית ודעתנית המקדישה עצמה לעבודתה. דאן (ג'לקה ון הוטן, אחותה בחיים ולא רק על המסך), מקדישה עצמה לרצונם של אחרים, החל מילדי הגן בו היא עובדת וכלה בבעל שמנהל את חייה. כל אחת שקועה בחייה, והקשר ביניהן רופף ומוגבל לפגישות במהלך ארוחות ערב מזדמנות עם הוריהן. שיחת טלפון בלתי צפויה מארה"ב מזמנת להן פגישה עם אימן.

האם מאושפזת בבית חולים לאחר ששברה את רגלה. היא לא יכולה לנהוג בעצמה, ומשום שהיא סובלת מנזק בעור התוף היא אינה יכולה לטוס לבית החולים השיקומי אליו היא מיועדת להגיע להשלמת הטיפול. תמונה של התאומות כתינוקות, שנמצאת בארנקה של האם, מובילה את הצוות המטפל לפנות לשתי האחיות ולבקש שיגיעו לארה"ב כדי לעזור לאימן. סופי המעשית מסרבת מיד. דאן החולמנית קופצת על ההזדמנות להכיר את אימה ומסרבת לקבל לא כתשובה.

הפתיחה המופרכת משלבת פאתוס והומור, ומהווה הקדמה ראויה למסע הנשי שמהווה את עיקר הסרט. שתי האחיות נוסעות מהולנד לארה"ב כדי להסיע את אימן בקרוון רעוע לאורכה של ניו-מקסיקו.

בדרכן יפגשו בכל הקלישאות המקובלות של סרטי מסע: התקשורת הסלולרית תקרוס ותשאיר אותן מנותקות מהעולם המוכר, בתזמון מושלם גם מיכל הדלק יתרוקן ויותיר אותן בלב מדבר, פגישה בלתי צפויה עם נחש תוביל לקרבה בין האם לאחיות ובין האחיות לבין עצמן, הנסיעה בין נופי מדבר פראיים תביא לרגעים של תובנה.

"תמיד דמיינתי אותך כסוג של אינדיאנה ג'ונס, ואותי מצטרפת אליך למסע הרפתקאות" מספרת דאן לאימה ברגע של גילוי לב. לאורך המסע, האם (הלן האנט בתפקיד אקסצנטרי ומשחק משובח) הופכת מזרה שתקנית ועוינת, למורת דרך שמלמדת את שתי האחיות משהו על עצמן ועל העולם.

מה שמתחיל בעלילת מסע בנאלית למדי, הופך למשל מעורר מחשבה על יחסים, זהות, ומשמעותה של אימהות. בשונה מהסטריאוטיפ המקובל לפיו האימהות הינה קשר ייחודי הנרקם בין אישה לבין בתה, היחסים הנרקמים בין סופי, דאן וג'קי מעידים כי הקשבה, חמלה, נוכחות וקבלת האחר-הזר על כל מוזרויותיו הן אבני היסוד החיוניות לקשר אנושי משמעותי.

האחיות דוברות שתי שפות, הולנדית ואנגלית, והדיבור המשולב בשתי השפות יוצר מעין מגדל בבל לשוני בו, בשונה מהסיפור המקראי, הבלבול מתהווה לכדי חירות. שפת אם אינה בהכרח השפה אותה מדבר אדם מילדותו עם אימו, אלא שפה המייצרת תקשורת הכלה והקשבה, שפה שלעיתים רבה בה השתיקה על הדיבור.

שתי האחיות, שאינן אימהות בעצמן, מוצאות את הדרך להקשיב ולהכיל את עצמן ואת זולתן. כי ההיכרות עם האחר כמוה כיציאה למסע הרחק מעצמך, הרחק מהמוכר והבטוח; והאימהות, כמהות וכחוויה, טמונה בנכונות ללדת מחדש ולהיוולד מחדש בכל רגע ורגע.

ג’קי – הטריילר של הסרט

האם את מוכנה למות למען עקרונותיך? 24 ביוני 2012

"הבארי היא שפחה נרצעת. היא מכבדת את משפחת בעלה ומאכילה אותם בלי לשאול או להתלונן. היא אף פעם לא מתאוננת או באה בדרישות כלשהן. היא מצטיינת במתן שירותים, אבל ראשה מושפל תמיד. אם בעלה אכזר, אם הוא אונס אותה ואחר כך מלגלג עליה, אם הוא מחליט לקחת אישה נוספת, או מכה אותה, היא משפילה את מבטה ומסתירה את דמעותיה. והיא עובדת קשה, ללא דופי. היא חיית עבודה מאומנת, מסורה ושמחה בחלקה. זה פירושה של בארי.

אם את אישה סומלית, את חייבת ללמוד לומר לעצמך שאלוהים צודק וכל-יודע, וכי הוא יגמול לך בעולם הבא. בינתיים כל מי ששמע על סבלנותך ועל כוח הסבל שלך, ישבח את אביך ואמך על חינוכך המצויין. אחייך יכירו לך תודה על ששמרת על כבודם. הם יהללו באוזני משפחות אחרות את גבורת כניעותך. ואולי במשך הזמן תעריך משפחת בעלך את צייתנותך ובעלך אולי ינהג בך יום אחד כמו ביצור אנושי אחר.

אם במהלך היותך בארי את מרגישה יגון, השפלה, אפיסת כוחות או תחושה של ניצול מתמיד, עלייך להסתיר זאת. אם את כמהה לאהבה ולנחמה, את מתפללת בשתיקה לאללה שיעשה את בעלך נסבל יותר. התפילה היא חוזקך. אמהות נוודיות חייבות להשתדל להנחיל לבנותיהן את המיומנות והכח האלה, הנקראים בארי"

אייאן חירסי עלי נולדה בסומליה, שרדה מלחמת אזרחים, מילת נשים, הכאות אכזריות, נעורים בתנועת "האחים המוסלמים" וחיים תחת ארבע דיקטטורות. הספר "כופרת" מתאר את ילדותה והתבגרותה, את התפתחות השקפותיה ונחישותה לגבש דיעה משל עצמה, לשאול שאלות, ולעמוד על דעתה, גם כשדיעותיה זכו לביקורת בעולם המוסלמי והמערבי כאחד, הובילו לניתוק יחסיה עם בני משפחתה ולאיומים על חייה.

חירסי עלי נמלטה מנישואים כפויים וביקשה מקלט בהולנד, שם הפכה לחברת פרלמנט, והחלה להאבק למען זכויות נשים מוסלמיות ורפורמה באיסלם. הסרט שיצרה על כניעותן של הנשים המוסלמיות יצר סערה ציבורית והביא לרציחתו של שותפה תיאו ואן-גוך. הרוצח נעץ סכין בחזהו של ואן-גוך והצמיד פתווה שכוונה לחירסי עלי. פסק ההלכה מנה את מעשי הפשע שביצעה נגד האיסלם, ובסופו הופיעה שאלה: "האם את מוכנה למות למען עקרונותיך?"

בהמשך נשללה מחירסי עלי אזרחותה ההולנדית, והיא התפטרה מהפרלמנט ההולנדי. כיום היא מתגוררת בארה"ב תחת אבטחה כבדה, וממשיכה להאבק למען זכויות נשים מוסלמיות.

הסרט "כניעה" מתאר נשים מוסלמיות העוברות מכניעה מוחלטת לאלוהים לדו-שיח נוקב עימו. הן מתפללות, אך לא משפילות עיניהן. הן מביטות כלפי מעלה, אל אללה, כשמילות הקוראן מקועקעות על עורן.

הסרט מציג אשה שהולקתה בפומבי על ניאוף, אשה שנישאת בכפייה לגבר המאוס בעיניה, אשה שבעלה מכה אותה דרך קבע, ואשה שאביה מתכחש לה כשהוא שומע שאחיו אנס אותה. כל ההתעללות מתורצת על ידי עושיה בשם אלוהים, והם מצטטים את פסוקי הקוראן החקוקים כעת בבשרן של הנשים.

במובנים רבים הסרט הוא ייצוג של אירועי החיים של חירסי עלי עצמה ושל נשים שפגשה. "לאישה מוסלמית אסור להרגיש פראית, או חופשיה, או כל אחד מן הרגשות והכיסופים שהרגשתי… נערה מוסלמית אינה מקבלת החלטות משלה או מבקשת שליטה. היא מאולפת להיות כנועה… אבל ניצוץ הרצון בתוכי גבר בו בזמן שלמדתי ותרגלתי כניעה," מתארת חירסי עלי את תהליך התעוררותה למודעות עצמית ולחשיבה עצמאית.

השאלה נותרת ללא מענה, אך אייאן חירסי עלי מסרבת להיכנע, עומדת על זכותה לחשוב, לבקר ולדבר. היא נמלטת מהנישואים הכפויים שאירגן עבורה אביה ומשמיעה קול גם תחת איומים על חייה.

"תיאו מת בקרב על חופש הביטוי" אומר לאייאן חבר קרוב. בספר "כופרת" אייאן חריסי מדברת על חייה למען מיליוני נשים מוסלמיות שנאלצות להיכנע.

"אנשים שואלים אותי אם יש בי משאלת מוות כלשהי, שהרי אני ממשיכה לומר את הדברים שאני אומרת. התשובה היא לא: אני רוצה להמשיך לחיות. ואולם ישנם דברים החייבים להאמר, וישנם זמנים שבהם השתיקה נעשית שותפה לעוול"

אייאן חירסי עלי, כופרת. מאנגלית: טליה שלו. הוצאת כנרת זמורה ביתן 2008

המתמטיקאיות שתכנתו את המחשב הראשון 8 ביוני 2006

רבים יודעים שאניאק (ENIAC), המחשב הראשון, נוצר בשנת 1945. מעטים יודעים שמתמטיקאיות היו אלו שגרמו לו לפעול.

המחשב הראשון, שתפס חדר שלם, נבנה על יד צוות של מהנדסים-גברים, שגם זכו לכל התהילה. אולם את התוכנה שגרמה לאוסף הקופסאות, המתגים והצינורות להפוך למחשב, פיתחה קבוצה של נשים-מתמטיקאיות, אותן שכר הצבא האמריקאי במקור כדי לבצע חישובים בליסטיים.

קת'לין מקנולטי מושלי אנטונלי, ג'ין ג'נינגס בארטיק, בטי סניידר הולברטון, מרילין ווסקוף מלצר, פרנסס בליאס ספנס ורות' ליכטרמן טייטלבאום, היו בצוות שיצר את התוכנה. באותם הימים משמעותו של תכנות היתה העברה פיזית של מידע ושדרים אלקטרוניים דרך המכונה הענקית. כתיבת תוכנה הגיעה בהמשך.

"לא היו שום מדריכים", מספרת אנטונלי, "קיבלנו את כל התוכניות ולמדנו כל חלק במכשיר הענק בעיון. למעשה, לימדנו את עצמנו לתכנת".

"זה היה מרתק", נזכרת בארטיק, "כשהמח שלך מתקדם במהירות האור, זה כיף גדול".

לא רק שהעבודה היתה מעניינת, אלא ששכרה היה בצידה. הצבא שילם לנשים משכורות גבוהות. אולם, תרבות הפרברים שהחלה מתפתחת בארצות-הברית שאחרי מלחמת העולם השניה, והלחץ הכבד להקים משפחות החלו לפרק את הצוות.

למרות זאת, לא כל הנשים עזבו. טייטלבאום, אנטונלי וספנס נשארו לעבוד בצבא למשך מספר שנים, ואף לימדו נשים אחרות כיצד לתכנת. הולברטון עבדה עד גיל פרישה בועדות שקבעו סטנדרטים למחשוב.

בהמשך אנטונלי נישאה לג'ון מושלי, מי שייסד את חברת יוניבק, והפכה ליועצת ביתית לענייני מחשבים, תוך כדי גידול שבעה ילדים. "ג'ון הביא הביתה כל רעיון חדש ובחן אותו איתי", מספרת אנטונלי, "אני מניחה שהיום היו משלמים לי על העבודה הזו".

בשנת 1975 הועדה להנצחת פרוייקט אניאק, שכחה את המתמטיקאיות המתכנתות. בארטיק התקשרה למחות באוזני המארגנים.

פרוייקט "נשים בטכנולוגיה", שנועד להנציח את מקומן של נשים בקידום המדע, ליצור מודלים של חיקוי עבור בנות, ולעודד חינוך נשים לטכנולוגיה, העניק להן מחדש את מקומן בהיסטוריה.

הרשומה מבוססת על המאמר:

Kathleen Melymuka, "Mothers of Invention". Computerworld, Nov. 16^th 1998

סיפורים נוספים אפשר למצוא באתר "נשים בטכנולוגיה"

מ"בובה" למדענית 7 ביוני 2006

אחרי שנים של לימודי תאוריות פמיניסטיות, אמהות לבן ולבת היא תרגול יום יומי של גישור בין תיאוריה לבין מעשה. מודעות לציפיות החברתיות שמגדירות את תפקידי המגדר, ולתסריטים התרבותיים שמנהלים את חיינו אם נרצה או לא נרצה, מצד אחד, תוך ניסיון ליצור שינוי תודעתי והתנהגותי, מצד שני.

כשלוחם-האור חוגג יום הולדת הוא מקבל משחקים חינוכיים למיניהם, מרכישת קריאה ועד תרגול חשבון, או לחילופין, כלי משחית מגוונים הכוללים לוחמים וכלי נשק שונים ומשונים. "אחר כך", אני חושבת בעצב, "יטענו שבנים הם אלימים מטבעם".

מלכת-השמים, לעומתו, מקבלת חרוזים, סרטים לשיער, ערכת איפור (ליום הולדת ארבע!), ובובות מכל הסוגים. "ואז", ממשיך לדבר בתוכי הקול הקטן, "יאמרו שבנות הן גנדרניות, שטחיות ומתעניינות רק במראה שלהן, ולא בלימודים".

כשסבא-של רוצה להסביר דבר מה הנוגע למגנטיות, לגוף האדם או לכוכבי השמים, הוא מזמין את לוחם-האור להרצאה כולל הדגמות. כשהוא רוצה חיבוק הוא מתכרבל עם מלכת-השמים. כששאלתי בעדינות למה אינו מזמין גם אותה לשיחה על מטוסים, הוא טען שהיא "לא מתעניינת". והקול הקטן הוסיף, "ובעוד שנים יטענו שאין לה תפיסה מתמטית וחוש הנדסי", וכי איך היא תפתח תפיסה מתמטית וחוש הנדסי אם מעודדים אותה לשחק בבובות?

היה לי ברור שאיש לא יודה לי על נאום חוצב להבות בנוגע להתניות חברתיות, ולאופן בו הן יוצרות הבדלים בין גברים לבין נשים. בהחלט יתכן שבכלל לא יבינו על מה אני מדברת, כי הרי "זה טבעי". עם כל ההבנה לתסכול העומד מאחורי הצעקנות המיוחסת לפמיניסטיות, מי שרוצה שיקשיבו לה, מוטב לה לדבר ולא לצעוק. או, טוב יותר, מוטב לה לעשות.

אז החלטתי לעשות מעשה. בשבת הזאת, כשהזמינו את לוחם-האור להדגמה חיה של מגנטיות וכוח חשמלי, שאלתי את מלכת-השמים "גם אנחנו רוצות לשמוע, נכון ?". לאור העובדה שבגיל הזה כל מה שאמא עושה הוא מעניין, זכיתי לתגובה נלהבת, והצטרפנו אל הבנים.

סבא דיבר רק אל לוחם-האור, בלשון זכר. תוך כדי ההדגמה, פצחתי בהשתפות פעילה. "בואי נראה איך זה עובד", הצעתי, ומלכת-השמים הצטרפה בחדווה, רדפה מגנטים ויצרה מתח חשמלי. "אתה רואה", אמרתי לסבא בשקט, "היא מתעניינת, אולי תסביר לה בלשון נקבה?". בפעם השלישית, בערך, המסר עבר. קשה מאוד לשבור תבניות של הרגל.

"כשאגדל אני רוצה להיות מדען", הצהיר לוחם-האור וגרם לסבא פרץ של נחת. "ואת", שאלתי, "את רוצה להיות מדענית?". עוד לפני שמלכת-השמים הספיקה לענות, סבא הצהיר בחיוך גדול, "לא, היא בובה".

"היא לא בובה, היא ילדה", אמרתי בחינניות, בולעת את שאגות המלחמה, "ויש הרבה נשים מדעניות", הוספתי. ואז שאלתי, "אתם יודעים שאת המחשב עליו אתם עובדים היום, פיתחו מתמטיקאיות בזמן מלחמת העולם השניה?".

אחר-כך, כשסבא קרא סיפור והסביר על מערכת השמש, שוב בלשון זכר, שמעתי את מלכת-השמים נוזפת בו, "סבא, תדבר גם אלי, גם אני רוצה לשמוע".

ככה הופכת בובה למדענית.

עוד בנושא:

המתמטיקאיות שתכנתו את המחשב הראשון

והגדת לבתך : מנהג חרוסת זכר לתפוח 12 באפריל 2006

נשים חייבות בארבע כוסות ובכל המצוות הנוהגות בליל הסדר, שאף הן היו באותו הנס.
נאמר "כה תאמר לבית יעקב", משה מצווה לומר לנשים תחילה. רבי תחליפא דקיסרין מפרש: "אם איני קורא לנשים תחילה הן מבטלות את התורה".

שני פירושים למנהג החרוסת: רבי יוחנן אומר, זכר לטיט. רבי לוי אומר, זכר לתפוח. רש"י מפרש: "שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב, שלא יכירו בהם מצריים, דכתיב "תחת התפוח עוררתיך" (שיר השירים).

קחו מעט חרוסת ואמרו יחדיו:
חרוסת זו – על שום מה ? על שום נשים שיוצאות היום ממצרים. מעתה, בכל דור ודור, תראה עצמה כל אשה כאילו היא יצאה ממצרים, ויקויים מקרא חדש:

"והגדת לבתך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"*

חג שמח! 

הצעה נוספת לברכה נשית בשולחן הסדר: כוס מרים

* מתוך הגדת סדר נשים של ילתא

Read this Post in English

איפה הבנות כולן? על נשים בחג חנוכה 24 בינואר 2006

חנוכה תשס"ה (3)

חג חנוכה הוא מקרה ממחיש נוסף לאופן בו המנהגים המקובלים דוחקים את רגלי הנשים, למרות שההלכה עצמה גורסת כי הן שוות לגברים בחובת הדלקת הנרות. הדלקת הנרות בחנוכה עיקרה פרסום הנס, ומשום שהנשים "אף הן היו באותו הנס", הן חייבות במצוות הדלקת נרות חנוכה. יש פוסקים המגדילים לעשות וטוענים כי אישה המדליקה נרות חנוכה אף מוציאה גברים ידי חובת הדלקת הנרות (דיון רחב בנושא אפשר למצוא אצל הרב אהרון ליכטנשטיין).

המנהג הרווח לא רק מוציא את הנשים מהטקס המרכזי של החג (הדלקת נרות חנוכה) ומותיר להן את תפקיד הטבחית-המארחת המטגנת סופגניות ולביבות וממונה על אירגון אירועי החג, אלא שהנאראטיב ההגמוני של החג מותיר לנשים רק את מקומן המסורתי כאימהות וכשומרות הבית היהודי.

במרכז סיפור חנוכה נמצאים גברים המוצגים כלוחמים עזים הנאבקים למען אמונתם. לפני המרד המזויין, בזמן המאבק הפאסיבי כנגד גזרות השמד, הנשים מופיעות כמי שמקריבות עצמן (ואת בניהן) על קידוש השם. למרות גזירת איסור המילה, הנשים ממשיכות למול את בניהם לזכר הברית בין העם לבין אלוהיו, והאישה היחידה המופיעה בשמה בסיפור חנוכה המסורתי היא חנה, המעודדת את שבעת בניה להקריב את חייהם ולא לעבור על מצוות היהדות במילה או במעשה. לפני מותו של צעיר בניה מורה לו חנה "אמור לאברהם אבינו: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה – נסיון  ואני –מעשה". גבורתה של חנה-האם באה לידי ביטוי דווקא בנאמנות הקיצונית לעקרונות הדתיים, המתעלה אף על נאמנותו של אברהם אבינו לאלוהיו. השמירה על הבית ועל המשפחה, הנתונה באופן מסורתי לנשים, הופכת בסיפור חנוכה לקטלנית. מתורת חיים המצווה "וחיי בהם", הופכת הזהות היהודית לעקרון המקודש יותר מהחיים עצמם, וסוכנת ההקרבה היא אישה.

מרים בת מתתיהו, יהודית ושלומציון המלכה

כאשר אתן מדליקות נרות ומספרות את סיפור החנוכה, ספרו גם את סיפורן של נשים חזקות אחרות.

על פי מסורת פחות מפורסמת, אחת הגזרות שגזרו היוונים על היהודים היתה "חוק הלילה הראשון". חוק זה היה אונס ברשות של בתולות יהודיות, בליל כלולותיהן, על ידי ההגמון היווני. מסופר על מרים, אחות החשמונאים, שהיתה בדרכה לסעודת החג לרגל נישואיה הקרבים. עם הגיעה קרעה את בגדיה וגילתה חלק מגופה. אחיה התביישו במעשיה ובאו להרגה. מרים הרימה את קולה עליהם ואמרה: "ומה שעמדתי לפני צדיקים עירומה בלי שום עבירה, הרי אתם מקנאים בי, ואין אתם מקנאים למסרני בידי ערל להתעלל בי?…". בהמשך, לוקחים האחים את אחותם אל השליט היווני בתואנה שהם מוסרים אותה לידיו, אך מנצלים את המעמד כדי להרוג אותו.  במעשה זה מתחיל מרד המכבים (בגירסאות אחרות מרים בת מתתיהו עומדת עירומה אל מול הסנהדרין על מנת לעורר מרד).

ספר יהודית מוגדר כספר חיצוני שאינו כלול במנין ספרי התנ"ך. מעשה יהודית נחשב לאגדה ויש הטוענים שזהו הרומן ההסטורי הראשון. יהודית מצילה את כל יהודה מפני מצור בראשות הולופרנס. היא מציגה עצמה בפני המצביא, מפתה אותו ביופיה, מאכילה אותו גבינה מלוחה ומשקה אותו יין, ועורפת את ראשו כאשר הוא משתכר ונרדם. במסורת היהודית הסיפור נקשר לתקופת המכבים ולמרד החשמונאים.

בשני המקרים מדובר בנשים שעוצמתן טמונה במיניותן. מרים מפרה את כללי הצניעות המוטלים על נשים בכך שהיא מפגינה בעירום בוטה כנגד חוסר יכולתם של הגברים לגונן על בתוליה ועל קדושת נישואיה. יהודית מפתה את הולופרנס במיניותה, אולם בשעה שמחאתה של מרים ישירה וגלויה, יהודית הורגת את הגבר המאיים על עמה בתחבולות עקיפות.

שלומציון המלכה (139-67 לפנה"ס) נישאה ליהודה אריסטובלוס. לאחר מותו נשאה לאחיו אלכסנדר ינאי, כחלק ממצוות היבום. ינאי רדף את הפרושים ותקופת שלטונו היתה רצופה עימותים בין היהודים שהתקרבו לתרבות ההלניסטית לבין היהודים שעמדו על נאמנות לדתם. לאחר מותו מינה ינאי את אשתו ליורשת על פני בניו. תקופת שלטונה של שלומציון נמשכה 9 שנים והיתה תקופה של שלום. שלומציון קירבה מחדש את הפרושים, ובעזרת דיפלומטיה ממולחת הצליחה לשמור על עצמאות ממלכת יהודה. שלומציון כנסה מחדש את הסנהדרין בראשות רבי שמעון בן שטח, והאגדה מתייחסת לתקופת שלטונה במונחים של ימי משיח: תקופה של שפע ושלווה בה יורד הגשם בעיתו והאדמה הפוריה מצמיחה תבואה בכמות שיא.

חג הבנות

בקהילות צפון-אפריקה היתה נהוגה מסורת "חג הבנות" הנחגג בלילה השביעי של חנוכה. בלילה זה, חגגו הנשים את כניסת ראש חודש טבת (חגיגה השמורה באופן מסורתי לנשים), אכלו מאכלי גבינה מלוחה כזכר למעשה יהודית, באותו הלילה הגיעו הנשים לבית הכנסת כדי לגעת בתורה, והעניקו מתנות וברכות לבנות.

התמונה:
Artemisia Gentileschi, Judith Beheading Holophernes, 1612-1621

ארטמיסיה ג'נטילסי היא האישה הראשונה שהתקבלה לאקדמיה לציור, ובין הנשים הבודדות שהעזו לצייר סצנות הסטוריות ודתיות בתקופה בה נשים נתפסו כבלתי מסוגלות להתמודד עם נושאים חשובים שכאלה. ארטמיסיה ציירה נשים חזקות, ביניהן יהודית. בניגוד לציורים אחרים המדגישים את מיניותה של יהודית, ג'נטילסי מציירת את יהודית יותר כדמות ארצית ועניינית מאשר כנשית ומפתה. יהודית נתפסת בציור ברגע בו היא כורתת את ראשו של הולופרנס. היא מבצעת את המשימה בדייקנות ובמיקוד של קצב, ללא אכזריות אך גם ללא רחמים או רתיעה מהמשימה האלימה. הסטוריוניות פמיניסטיות מפרשות את הציור, בין השאר, כביטוי לאלימות שחוותה ג'נטילסי כשנאנסה בצעירותה על ידי אגוסטינו טאסי, מי שמונה להיות המורה שלה לציור. אביה של ג'נטילסי דיווח על האונס, וטאסי נשפט ונענש. במהלך המשפט ג'נטילסי עברה חקירה תחת עינויים על מנת להוכיח את כנות טענותיה (ההגיון המעוות שעמד מאחורי נוהג חקירת עדים תחת עינויים היה שאדם המסוגל לחזור על סיפורו במהלך עינויים לבטח דובר אמת).