jump to navigation

קריאה שבלב (3): נשים קטנות 1 בספטמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות ילדים, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת, קריאה שבלב.
Tags: , , , , ,
2 comments

״חג מולד בלי מתנות איננו חג מולד,״ רטנה ג'וֹ, בשוכבה על השטיח.
״כל כך נורא להיות עניים!״ נאנחה מֶג והביטה בשמלתה הישנה.
״אני חושבת שזה לא הוגן שלילדות רבות יש המון דברים יפים, ולאחרות אין ממש כלום,״ הוסיפה אֵיימִי הקטנה, במשיכת־חוטם של נעלבת.
״יש לנו אבא ואמא וזו את זו,״ אמרה בֶּת׳ בשביעות־רצון מפינתה.
ארבעת הפרצופים הצעירים המוארים באור האש קרנו למשמע המלים המעודדות

כך נפתח "נשים קטנות," אחד הספרים האהובים והידועים ביותר בעולם המערבי. מעטים הקוראים היודעים כי לואיזה מיי אלקוט, הסופרת, לא אהבה בנות (למעט אחיותיה), וכתבה את הספר בחוסר רצון, בעקבות פנייתו של המוציא לאור של ספריה שביקש ממנה לכתוב ספר לבנות (ז'אנר שהיה בחיתוליו באותה התקופה).

הפתרון שמצאה אלקוט היה לכתוב על ילדותה, על יחסיה עם אחיותיה ועל משפחתה. האחיות אנה, לואיזה, אליזבת ומיי הפכו למג, ג'ו, בת' ואיימי:

מאחר שקוראים צעירים אוהבים לדעת ״כיצד אנשים נראים״, ננצל אתנחתה זו כדי לתת תיאור קל של ארבע האחיות, שישבו סורגות באור הערבים, שעה ששלג דצמבר ירד בדממה בחוץ, והאש התפצחה בעליצות בפנים… מַרְגָרֶט, הבכירה שבהן, היתה בת שש־עשרה, והיתה יפה מאוד, מלאת־גו ובהירה, בעלת עיניים גדולות, שיער חום, רך ושופע, פה חמוד וידיים לבנות, שעליהן היתה גאוותה. ג'וֹ בת החמש־עשרה היתה גבוהה מאוד, כחושה ושחומה, ומראה הזכיר סייח צעיר, שכן דומה היה כי לעולם אינה יודעת מה לעשות בגפיה הארוכות, שעמדו בדרכה כמכשול. היה לה פה החלטי, אף משעשע ועיניים חדות, אפורות, שנדמה כאילו ראו הכול, והיו, לסירוגין, חודרות, משעשעות או מהורהרות. שערה העבות והארוך היה מקור יופיָה היחיד, אך הוא היה אסוף בדרך כלל ברשת, כדי שלא יפריע לה בדרכה. כתפיים עגולות היו לה לג'וֹ, כפות רגליים וידיים גדולות, מראה מרושל לבגדיה, וחזות של נערה ההופכת במהירות ונגד רצונה לאשה. אֵלִיזַבֶּת׳ – או בֶּת׳, כפי שהכול קראו לה – היתה ילדה ורדרדה בת שלוש־עשרה, חלקת שיער ובהירת עיניים, בעלת גינונים ביישניים, קול חרישי ומבע שליו, שנעכר רק לעתים רחוקות. אביה כינה אותה ״אוצר השלווה״ והשם הלם אותה להפליא, מפני שדומה היה כי היא חיה לה בעולמה הפרטי והמאושר, שממנו הגיחה רק כדי לפגוש במעטים שבהם בטחה ואותם אהבה. אֵיימִי, אף שהיתה הצעירה באחיות, היתה אישיות חשובה ביותר – לדעתה, מכל מקום. עלמת־שלג לכל דבר, עם עיניים כחולות ושיער זהוב המסתלסל על כתפיה, ענוגה וחיוורת, והליכותיה כשל גברת צעירה המודעת לגינוניה.

במובנים רבים אלקוט כותבת מחדש את ילדותה. למראית עין זו ילדות מתוקה ומושלמת, אולם מתחת לפני השטח אלקוט חושפת קונפליקטים והתלבטויות שליוו את חייה. אימה, אביגייל מיי אלקוט, היתה בת לאחת המשפחות המוכרות והמקובלות בבוסטון. אביה, עמוס ברונסון אלקוט, היה בן למשפחת חקלאים עניה, שהקסים את אביגייל במחשבתו המקורית וביכולתו הרטורית. אולם לאהבה הגדולה בין בני הזוג נלווה גם תסכול גדול. למרות שהיה מחנך חדשני ופילוסוף מקורי (ויש האומרים שדווקא בגלל זה), ברונסון אלקוט לא הצליח לפרנס את משפחתו, ואביגייל מיי ובנותיה חיו בעוני מחפיר והגיעו לעיתים קרובות עד פת לחם.

Little Women-1 בספר, "נשים קטנות," האב נשלח אל החזית במלחמת האזרחים האמריקאית, ומורחק בנוחיות מהבית. מארמי, דמות האם שהפכה למיתוס בתרבות האמריקאית, מוצגת כאם מכילה ואוהבת. רק בסצנה אחת מספרת מארמי על הכעס התוקף אותה לעיתים, והאופן בו היא מדחיקה כעס זה, הד מרוחק לתסכולה וזעמה של אביגייל מיי על חיי העוני והקושי שנגזרו עליה.

הלכידות המשפחתית המוצגת בספר, והצגות התאטרון הבייתי שמעלות האחיות בהתבסס על מחזותיה של ג'ו, מבוססים על הווי החיים הייחודי במשפחת אלקוט. לואיזה כתבה יומן מגיל צעיר, בעידוד הוריה, והחל בשלב בו הבינה כי בכתיבה טמון פוטנציאל לפרנסה (במהלך המאה התשע-עשרה התפתחה העיתונות ונוצרה תופעת רבי המכר), השקיעה את מירב זמנה בכתיבה ובפירסום יצירותיה. למרות אי-האמון שלה בספר, "נשים קטנות" הפך לרב מכר מיד עם פרסומו, וספרי המשך שכתבה לו הפכו את לואיזה לאשה אמידה שהיתה המפרנסת העיקרית של משפחתה. ברונסון אלקוט התגאה בבתו, ונהנה להציג את עצמו כ"אביהן של הנשים הקטנות."

קלסיקה של ספרות ילדים

מה הופך ספר לקלסיקה? ואיך קרה שהחל משנת פרסומו (1868) ועד ימינו, "נשים קטנות" עדיין נמכר ונקרא ונחשב לאחד הספרים האהובים בספרות העולמית?

איטלו קאלוינו הגדיר קלאסיקה ספרותית כ"ספר שמעולם לא סיים להביע את מה שרצה לומר." בהקשר זה ניתן לומר שהקונפליקטים וההתלבטויות בהן מתחבטות בנות משפחת מארץ' ממשיכות להטריד נשים גם בתקופתנו, ובמובן זה הספר עדיין ממשיך ואומר את מה שהיה לו לומר.

ניתן לומר כי אחת השאלות המעסיקה את מג, ג'ו, בת' ואיימי היא האם להתחתן ועם מי להתחתן. מארמי מצהירה בפני בנותיה כי היא מעדיפה שבנותיה יוותרו רווקות מאושרות מאשר יהפכו לנשים נשואות ואומללות. הצהרה זו היתה רדיקלית למדי בסוף המאה התשע-עשרה, בה נשים לא הורשו ללמוד או לעבוד, ולכן נישואים היו הדרך היחידה כמעט להשרדות כלכלית וחברתית. אולם, בשונה מספרות החיזור והאהבה של התקופה, שאלת הנישואין אינה השאלה המרכזית בספר. שאלה חשובה ממנה היא שאלת התפתחותן האישית כבנות אדם אחראיות ובוגרות. הנישואין הם רק סממן אחד של האשה הבוגרת, סממן כנגדו לואיזה מיי אלקוט התקוממה באופן אישי: "אני מעדיפה לחתור לבד בסירתי ולהיות עצמאית," כתבה ביומנה, והצהירה כי תשאר רווקה. בהמשך, כשקוראיה הצעירים והנלהבים כותבים אליה ושואלים עם מי יתחתנו הנשים הקטנות, ומבקשים כי ג'ו תתחתן עם לורי, אלקוט מתקוממת עליהם ומצהירה: "אין בי רצון לחתן את ג'ו, עליה להשאר רווקה ועצמאית. אולם, הקוראים מתדפקים על דלתי ותובעים חתונה, ולכן חיתנתי אותה בנישואים משעשעים [לפרופ' בר המבוגר והתמהוני – ק.פ.]."

גם בתקופתנו, חיי הנישואין של מג, האחות הראשונה שמתחתנת, הם מראה מציאותית לאופן בו אשה מאבדת את זהותה העצמית עם נישואיה (מה שבימינו התפתח לדילמת משפחה-קריירה). בשונה מג'ו, מג אינה מתיימרת לפתח קריירה, ומקדישה עצמה לחלוטין למשפחתה, אולם לאחר שהיא מתחתנת היא מרגישה כאילו "הניחו אותה על מדף" הרחק ממוקד האירועים.

קונפליקט מרכזי נוסף בספר הוא בין ג'ו לבין איימי. שתי האחיות מייצגות גישות שונות לחיים, האחת, ג'ו, עצמאית וקולנית, מתהלכת "כשמרפקיה מכוונים נגד העולם," ומשלמת על כך מחיר כבד ראשית, כשדודתה השמרנית מסרבת לקחת אותה כבת לווייתה לטיול לאירופה, ובכך מחמיצה את ג'ו את הטיול עליו חלמה, בהמשך בחיים של קונפליקט מתמיד בין מה שמקובל חברתית, לבין מה שליבה מבקש לעשות. השניה, איימי, חיננית ומטופחת, מתאימה עצמה לסביבה והופכת "לקישוט לחברה," זוכה בלורי וחיה חיי שפע בחיקו של העושר. לכאורה, איימי זוכה בגורל טוב יותר, אך היא משלמת את המחיר של "קישוט חברתי," ונותרת קפואה כמו פסל בתפקיד שכתבו עבורה אחרים.

מטבע הדברים, נשים יוצרות החשות שיצירתן יש בה קונפליקט עם מציאות תובענית של חיי נישואים וגידול ילדים, מזדהות עם ואוהבות את ג'ו: "חשתי כאילו אני ג'ו של העתיד," כתבה סינת'יה אוזיק על אהבתה הגדולה ל"נשים קטנות".

 

הציטוטים מתוך: לואיזה מיי אלקוט, נשים קטנות. הוצאת כתר. תרגום: טלי נתיב-עירוני. 1992

התמונה:  Louisa May Alcott. Little Women, or, Meg, Jo, Beth, and Amy. Boston: Roberts Brothers, 1868

מי את ילדת חצי-חצי? 12 במאי 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, ספרות ניגרית.
Tags: , , , , , , , , , , ,
1 comment so far

Icarus Girl ג'ס היא ילדת חצי-חצי: חצי בריטית, חצי ניגרית. ילדה בת 8 פקחית, רגישה ומלאת דימיון, שקוראת את שייקספיר וכותבת שירי הייקו. היא אינה מוצאת את מקומה בין ילדי כיתתה ומרגישה בודדה למדי עד שבביקור אצל משפחת אמה בניגריה היא פוגשת את טיטיולה. הילדה המסתורית שג'ס מכנה טילי-טילי הופכת לחברתה, אבל כשג'ס חוזרת אל שיגרת החיים בבריטניה אנשים סביבה מתחילים להיפגע באופן מסתורי. מתוך שברי אמירות וידיעות חלקיות טילי-טילי מזוהה בו זמנית כיציר דימיונה של ג'ס, אחותה התאומה או ישות מעולם הרוחות.

אירועי הספר "ילדת איקרוס" מתרחשים בסוף המאה העשרים, אולם לא מוגדר בו זמן התרחשות מפורש המעוגן באירועים היסטוריים. מתוך כך מתקיימים בספר שני מישורי מציאות. מישור ריאליסטי המוכר מחיי היומיום הנורמטיביים, ומישור הרוחות, מישור של מציאות מאגית המקימה לתחייה מסורות עממיות של שבט היורובה.

הדמויות ניצבות אל מול מציאות של כאב ואובדן בתוכה משמשת המציאות המאגית כביטוי לפחדים ולמשאלות, ובו זמנית כפוטנציאל לשיקום ולריפוי. בתחילת הסיפור ג'סי מבקשת לעצב את המציאות האמיתית והמדומיינת באופן שתיוותר מוגנת בעולם ללא כאב. אחת הדרכים למימוש משאלתה היא באמצעות עריכה מגמתית של ספרים:

ג'ס עשתה לעצמה מנהג לתקן ספרים שהכאיבו לה במיוחד; בספרים אחדים קרו לדמויות דברים רעים, לעיתים בדרך מכאיבה מאוד, שלדעתה לא היו הכרחיים, בייחוד בהתחשב בכך שהמצבים הללו היו ממילא בדיוניים. לפיכך היא נהגה למחוק משפטים ולעיתים פסקאות שלמות, ולהוסיף דברים משמחים יותר… נשים קטנות… [היה בין] ספריה המוערים ביותר.

יום אחד תפסה אותה אמא שלה בשעת מעשה ושאלה אותה בטון ספק משועשע, ספק נדהם: "מה גורם לך לחשוב שאת יודעת לספר סיפור טוב יותר מלואיזה מיי אלקוט?"

ג'ס לא ידעה מה להשיב לשאלה שנוסחה בצורה כזו, ומצאה את עצמה אומרת בהתרסה: "אז מה, זה לא סיפור כמו שצריך אם כולם אומללים. זה לא הוגן להכריח אותנו לראות איך אנשים סובלים ממחלות ומתרוששים ומאבדים את כל מה שהיה להם ומתים… ובת' כל כך נחמדה – מגיע לה שלואיזה מיי אלקוט תתייחס אליה יפה יותר!

אלא שההתמודדות עם החיים ומורכבותם היא בלתי נמנעת. מסגרת הריאליזם נמתחת על מנת להכיל מסגרת נוספת של מציאות מאגית, ובהמשך מתרחבת על מנת להכיל רבדים של משמעות רוחנית.

מעבר לסיפורה האישי של ג'ס, מוטיב התאומים, המסמן זהות חצויה, משמש כמשל לזהותם החצויה של הניגרים המהגרים המתגוררים באנגליה. הניתוק הפיזי מהמולדת מסמל גם אובדן של קשר רוחני והיעדר תחושת משמעות עמוקה לחיים. החיים באנגליה הם חיים של נוחות חומרית, שג'ס צריכה למצוא בהם משמעות ועומק משל עצמה.

ג'סי מרגישה את השינוי הממשמש ובא, חווה אותו כפיצול ומתנגדת לו. היא מרגישה כאילו היא נמתחת, כאילו זהותה המוכרת והבטוחה מאויימת: "אני לא רוצה להשתנות, להיות כזאת. אני לא יכולה להיות. זה יכול להכאיב."

הביקורים בניגריה מהווים זרז להעלאת תכנים מאתגרים ולא פתורים בזהותן של הדמויות. ג'ס מחוייבת להתמודד עם זהותה כילדת חצי-חצי, חצי לבנה חצי אפריקאית. המפגש עם טילי-טילי, ילדת הרפאים שהיא בו זמנית חברה קרובה וישות רפאים רודפת, גורם לעירעור קרקע המציאות ולחשיפתן של אמיתות כואבות מהעבר.

אולם החווייה הכואבת ביותר אינה חוויית הפיצול אלא האיום המענה שמא אין לה ארץ ואין לה בית: "תפסיקי לרצות להשתייך ילדת חצי-חצי. תפסיקי. אין שום דבר. יש רק אותי, ואני תפסתי אותך," מודיעה טילי-טילי לג'ס.

אם בתחילת הסיפור ג'סי מבקשת לעצב את המציאות האמיתית והמדומיינת באופן שתיוותר מוגנת בעולם ללא כאב, המציאות המאגית של רוחות המתים המגיעים ותובעים הכרה מאלצת אותה להכיר בכאב ולגלות בתוך עצמה את היכולת להתמודד עם השבר והאובדן.

ג'סי נאבקת לחזור מעולם הרוחות אל תוך גופה, בחזרה לעצמה: "הופ… קפצה, אל תוך בשרה הלא נכנע של טילי ששרטה בציפורניה את ישותה של ג'ס… וחזרה לתוך עצמה." כשהרוח פוגשת בחומר בהווה הנושם והקיים, ג'סי חשה כאילו היא מתעוררת ומתעוררת שוב ושוב.

ההכרה בכך שהצבת הזהויות הישנות בדיכוטומיה זו מול זו חוסמת יותר מאשר מאפשרת מחייבת את ג'ס לתווך בין מציאות משתנה לבין עולמות מדומיינים. בתהליך זה היא יוצרת דיאלוג המאפשר לה להגדיר מחדש את תשובותיה לשאלה "מי אני?" ולשלב בין ריאליזם לבין עולמות של מאגיה ורוח.

ילדת איקרוס, הלן אויימי. תרגם מאנגלית: אמנון כץ. הוצאת מטר, 2006. 317 עמ'.