jump to navigation

אמא אחת ועשרה בנים מתים 16 במרץ 2011

Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

אמא אחת מופיעה במגילת אסתר: זרש אשת המן. הפעם הראשונה בה אנו פוגשים בה היא כאשר המן חוזר אל ביתו לאחר ליל המשתה הראשון שארגנה אסתר עבור אחשוורוש ויד ימינו ראש השרים. בשלב זה, המן אינו משער שאסתר מכינה את הקרקע לקראת הפלתו, והוא מבושם מן הכבוד שזכה לו ויוצא שמח וטוב לב בדרכו הביתה. אלא שאליה וקוץ בה. בדרכו נתקל המן במרדכי העומד בשער המלך. עומד ומסרב להשתחוות בפניו.

חמתו של המן בוערת, וכמו כל אדם כועס שמכבד את עצמו, הוא מכנס את אנשי שלומו, כדי שיעזרו לו להוסיף שמן למדורה, כדי שיאמרו לו שהוא צודק.

וַיָּבוֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ, עַל-הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר, הָמָן–אַף לֹא-הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשָׂתָה, כִּי אִם-אוֹתִי; וְגַם-לְמָחָר אֲנִי קָרוּא-לָהּ, עִם-הַמֶּלֶךְ. וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי:  בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל-אֹהֲבָיו, יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ; וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן, וַיַּעַשׂ הָעֵץ.

עניין תמוה המשפט וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וכי לא אהבה אותו אשתו? וכי לא גרה בביתו, והיה צריך להזמין אותה אליו? פרשנים מסבירים כי המן נהג כדרך המלך אחשוורוש, וזרש אשתו היתה כלואה בהרמון הנשים, משם זימן אותה אליו.

המן פותח ומספר על עושרו שנמנה בנכסים ובבנים, על הכבוד הגדול שחלק לו המלך שהפך אותו לשר בכיר ונישא על כל השרים, ועל ההזמנה שניתנה רק לו למשתה המלכה עם המלך. אלא שהמן אינו מסתפק רק בזה. הכבוד שהוא זוכה לו הוא משענת רצוצה להשען עליה. כבוד שברירי שיש לאשש אותו בכל יום ובכל שעה, וכל דבר פעוט, אפילו אדם העומד בשער ואינו משתחווה, הופך לקוץ מכאיב, לסיכה אכזרית המפוצצת את בלון האויר החם של הכבוד.

לפי תחושתו של המן, כל הכבוד אינו שווה דבר, כל עוד מרדכי יושב בשער העיר ומסרב להשתחוות ולהכיר בכבודו של המן: וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי:  בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ

זרש, שכנראה יודעת את לב בעלה יותר ממה שיודע הוא את עצמו, מציעה להמן: יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ

כי הרי במגילה הספוגה הילולת שיכורים והרמון מלא נשים שנועדו לענג את המלך וגחמותיו, ראוי שהכבוד יהיה מיוצג על ידי סמל פאלי מפואר כמו עמוד תליה בגובה חמישים אמה.

אלא שאז נודדת שנת המלך, והוא קורא בדברי הימים ונזכר כי איש אחד הציל את חייו מבגתן ותרש שזממו להרעילו. והאיש הזה מעולם לא קיבל כגמולו. המלך ההולל, שעד כה לא עשה מעשה הגון אחד, מחליט להשיב לאיש הזה כגמולו. ומשום שהמלך לא מחליט דבר בכוחות עצמו, גם הוא מזמן יועצים.

כאשר המן נשאל מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ רדיפת הכבוד מעוורת את עיניו. כשהוא משוכנע שלבטח המלך מתכוון אליו, מציע המן לעשות את כל אשר הוא חפץ שיעשה לו. לגודל הזוועה מסתבר לו שמה שביקש ינתן למרדכי.

כאשר חוזר המן, אבל וחפוי ראש, אל ביתו ומספר את אשר קרה לו מזהירה אותו אשתו כי אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא-תוּכַל לוֹ–כִּי-נָפוֹל תִּפּוֹל, לְפָנָיו

hanging-gallows-1

אפשר לקרוא את דבריה של זרש כאמירה אנטישמית הרואה ביהודי תככן שבכוחו להשתלט על המלך במרמה ולהפיל את כל מי שבדרכו. לעומת זאת, אפשר לקרוא את דבריה של זרש כדברי אזהרה. יתכן שזרש מודעת לכך שהכבוד הגדול בו זכה המן מעוור את עיניו מלראות את האשליה הטמונה במעמד גבוה, ואת ארעיותם של הדברים. זרש רואה בצלילות את מהלך ההתרחשויות לפיו עלייתו של האחד כרוכה בהכרח בנפילתו של האחר. כשם שעלייתה של אסתר כרוכה בנפילתה של ושתי, כך עלייתו המסתמנת של מרדכי כרוכה בנפילתו של המן.

אלא שהאזהרה מגיעה מאוחר מידי. המן מוזמן אל המשתה השני של אסתר, שם הוא מוצג כאוייבה וכאוייב עמה ונגזר עליו להתלות על אותו עמוד תליה שהכין עבור מרדכי: הִנֵּה-הָעֵץ אֲשֶׁר-עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר-טוֹב עַל-הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן–גָּבֹהַּ, חֲמִשִּׁים אַמָּה; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו. וַיִּתְלוּ, אֶת-הָמָן, עַל-הָעֵץ, אֲשֶׁר-הֵכִין לְמָרְדֳּכָי

זרש חכמה דיה כדי לראות נכונה את הכיוון אליו מתפתחים האירועים, אך קצרה ידה מלהציל את בני משפחתה. בהמשך המגילה, לא רק המן נתלה אלא גם בניו: וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, יִתְלוּ עַל-הָעֵץ. ואחרי הנקמה הגדולה הזאת של מחיקת האיש ויוצאי חלציו, אחרי ההוצאה להורג של בעלה ושל בניה, נעלמת זרש מן המגילה.

ושתי ואסתר: דימיון בין הפכים 15 במרץ 2011

Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , ,
3 comments

במבט ראשון ושתי ואסתר שונות זו מזו באופן מובהק. סיפור המגילה מציג את ושתי כיפהפיה גנדרנית, המסרבת לציית למלך ומשלמת בחייה על עקשנותה. אסתר מוצגת כמי שיודעת את מקומה ואת תפקידה כאשה. היא פאסיבית וצייתנית. בפרקים הראשונים משמש הפועל "לקח" ביחס לאסתר: היא נלקחת על ידי מרדכי כבת, נלקחת אל המלך, מצייתת להוראות מרדכי. אין להתפלא כי היא "נושאת חן בעיני כל רואיה".

אלא שסיפוריהן של ושתי ואסתר דומים במבנה היסוד שלהם, וניתן למצוא מקבילות רבות בין מעשיהן של שתי הנשים. בסיפורה של אסתר המן מבקש להשמיד את העם היהודי בטענה שאינו מציית למלכות. בפועל המן הוא זה המושמד. היפוך דומה מתרחש בסיפורה של ושתי. אחשוורוש מבקש להיות השליט בביתו והמחליט על מעשיה של אשתו. את ההחלטה אחשוורוש מפרסם בכל מלכותו: "כל הנשים יתנו יקר לבעליהן", "כל איש שורר בביתו". מידת השליטה של המלך (הגבר) בביתו נמדדת במידת צייתנותה של זוגתו (האשה). בפועל, אחשוורוש שרצה לשלוט בכל, מבצע בדייקנות את הוראותיה של אסתר.

כמה פרשנויות מסבירות את סירובה של ושתי כמקרה פשוט של גנדרנות נשית. היא חשה שאינה נראית במיטבה, ולכן סירבה להופיע לפני המלך ואורחיו. פרשנות מעניינת אחרת רואה במעשה הסירוב של המלכה סוג של מרי אזרחי. ושתי ערכה משתה נשים במקביל למשתה הגברים שערך אחשוורוש. מאחורי הנהנתנות הסתתרו שיקולים פוליטיים: והיה ותתרחש הפיכה בזמן המשתה, נשותיהם של של שרי הארץ ישמשו כבנות ערובה למשא ומתן או לנקמה שתבטיח את המשך שלטונו של אחשוורוש. כלומר, ושתי אינה תמימה, גנדרנית ונהנתנית, אלא שותפה לשמירת שלטונו של המלך. אלא שאחשוורוש אינו רוצה שותפה שווה. הוא רוצה אשה שאפשר להראותה כחפץ ולהשתעשע בה. יש המפרשים את הציווי "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא", כפשוטו. המלכה צוותה להופיע לפני עדת גברים שיכורים בעירום מלא כשהיא עונדת כתר. על פי פירוש זה סירובה של ושתי הוא מעשה של אומץ של אשה המסרבת לשמש כחפץ שעשועים.

שמה של אסתר מרמז על הסתרה. במובן מסויים אסתר מסתתרת. היא מסתירה את מוצאה מפני המלך, היא מסתירה את רצונותיה וכוונותיה. בפרקים הראשונים אסתר לומדת את סביבת הארמון ואת המלך. כאשר היא נדרשת למעשה ההצלה, היא מאמצת חלק מאסטרטגיות הפעולה של ושתי. אסתר משנה את תוכנית הפעולה של מרדכי. היא מופיעה לפני המלך בזמן המתאים לה, לאחר שלושה ימי צום, תפילה והרהור. כמו ושתי היא מארגנת שלושה ימי משתה.

אסתר אינה מסתפקת בעשיה ובהצלה, אלא שותפה גם בכתיבה ובקביעת פורים כחג לדורות: "ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף לקיים את אגרת הפורים הזאת… ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר". הגמרא מספרת על מאבקה של אסתר למען הכללת סיפורה בתנ"ך: "שלחה להם אסתר לחכמים, כתבוני לדורות. שלחו לה, הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא ריבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה…" (מסכת מגילה דף ז').

אסתר מחושבת וזהירה יותר מושתי. דרך פעולתה מעודנת ומעוררת פחות התנגדות. אולם נחישותן ועצמאותן של שתי הנשים דומות.

Esther_Gentileschi

ארטמיסיה ג'נטילסי (1593-1652) בוחרת לצייר את הסצנה בה אסתר מפרה את צו המלך ומתייצבת מולו ללא הזמנה, תוך סיכון חייה. כאשר נכנסת אסתר בפני המלך, אחשוורוש זועם על הפרת האיסור לבוא בפניו ללא הזמנה. אסתר הרואה כעסו על פניו נבהלת ונשענת על הנערות המלוות אותה: "ותשא אסתר את עיניה ותרא את פני המלך והנה כאש בוערות מרוב החמה אשר בלבו… ותתבהל מאד ותפג רוחה ותשם ראשה על הנערה הסומכת ימינה". ג'נטילסי מן הסתם לא הכירה את הגירסה הזו המסופרת במדרש אסתר רבה, אלא את תרגום התנ"ך ליוונית שם נאמר שאסתר התעלפה בראותה את כעס המלך.

בתמונה דמותה של אסתר מוארת, ומיקום האור מושך את תשומת ליבו של הצופה אליה, והופך אותה, ולא את אחשוורוש, למוקד הציור, ובהשאלה למוקד הכח. בשונה מציורים אחרים של סצנה זו, אסתר אינה נופלת, אלא רק נשענת על נערותיה. עיניה עצומות למחצה במה שעשוי להראות כהצגת חולשה מתוזמנת היטב, ולאו דווקא בהלה ואיבוד שליטה.

אחשוורוש נשען קדימה בעניין, נמשך אל אסתר, המשחקת את תפקיד חייה כעלמה במצוקה. צוארה החשוף והמואר מרמז על האירוטיקה והפיתוי השזורים בסיפור המגילה.

כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים: שיחרור מסיפורים הוא שיחרור מסבל 15 במאי 2010

Posted by Keren Fite in שבועות, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , , ,
5 comments

שבועות תש"ע

בתחילת מגילת רות אנחנו פוגשים את נעמי פגועה וכואבת, זועקת כנגד גורלה האכזר. לרות ולערפה היא אומרת אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה; מנשות בית לחם היא מבקשת אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.

הביטוי מרה חוזר במקרא במקומות ובהקשרים שונים ופירושו צער קשה ממוות; סבל נורא הנובע מאובדן בנים או מחרדה קיומית המעוררת כאב נפשי עז. שלושת הנשים, רות, ערפה ונעמי, חוו אובדן קשה ומצויות בפתיחת מגילת רות במצב של מצוקה, וצער עמוק. כאשר נעמי מתארת את מצבה העגום, ומסבירה לשתי כלותיה מדוע אין טעם שימשיכו ללכת איתה כולן פורצות בבכי רם, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה: בכי על מות הגברים במשפחתן, בכי על פרידתן שנדמית בלתי נמנעת, בכי על מה שנדמה כסיפור חיים ללא מוצא.

בכיין של הנשים וזעקתה של נעמי הן תגובות סבירות נוכח הסבל. אולם, במובן מסויים, זוהי גם התקוממות של חוסר אונים ושל כניעה. מקרה מקביל להתקוממות נגד סבל, הוא המקרה של אשת איוב. בשונה מנעמי, איוב מקבל את סבלו בשתיקה שנחווית כמעט כשתיקה רועמת לאור השרירותיות של הפגעים הנופלים עליו. כמו איוב אשת איוב גם איבדה בנים ובנות, רכוש ומעמד חברתי. לא רק שהיא עומדת נוכח השוקת השבורה של חייה אלא שהיא גם מוצאת עצמה מטופלת בבעל לא מתפקד, שקוע בדיכאון ומוכה שחין. אין להתפלא שאשת איוב פונה אל בעלה בכעס ואומרת לו: עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ; בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת. איוב לא נשאר חייב ועונה לה בהתרסה: כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי–גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל. אולם, מה שנדמה כתשובה של צדיק השומר על תומתו מקפל בתוכו גרעין של ספק. הכתוב מוסיף: בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב, בִּשְׂפָתָיו, ובכך מרמז שיתכן שאיוב עייף מסבלו, יתכן שבתוך תוכו התקומם על האסונות שנפלו עליו.

כאשר מגיעים רעי איוב הם זורקים עפר על ראשיהם, ויושבים איתו בדממה שבעה ימים ושבעה לילות. הנחמה בספר איוב היא נוכחות שותקת. כאשר פותח איוב את פיו לראשונה הוא מקלל, לא את אלוהיו, כפי שהציעה אשתו, אלא את יום היוולדו. ומשדיבר איוב, גם חבריו פותחים בסדרת נאומים שביסודם מחפשים חטא, גלוי או סמוי, שחטא בו איוב, שיצדיק את הסבל הנורא. מתחת למעטה הנחמה השותקת שמציעים רעי איוב מסתתר שיפוט. השיפוט מייצג צורך בוער במשמעות ובהיגיון לסבל. הצורך בנרטיב, בעלילה שתתן הסבר לסבל, גורם לחברים לענות את איוב בנאומיהם המתפלפלים.

הכינוי נבל אותו מטיח איוב באשתו מופיע בתהילים י"ד: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, אֵין אֱלֹהִים; הִשְׁחִיתוּ, הִתְעִיבוּ עֲלִילָה– אֵין עֹשֵׂה-טוֹב. המילה עלילה מכוונת לסיפור, סיבה ומסובב, רצף אירועים שנקשרים לא רק בזמן אלא גם בקשר סיבתי המכניס היגיון ומשמעות במתרחש. הנבל כאן יוצר עלילות, ורקימת עלילות היא עשייה שאין בה טוב. תשובת אלוהים לאיוב גם היא מערערת על החיפוש המתמיד אחר עלילות והסברים: מִי זֶה, מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין– בְּלִי-דָעַת. ריבוי המילים הריק שאינו מגובה במעשים, החיפוש המתמיד אחר עלילה, סיפור והסבר, יוצר חושך, ערפול והעדר ידיעה צלולה.

מספרים על אשת איוב שאחרי שאיבדה את משפחתה, מעמדה וילדיה, היתה מתאמצת ככל יכולתה לפרנס את בעלה שישב מתאבל ושותק, עטוף בצערו וכאבו. נטושה על ידי אלוהים ואדם היא מוכרת את שערה על מנת שתוכל לקנות לחם. בסיפור הזוגי הזה אין חסד. היא מתריסה נגדו – הוא, בתשובה, מאשים אותה במעשה נבלה.

מעשה נבלה מופיע במקרא בהקשר של אלימות מינית. תמר אומרת לאמנון: אַל-אָחִי אַל-תְּעַנֵּנִי–כִּי לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן, בְּיִשְׂרָאֵל: אַל-תַּעֲשֵׂה, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת-חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים, בְּיִשְׂרָאֵל.  איוב אינו מאשים את אשתו בפריצות מינית אלא מצביע על מידת הפגיעה והאלימות שמגולמים בדבריה. הוא מבקש שיניחו לו להיות בצערו, בסבלו. היא מתעקשת לעמת אותו מול הסבל, לא רק סבלו-הוא אלא גם סבלה-היא. היא מעזה לקלף את מעטה ההתנהגות הנאותה לצדיק: את הקבלה הפאסיבית של הטוב ושל הרע, את השתיקה. היא שואלת שאלות. שאלות קשות. אלא שהשאלות שלה מכוונות לויתור ולמוות. בני הזוג הם תמונת ראי כואבת, כל אחד מהם מקובע בנרטיב קשיח.

בהקשר זה נעמי מקובעת גם היא בנרטיב מסויים מאוד. אני זקנה, היא אומרת לכלותיה, לא יהיה לי בעל, ולא יהיו לי יותר בנים. במציאות החיים בעולם העתיק המשמעות היא הווה מלא סבל ללא עתיד, קיום שנעמי מבקשת להציל ממנו את כלותיה: שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי: הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים. שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ: כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.

במובן מסויים נעמי מעזה להתקומם כנגד מר גורלה באופן שאיוב לא מעז להרשות לעצמו, עד אשר אשתו מעירה אותו לכך בשאלתה המתריסה.

אם רואים את האמירה של אשת איוב מתוך ראיה של התמודדות ישירה מול סבל בלתי מוסבר וחסר הגיון, סבלם של התמימים, הרי שהיא אומרת לבעלה: הנח לעצמך ליפול אל תוך הלילה האפל של הנפש. דע את סבלך עד תום. אלא שלמרות התובנה על הצורך לדעת את הסבל עד תום, כולל ביקור במחוזות הייאוש, אשת איוב לא מסוגלת להניח לסיפור מסגרת מסביר. חברי איוב מחפשים חוטא-אשם מדעת או שלא מדעת, אשת איוב מציעה גאולה בדמות כפירה-מרידה באל שרירותי, ומוות גואל שיסיים את הסבל: קלל את אלוהים ומות. איוב מסרב להצעה משום שאינו מסוגל להניח לתמימותו ולאמונתו באל הטוב והמיטיב, אך כשהסבל כבד מנשוא הוא מקלל את יום היוולדו. בכך הוא צולל אל תוך הכאב, ומוותר על הדימוי המושלם של צדיק ישר דרך שטוב לו בכל דבר והוא מברך על המר והמתוק, על הטוב ועל הרע. זהו השלב בו איוב הופך לדמות אנושית מלאה.

לזכותה של אשת איוב יאמר שנשארה לצד בעלה, טיפלה ודאגה לו כפי יכולתה. אלא שהאחיזה בסיפור המוכר, הברור, המסתבר וההגיוני היא בעוכריה. רות לעומתה מצהירה הצהרה אחת בפתיחה המגילה, ובהמשך מסתפקת בפעולה נכונה ומשמעותית. בהצהרתה של רות יש רבדים של מחוייבות, אך גם שיחרור מהצורך בנרטיב מלכד שמספק משמעות מיידית לסבל.

כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין: מעשה החסד של רות כלפי נעמי הוא בכך שלא רק שהיא נשארת נוכחת בסבלה-שלה ובסבלה של נעמי, אלא שהיא לא גוזרת משפט, לא מחפשת אשמים, ומוותרת על מסגרת נרטיבית שתכניס היגיון במתרחש. היא חיה את הרגע, ומתמודדת עם מה שההווה והעתיד הקרוב יגלגלו אל פתחה.

עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי:  בבחירה ללכת עם נעמי, רות משליכה את חייה המוכרים מאחור. הנרטיב שנעמי מציגה בהתחלה מסמן את דרכה-שלה. נעמי מכירה את בית לחם, יודעת מי היא ולאן היא הולכת. יודעת מה עגום גורלן של נשים אלמנות ועריריות. רות עוזבת את עמה ואת אלוהיה, ובמובן הזה מנקה עצמה מכל סיפור מוכר או זהות קיימת. היא הולכת לקראת קיום חדש, הוויה שאין לה סיפור עדיין. במקום לטוות עלילות בדימיונה, במקום להתפלפל בדיונים פילוסופיים, רות יוצאת לדרך ויוצרת את חייה ואת חיי נעמי מעשה אחר מעשה, צעד אחר צעד. בכך שהיא משוחררת מסיפורים, רות משוחררת גם מסבל.

ידיעת הסיפור, הסיפור שאנו מכירים כסיפור מגילת רות, היא ידיעה-בדיעבד. נשות בית לחם שואלות בתדהמה בתחילת הסיפור הֲזֹאת נָעֳמִי? התדהמה לא נובעת רק מתלאות הדרך וצער האסון החרוטים על פניה של נעמי, אלא מהיפוכו של סיפור הצלחה למה שנראה כסיפור של כישלון. בסיום השתלשלות האירועים, נשות בית לחם מתבוננות אחורה בזמן, אל השתלשלות האירועים, ויוצרות נרטיב חדש, סיפור רב עוצמה ומשמעות שניתן לראותו במלואו רק בדיעבד: כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ … הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים.

ח ג   ש ב ו ע ו ת   ש מ ח !

רשומות נוספות בנושא שבועות:

"אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה" : חמלה וריקות במגילת רות

בין "נעשה ונשמע" לבין מרידתה של בת פרעה

היכן היו הנשים בזמן מתן תורה?

הגר במדבר: חניכה, עוצמה וחמלה 27 בספטמבר 2008

Posted by Keren Fite in ראש השנה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , ,
4 comments

בראש השנה אנו קוראים את הפרקים המספרים על לידתו ועקדתו של יצחק (בראשית כ"א וכ"ב). בתוך סיפור זה נמצא גם סיפורה של הגר. הגר היא דמות שולית בסיפור המקראי. היא מצריה, ולכן זרה. היא פלגש, ולכן מעמדה נמוך יותר ממעמדה של שרה. היא אשה בעולם בו הגבר הוא הנותן את הטון.

אלא שעוצמתה של הגר טמונה ביכולתה לגלות חמלה, והסיפור מלווה את שלבי התרגול והחניכה אל החמלה.

פעמיים יוצאת הגר אל המדבר. בפעם הראשונה היא בורחת, בפעם השניה היא מגורשת. בשתי הפעמים היציאה אל המדבר היא כורח ולא בחירה. המדבר מסמל מקום של גלות, בדידות ופחד. אלא שההתבוננות שכופה המדבר על הגר, תרגול חמלה והעוצמה הרוחנית המגולמת בדמות המלאך שנגלה לה, עוזרות לה למצוא את דרכה ולבנות את חייה במדבר.

בפעם הראשונה בורחת הגר מפני העינוי והסבל שמטילה עליה שרה. במובן מסויים היא בורחת מפני עצמה, מפני גורלה. הגר יודעת לשרוד במדבר, היא יודעת למצוא מים. המלאך פוגש אותה עַל-עֵין הַמַּיִם. אלא שהגר, הנמלטת מפני הקושי והכאב, אינה יודעת מי היא ולאן היא בורחת. המלאך שואל אותה אֵי-מִזֶּה בָאת–וְאָנָה תֵלֵכִי. הוא פונה אליה כהָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי. כל עוד הגר אינה יודעת מי היא ולאן היא הולכת, כמוה כשפחה ואין היא משוחררת באמת. יכולתה למצוא מים מעידה על עוצמה אדירה ויכולת הישרדות מרשימה. אלא שהמעין לצידו יושבת הגר הוא מקום של בלבול ואובדן דרך. המלאך מורה לה, שׁוּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי, תַּחַת יָדֶיהָ. אין זו אטימות לסבלה של הגר, זוהי הזמנה לגלות את עצמה באמצעות ידיעת הסבל ותירגול חמלה.

שרש המילה חמלה הוא ח.מ.ל, לשאת. המלאך שולח את הגר לשאת את סבלה. לא לברוח, לא להאבק, אלא לדעת את הסבל לעומקו ולהיות נכונה לשאת אותו. יותר מזה, הוא מזמין אותה לראות לא רק את סבלה-שלה, אלא גם את סבלה של שרה, את סבלה המר של האשה העקרה שמניע אותה למרר את חיי שפחתה. בכל מובן חברתי וכלכלי הגר אינה שווה לשרה. אולם, שתיהן חולקות את הכמיהה האנושית להמשכיות ולביטחון, כמיהה שעבור נשות התקופה התגלמה בבן זכר. במובן זה הגר ההרה יכולה לגלות רוחב לב כלפי גבירתה.

המלאך מנחם את הגר, ג'ובני באטיסטה 1732

הגר נותנת שם למלאך: וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, אַתָּה אֵל רֳאִי, ויותר מכך, היא מתחייבת להמשיך ולראות:  כִּי אָמְרָה, הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי–אַחֲרֵי רֹאִי. כולנו רוצים מישהו שיראה אותנו, לא מתוך מידת הדין אלא מתוך מידת הרחמים. המלאך רואה את הגר ויודע את סבלה. בו זמנית הוא מציב מולה את האתגר שבראיית עצמה ובראיית זולתה מתוך מידת הרחמים. הגר ההרה, הגר שהיא רחם, חוזרת אל בית שרה ואברהם, אל הבית שאיננו ביתה, כשהיא מוכנה לשאת בסבל ולהיות רחמים.

בפעם השניה מגורשת הגר אל המדבר. למרות הנסיבות הקשות של הגירוש, ניתן לראות בו שיחרור בפועל. כשפחת-מלוג הגר היא רכושה של שרה, ולכן מבחינה חוקית שרה יכלה למכור את הגר במקום לגרשה. במובן מסויים הגירוש הינו מעשה החמלה של שרה. למרות שהיא רואה בהגר, ועכשיו גם בישמעאל בנה, איום, היא אינה נוקמת בהגר בשם פחדיה, אלא זוכרת לה את חסד חזרתה מהמדבר. היא משחררת את הגר, ובכך מוקירה לה תודה על כך שנשאה איתה בצער עקרותה והמתינה עד שקיבלה את יצחק. הגירוש אל המדבר משחרר את הגר ומאפשר לה לבנות את ביתה במדבר.

אלא שהגר מפחדת מפני הבלתי נודע. היא יוצאת עם חמת מים ופת לחם. כשאוזלים המים היא מאבדת את עשתונותיה ומתמסרת לייאוש. הגר מתיישבת במרחק מה מישמעאל ופורצת בבכי. רק כאשר היא מגיעה אל המקום האפל של הנפש נגלה לפניה המלאך ואומר אַל תִּירְאִי. הפעם מזמין אותה המלאך להתבונן בפחד.

הגר בוכה בכי של ייאוש, בכי של כאב, בכי של אפיסת כוחות. הפחד גורם לה לראות עתיד מלא אסונות, ולהיות עיוורת להווה. בכך היא מאבדת את המרחב הנפשי שמאפשר למצוא מים וחיים. התעוררות אינה מעשה סופי ומוחלט. חמלה אינה אירוע חד פעמי אלא תרגול לחיים. הגר שידעה לתרגל חמלה כלפי שרה, אינה מחוסנת מהפחד, וצריכה לשוב ולראות, להמשיך וליצור את דרכה, להכיר מחדש בזהותה. בדבריו המלאך מעיר את הגר אל ההווה: מַה לָּךְ הָגָר; אַל תִּירְאִי… קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ.

השאלה הפשוטה מַה לָּךְ וההזמנה לא לפחד, אַל תִּירְאִי, מחזירים את הגר מהפחד מפני העתיד אל העשיה אשר בהווה. כשהיא לוקחת את ידי בנה בידה, היא מתבוננת בצרכי הזמן והמקום בו היא נמצאת, ובאותו הרגע נפקחות עיניה לראות מים וחיים: וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת מַיִם, וַתַּשְׁקְ אֶת-הַנָּעַר.

מרגע זה הגר הופכת לסמכות בחיי בנה. הגר היא אחת הנשים הבודדות הפוגשת את שליח האלוהים, לא פעם אחת אלא פעמיים. הגר היא זו המקבלת את ההוראה לגבי שמו של ישמעאל, והיא הנותנת שם למלאך האלוהים. היא האישה היחידה המקבלת הבטחה לצאצאים רבים. היא, ולא אברהם, מחנכת את ישמעאל ורואה אותו הופך לעצמאי. היא, ולא אביו, בוחרת עבורו כלה מבנות עמה. והמדבר הופך להיות ביתה, המקום בו היא שרויה באחדות עם עצמה ועם זולתה.

שנה טובה!

"אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה" : חמלה וריקות במגילת רות 22 במאי 2007

Posted by Keren Fite in שבועות, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , , ,
4 comments

שבועות תשס"ז

מגילת רות נפתחת בנקודת שפל בחיי הדמויות. נעמי מאבדת את בעלה ואת שני בניה במואב. רות וערפה מאבדות את בעליהן. האובדן משנה את נעמי והופך אותה מרה. כמו איוב היא זועקת את כאבה ומתריסה באוזני נשות בית לחם : "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה".

בספר איוב הסבל הוא מבחן אלוהי הנוצר כתוצאה ממאבק שרירותי בין טוב לרע. בסיומו של המבחן ה' מסרב לתת סיבה לסבל, וכך נותר הסבל חסר משמעות ונשגב מבינת אנוש. לעומת זאת, סבלה של נעמי מוצג כתוצר של מהלך החיים. הסבל כשלעצמו איננו טוב או רע. בשונה מאיוב, נעמי לא מקללת את יום היוולדה או מתקוממת כנגד הקיום עצמו. היא מתכנסת פנימה ומבקשת לחזור הביתה.

המילים חכמה, הבנה, וידיעה חוזרות בספר איוב. חזרה זו מעידה על סיפור בו הסבל הינו נושא לדיון אינטלקטואלי. יותר מחוויה, הסבל הוא התרחשות אותה האדם מתאמץ להבין ללא הצלחה. הניסיון להבין מתסכל ומרפה ידיים משום שהידיעה המלאה שמורה לה' בלבד: "אָמְנָם, יָדַעְתִּי כִי-כֵן; וּמַה-יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם-אֵל. אִם-יַחְפֹּץ, לָרִיב עִמּוֹ–לֹא-יַעֲנֶנּוּ, אַחַת מִנִּי-אָלֶף".

בספר רות, לעומת זאת, חוזרות המילים עשיה, פעולה וחסד, ומתייחסות לאלוהים ולאדם. הסבל מוצג כחוויה עמוקה המאפשרת התקרבות בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. רות דבקה בנעמי ברגע הקשה ביותר: הרגע בו חוזרת נעמי, ריקה וחסרת כל, אל ביתה, בית בו רות תהיה נוכריה. הצהרתה של רות היא אמירה שיש בה מעשה: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".

מעשה רות מהדהד את מעשה אברהם: כמוהו היא עוזבת את עמה ואת בית אביה ובוחרת באלוהים. אולם, בשעה שהליכתו של אברהם אחרי אלוהים היא הליכה אחרי עקרון דין מופשט, רות בוחרת בחמלה ובחסד. רות יכלה להצהיר הצהרת נאמנות לנעמי ולהסתפק בכך. אולם, היא מגדילה לעשות ומתחייבת לאלוהים בנקודת זמן בה אלוהים מכזיב, בשעת השפל בחיי נעמי, אותה נעמי שחלקה עם רות ימים יפים יותר.

שרש המילה חמלה הוא ח.מ.ל ומשמעותו לשאת, לחלוק עם האדם הסובל את משא הכאב [1]. בשונה מרגש האהבה, הבא לידי ביטוי במשיכה ובדחיה, חמלה היא פעולה ישירה. במעשה חסד אין עבר או עתיד אלא רק הווה. ברגע בו כבד היגון מנשוא רות אינה מבכה את העבר, ואינה מבטיחה הבטחות שווא לעתיד, אלא מציבה עצמה ישירות בכאב ההווה ובהוויית האובדן של נעמי. רות הולכת בנעליה של נעמי, "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ ", מוכנה ומזומנה לחיי נדודים וחוסר ביטחון אישי, חברתי וכלכלי "וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין" [2], ושם, בזמן הריק של האַיִן, רות מתחייבת לאלוהים, "אלֹהַיִךְ אֱלֹהָי".

אלוהים הנמצא במגילת רות אינו אלוהים של דין צדק מופשט, אלא אלוהים הנגלה בפרטי הפרטים של החיים, ברגעי השפל וההתעלות, במעשים של חסד בין אדם לאדם. אלוהים שהמחוייבות אליו אינה מובנת מאליה אלא מתחדשת מרגע הווה לרגע הווה, הוויה בה בוחרים בכל יום מחדש.

ח ג   ש ב ו ע ו ת   ש מ ח  !

הערות
[1] הרחבה בעניין זה אפשר למצוא בכתבתו של ינץ לוי על הקשר בין סבל וחמלה
[2] הפעל אָלִין בו משתמשת רות מרמז על שנת הנודד שאינו ישן בביתו. למשל, בבראשית ל"ב, פס' י"ד: "וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא".

עוד באותו ענין
יעקב נגן על חג שבועות כחג ההווה

בין "נעשה ונשמע" לבין מרידתה של בת פרעה 3 ביוני 2006

Posted by Keren Fite in פסח, שבועות, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , ,
4 comments

ב-ו' סיוון, יום מעמד הר סיני לעתיד לבוא, שולחת יוכבד את בנה בתיבה אל היאור. בכך מפרשת יוכבד מחדש את צו המלך פרעה להשליך כל בן עברי אל היאור. בת פרעה היורדת לרחוץ בנהר מוצאת את התינוק בוכה בתיבתו.

לשון המקרא המתארת את השלבים המובילים את בת פרעה להפר את חוקי אביה ולאמץ את הילד העברי, מקבילה לשלבים המובילים את אלוהים להציל את עמו מעבדות:

"ותרד בת פרעה… ותרא את התיבה… ותפתח… ותראהו את הילד… בוכה ותחמול עליו, ותאמר מילדי העברים זה" (שמות ב', ה-ו).

בת פרעה רואה את הילד כפי שהוא, תינוק בוכה המצוי בסכנת חיים. לפני שהיא מזהה אותו כ"ילד עברי", כבנו של האוייב, היא חומלת עליו, כלומר רואה אותו כאדם.

במסורת העברית בת פרעה נקראת בתיה – בת האלוהים. בחירתה לאמץ את הילד, בניגוד לצו המוות של אביה, היא מעשה של מרי אזרחי: היא נותרת בבית אביה, אך מסרבת לקיים את חוקיו.

המקרא אינו מתעד את השם שנתנה יוכבד, האם היולדת, לבנה, אלא דווקא את השם שבחרה האם המאמצת לתינוק שמצאה בנהר. בת פרעה מכנה את התינוק "משה". במצרית משמעות השם "בן", בעברית משמעותו "מי שנמשה מן המים", מי שלעתיד לבוא ימשה אחרים מעבדותם. האימוץ אינו בא למחוק את זהותו של משה, ואינו מתכחש להוריו (בת פרעה שוכרת את שירותיה של יוכבד כמינקת), אלא פשוטו כמשמעו מציל את חייו, ומעניק לו התנסות חשובה בעוצמת הממשל המצרי, שתאפשר בהמשך את הפיכתו למנהיג. אחרי הכל, נדרשת מידה מסויימת של חירות על מנת לצאת מעבדות. בשלב מסויים משה מסרב להקרא "בנה של בת פרעה", חוזר לזהותו העברית, עוזב את מעמדו כנסיך רם מעלה ונמלט אל המדבר, בו יתגלה בפניו אלוהים ויטיל עליו את שליחותו.

יום מעמד הר סיני מתקיים גם הוא ב-ו' סיוון. נאמר "ויען כל העם קול אחד", כלומר קבלת התורה מתרחשת מתוך קבלת האחר, מתוך ראיה עמוקה של זהות אנושית החבויה מתחת לכל השוני שעל פני השטח. העם "רואה את הקולות", ויחד עם זאת נאמר "תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". הפחד (יראה) מפני ההשגחה האלוהית, משולב בראיה מורכבת, חווייתית ועמוקה של המציאות (ראיית הקולות).

הזהות הסמלית בין יום הצלתו של משה ביאור לבין יום מתן תורה, מקפלת את תוך הקבלה המוחלטת של "נעשה ונשמע" את מעשה המרי של בת פרעה. ימי ספירת העומר, הימים שבין יציאת מצרים (פסח) למתן תורה (שבועות), הם הימים במהלכם נפטרו תלמידיו של רבי עקיבא. תלמידי החכמים, שלא היו כמותם בעלי ידע בתורה, מתים משום שידיעותיהם העצומות אינן מלוות בחסד וביראה. משמעותה של חוכמה ואחריות מוסרית אינה צייתנות עיוורת, אלא ראיה צלולה אל תוך נסיבות האירועים, פעולה מתוך שיקול דעת אנושי ולא על פי תבניות נוקשות.

הגדה אחרת: מרים שפרה ופועה 20 באפריל 2005

Posted by Keren Fite in הערות שוליים, פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , ,
comments closed

לספר את סיפורה (2)

כשאתם יושבים לשולחן הסדר ומספרים את סיפור יציאת מצרים, ספרו גם את סיפורן של הנשים. צרו מרחב ותנו קול למי שנדחקו אל השוליים.

שפרה ופועה

כאשר החליט פרעה להרוג כל בן היילוד, זימן אליו את המיילדות שפרה ופועה והורה להן להרוג את הבנים ברגע לידתם. שתי המיילדות, שידעו כי סירוב מפורש להוראת פרעה יעלה בחייהן, השפילו עיניהן ואמרו "אדוננו פרעה, לא נוכל לעשות זאת משום שהתינוקות נולדים מהר כל כך שאיננו מספיקות להגיע בזמן". "אם כך", אמר פרעה בכעס, "השליכו אותם אל הנהר!".

התנגדותן השקטה של הנשים היתה ההשראה להטפותיו של הכומר פריץ "הנווד", שעבר בין הכנסיות הקלוויניסטיות בשנת 1941 (השנה בה נכבשה הולנד על ידי הנאצים), רכוב על אופניים עם גלגלי עץ (הנאצים החרימו את כל מוצרי הגומי לטובת המאמץ המלחמתי).
פריץ "הנווד" נכנס לכנסיה בכפר איברגן, והקריא את סיפורן של שפרה ופועה מתוך ספר שמות. בסיומו של הסיפור שאל את מאזיניו: מיהו פרעה של תקופתנו? מיהם התינוקות העבריים שיש להציל?
בין השנים 1941-1945 הסתירו שבע משפחות מאיברגן לוחמי מחתרת, טייסי בעלות הברית שצנחו בשטח האוייב, ויהודים.

יש המפרשים כי שפרה היא יוכבד, אמו של משה, ופועה היא מרים, אחותו.

באר מרים

מרים, אחות משה, היתה נביאה בזכות עצמה. יש המפרשים כי חזתה את הולדת משה ואת גאולת העם: "בן יוולד לך אימי, והוא יושיע את ישראל". מרים הוליכה את הנשים בריקוד ובשיר בחציית ים סוף. בזכות מרים ליוותה את העם באר מים חיים במשך ארבעים שנות הנדודים.

דמותה של מרים מסמלת חיים, התחדשות, ומנהיגות נשית. עם השנים התפתחה מסורת של הוספת כוס מרים לסדר הפסח, כוס מים חיים הנמזגת בתחילת הסדר, או אחרי מניית עשרת המכות או בסיום הסדר במקביל לכוסו של אליהו. מאחר ומדובר במנהג חדש יחסית, ישנה חירות בבחירת אופן שילובו בטקס החג.

אפשר גם להביא תופי מרים לשולחן הסדר ולקרוא או לשיר שירים.

תפוז בקערת הפסח

לפני עשרים שנה, כשסוזנה השל דיברה על זכותן של נשים ללמוד ולהפוך לרב, צעק גבר מהקהל במחאה: "אשה שייכת לבמה ציבורית כמו שתפוז שייך לקערת הפסח".
מאז מוסיפות הנשים תפוז לקערת הפסח כדי להזכיר את מקומן, את חירותן, כדי להשמיע את קולן. עם השנים הפך התפוז לסמל של הזמנה והכלה של כל מי שנדחו אל השוליים, למשל הומוסכסואלים ולסביות.

ומי ששואלת את עצמה, למה לי סיפורי נשים בהגדה של פסח ? מוזמנת לקרוא את השאלות והתשובות של ארבע הבנות.

חג שמח!