jump to navigation

תפילת ערבית או טקס תה? (חלק א') 7 ביוני 2006

Posted by Keren Fite in בודהיזם, משהו לקרוא, עיון.
Tags: , , , , , , , , , ,
comments closed

מהי פגישה ? על פי מילון אבן-שושן זוהי התרחשות בה אנשים מזדמנים לאותו המקום באותו הזמן. במקרה של נחום לנגנטל וניסים אמון מדובר ביוזמה של דב איכנוולד, מנכ"ל ידיעות אחרונות, שזימן את השניים למרתון שיחות משותפות במשך כארבעה ימים, ודאג להקליט את השיחות. יוכי ברנדס הפכה את תמלילי השיחות לספר.

האם בכל שיחה מתקיים בהכרח שיח (discourse) ? כלומר, האם רק מכח העובדה ששני אנשים מדברים זה עם זה מתרחש קשב הדדי, התרקמות גומלין הנוגעת מעבר למילים הנאמרות ? "כשמשה פגש את בודהא" נותן תשובה מורכבת וחמקמקה לשאלה שרק נדמית פשוטה.

נחום לנגנטל, חבר כנסת לשעבר מטעם המפד"ל, יצא לפני שבע שנים למסע היכרות עם ההתעוררות הרוחנית בגירסתה החילונית-ישראלית. לנגנטל שאל את עצמו מדוע נוצר קו שבר בין החברה החילונית לבין החברה הדתית בישראל, ובהמשך לכך, מדוע מחפשים הישראלים החילוניים את רוחניותם בדהרמסאלה שבהודו, ולא בארון הספרים היהודי שבישראל. מסעו הוביל אותו לתאילנד ולהודו, לביקורים במקדשים הינדיים ולשיחות עם נזירים בודהיסטים, ביניהם גם ניסים אמון, שנולד וגדל בישראל, אך נסיבות חייו הובילו אותו למזרח הרחוק, לדרך במהלכה הוסמך כזן-מאסטר ביפן, וייסד מרכז רוחני באי פארוס ביוון, בו הוא מתגורר.

השיחות שמקיימים לנגנטל ואמון הינן דיונים קצרים בשאלות שונות ומגוונות, כמו למשל, ההגיון הטמון בקיום מצוות, מקומו של האל בדת ובחיי היום יום, טבע האדם, מיניות, בחירה חופשית, תורת הקארמה, תפיסת המוות וטקסי אבלות, שסעים ופילוג בחברה הישראלית, פסיכולוגיה בודהיסטית ומעמד האישה.

לכאורה, מגוון הנושאים המוצג במהלך השיחות עשוי לפתוח כיווני מחשבה בפני הקורא ולהציב בפניו אפשרויות שונות להתעמקות בסוגיות הנדונות. למעשה, הדיונים נותרים בגדר נגיעות כלליות בנושאים המורכבים המועלים, ללא התבוננות מעמיקה או התמודדות אמיצה עם חילוקי הדיעות בין שני המשוחחים.

ההבטחה הנלהבת על הכריכה, "הסיפור הזה הוא התחלה של תהליך מורכב ומפתיע שאין לדעת את סופו… אנו הקוראים זוכים להחזיק בידינו ספר נדיר על יהדות ובודהיזם שמצליח לשמור על ספונטניות ושפה חיה של שיחה ובה בעת להיות כל כך עשיר עמוק ומחכים", מסתברת כקול ענות חלושה עם סיום הקריאה. הספר אינו כולל תוכן עניינים, אינדקס נושאים, המלצות להמשך קריאה, או ביאור מונחים, שהיו עשויים לעזור לקורא המתעניין להרחיב את ידיעותיו בנושאים הנדונים, והדיונים בין אמון לבין לנגנטל נותרים לכודים במרחב הבטוח אך השטחי של ההכללה, מבלי להיכנס לעובי הקורה.

זהו אינו הניסיון הראשון לחבר מזרח ומערב. "הנזיר והפילוסוף", שפורסם בהוצאת חרגול בשנת 1998 בתרגומו הרהוט של דן דאור, מאגד שיחות בין הפילוסוף הצרפתי ז'אן פראנסוא רוול לבין הנזיר מאתייה ריקאר שהקדיש את חייו לחיפוש רוחני בדרך הבודהיזם הטיבטי. גם כאן מדובר בשני אנשי הגות (שבמקרה הם גם אב ובן) המנסים להבין זה את דרכו של זה.

השוני העיקרי בין הספרים הוא בנקודת המוצא שלהם. רוול וריקאר יוצאים מתוך התנסותם האישית ומציגים בפני הקורא, ואחד בפני השני, את גווני ההתלבטות האישית של כל איש בדרכו, ואת פיתולי האמיתות שמצא כל אחד בשבילים בהם הלך.

לעומתם, מבלי להצהיר על כך במפורש, ונראה שגם לא מתוך כוונה תחילה, השיחות בין לנגנטל לבין אמון מציבות את לנגנטל כנציגם של משה והיהדות, ואת אמון כנציגם של בודהא והבודהיזם. ההכללה עושה עוול לשתי המסורות וגם לשני הדוברים. היהדות מוצגת מתוך נקודת מבט דתית-לאומית, תוך התעלמות מהזרמים הקונסרבטיבים והרפורמים, ומבלי לתת מקום או לגיטימציה לחילונים. הזן-בודהיזם מוצג כהשקפת עולם אוניברסלית המקדמת רוגע ואושר, "לאדם צריך להיות יעד אחד – להשתחרר מהסבל הפנימי ולהגיע למקום של נחת, חופש, שלמות עם החיים ופשטות" (71), ללא התייחסות לזרמים השונים שצמחו מתוך מסורת המַהַאייַאנָה, שברובם נדרש האדם המתרגל לקבל אחריות לא רק על שיחרורו האישי מסבל אלא גם על שיחרורם של האנשים הסובלים בקהילה הקרובה אליו וביקום כולו.

שאלת הפתיחה של לנגנטל, "למה נכשלנו? מה קורה לאנשים חילונים בהתעוררות הרוחנית, למה הם מחפשים את זה דווקא [במזרח הרחוק]" (10), רואה ביהודי החילוני "כישלון" של היהודי הדתי. השיחה עם אמון מציבה את הבודהיזם כ"מפתח קל ופשוט" ביחס ל"מפתח היהודי [שהוא] כבד, מסורבל, עם הוראות קשות ליישום" (32). בכך מוחמצת התייחסות אפשרית לגווני הזהות היהודית, לשילוב האפשרי בין יהדות (דתית או חילונית) לבין התרגול הבודהיסטי, ולדיון בחילוניות שאינה אפיקורסית או בורה אלא דרך חיים שאינה כפופה לדוֹגמה כלשהי, פוליטית או דתית, המבקשת לפתח תכונות אנושיות שאינן תלויות באמונה.

הבודהיזם משמש ללנגנטל אמצעי להתבוננות-מחדש ביהדות הדתית, ויש בתהליך הלימוד ההדדי רגעי חסד כדוגמת "אני משתדל לבחון אחת לכמה זמן אם אני רוצה להמשיך להיות דתי, אם אני צודק, אם זה אמיתי… [לא] לעסוק בזה באופן מכני" (37), "היהדות [הדתית] נמצאת כיום במצוקה קשה מאוד בשני היבטים: [החילון והמתירנות]… לכן… בחינוך הדתי מלמדים את האדם איך לקיים מצוות, איך ללמוד תורה. מציידים אותו בתשובות, מה לענות לשאלות הקשות שישמע, מה ידע להשיב. אנחנו הופכים להיות מעין כספומטים רוחניים… אנחנו לא עוסקים מספיק בפיתוח הנפש" (23), "בעולם המערבי הפסיכולוגים הפכו להיות בעלי המקצוע הנדרש, יותר מרופאי שיניים. אדם ק
ונה משחת שיניים, קצת לחם, מעט חלב וטיפול פסיכולוגי" (87).

אולם, יחד עם רגעי ההתבוננות ישנן הצהרות כוללניות, מקוממות בחלקן, המחמיצות את העיקר.
בשיחה על מעמד האישה אמון טוען "הפמיניזם לדעתי מקורו בציפיות של חברה לחוצה, שמבלבלת בין שוויון בין גברים לנשים ובין זהות ביניהם… נשים צריכות להיות עצמן, ושאף גבר לא יגדיר בשבילן מה המשמעות להיות אשה… תוכנת האשה טמונה בכל תינוקת שיוצאת לאויר העולם… אשה צריכה להיות חופשיה כמו סוסת מוסטנג, אבל אם הכניסו לה לראש שהיא צריכה להיות חמור עבודה, היא תילחם על זכותה להיות חמור… אמא שרוצה להילחם על זכותה לעבוד קשה לא פחות מהגברים, זה לא טבעי" (240-244). לנגנטל מצידו מצהיר "לאחר הדברים שלך אינני יכול להתחמק מהצורך לנקוט עמדה חד-משמעית בזכות שוויון ההזדמנויות" (244), מוסיף וטוען "אם יש לי ביקורת מסוימת על החברה הדתית שאני חי בה, היא דווקא על מעמד האישה… אי השוויון בשל הנישואים מטריד אותי, ומזלה של החברה הדתית שנולדתי גבר, כי אחרת נדמה לי שהייתי מוביל את המהפכה…" (153), ולבסוף מסכם "אינני מסכים איתך, בייחוד לא עם ההשוואה לסוסת מוסטנג, ובעניין זה דבריך ממש מקוממים" (244). בנקודה זו מסתיימת השיחה.

להמשך המאמר : על החברה הישראלית ועל משמעות החיים במדינה הנתונה בסכסוך דמים

עוד בנושא – נשים ובודהיזם:

לספר את סיפורה (1)

טארה ירוקה

האם את אשה ?

תפילת ערבית או טקס תה? (חלק ב') 7 ביוני 2006

Posted by Keren Fite in בודהיזם, משהו לקרוא, עיון.
Tags: , , , , , , , ,
comments closed

קטיעת השיחות בנקודות השבר וחוסר ההסכמה בין שני הדוברים מונעת התמודדות אמיצה ומאתגרת בין השקפות העולם השונות של שני הדוברים, יוצרת דיון המרחף מעל הבעיה ולא מתבונן בה בעיניים פקוחות, ומטרפדת נגיעה מעמיקה ברגע ההווה המורכב והכואב.

בשיחה על החברה הישראלית ועל משמעות החיים במדינה הנתונה בסכסוך דמים, מספר אמון "הייתי במלחמת לבנון הרבה יותר מדי זמן… לאחר מכן הבטחתי לעצמי שלעולם לא אשתתף בעוד מלחמה… אני עושה הכל כדי שהילדים שלי לא יחיו באווירה של מלחמה" (259). אמון מתריס כנגד לנגנטל, "אתה סוחב אלונקה כבדה מאוד שכבר מזמן כבר אפשר להוריד אותה… על האלונקה [שוכבת] אידיאולוגיה שמשעבדת את החיים לשרשרת. יש בה דעות, ערכים ואינטרסים, אבל לא חופש, לא רוגע ונועם ולא אושר… מתוך אהבה אני אומר לך, נחום, יש 'תיקון' שאפשר לעשות, תיקון אמיתי. אין אלונקה, אפשר לנוח" (254).

לנגנטל, שבשיחה קודמת כבר התקומם "עד כדי כך נשטף מוחך כנגד העם היהודי" (47), טוען כלפי אמון, "אני לא יכול לקחת לעצמי את הפריבילגיה ולהיות חוליה שלוקחת פסק זמן מהשרשרת או שהולכת להתחבר לשרשרת של עם אחר" (253), ומתריס לסיכום "חברי ואני, שהתחנכנו בציונות הדתית, מרגישים מחויבים להיות לא עייפים. עם הנצח לא מפחד ללכת בדרך הארוכה. אנחנו חייבים להיות האנשים שלא נשברים, להיות הכי חזקים. גם אם יש ספקות ויש קשיים, אנחנו נמשיך הלאה, נמשיך לסחוב ולסחוב… מה אגיד לך, אני מקווה שיהיה לך טוב. אם לא יהיה לך טוב שם, אנחנו כאן שומרים על הארץ כדי שתוכל לבוא תמיד…" (262).

חילופי דברים אלו מציגים את הבודהיזם כדרך מילוט מאחריות לאומית לטובת חיי אושר ורוגע אישי, ואת החברה הישראלית כמי שאיבדה את דרכה ומתקיימת בזכות הציונות הדתית הנושאת אותה על כתפיה.

במקרה או שלא במקרה הדיון במלחמת המינים מופיע בצמוד לדיון במלחמה התמידית על קיומה של ישראל. מטאפורת התוכנה ה"נשית" וה"גברית" בה משתמש אמון בדיון על מעמד האישה מצביעה על מוגבלותו של הדיון המתקיים בין שני הדוברים.

התרגול הבודהיסטי אינו מציע "תוכנה" או דוֹגמה, אלא אפשרות להיכרות אינטימית והתבוננות מפוכחת ב"תוכנות" המנהלות את חיינו. כשם שאין "תוכנה" נשית (או גברית) אחת, כך גם אין "תוכנה" יהודית (או בודהיסטית) אחת. מהרגע שאנו הופכים מודעים ל"תוכנות", נתונות בידנו החירות והבחירה לפעול בתוכן ומחוץ להן ולא להיות בובות משחק בידיהן. הדיון בין לנגנטל לבין אמון מתעלם מהעובדה כי הבודהיזם רואה באלימות ובחמלה שתי נטיות אנושיות שוות, אך בוחר לכוון את התודעה לאחריות אוניברסלית ולפעולה בדרכי שלום. התמרת התודעה של הפרט, פיתוח שלווה פנימית והתבוננות ערה וצלולה על המציאות, היא הצעד הראשון בדרך להשכנת שלום בקהילה המשפחתית והלאומית, ובהמשך בקהילה הגלובלית.

הניגוד הנוצר בין הצהרתו של אמון "אני בעד גלובליזציה, ולא רוצה לקחת חלק במשחק העמים, הלאומים, האידאולוגיות והמלחמות" (252), לבין טענתו של לנגנטל "כשאני שומע אנשים שאומרים שרע להם פה בארץ, או שחושבים שיש לנו בעיות פוליטיות… וקמים והולכים לארץ אחרת ואומרים שלום למפעל היהודי ולראשית צמיחת הגאולה – אז אני לא רוצה לומר שהם בוגדים, אבל הם אנשים שלא נמצאים איתי פה, הם אנשים שנוטשים" (253-254), מציב את שתי הדיעות בהקצנה זו מול זו ויוצר אשליה כאילו אין ביהדות או בבודהיזם דרכים נוספות, מורכבות ומאתגרות, להתמודדות עם המציאות הישראלית.

בשנים האחרונות החל בארץ מאבק בונה בדרכי שלום לו שותפים יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, השואבים השראה ממקורות יהודים, נוצרים, מוסלמים ובודהיסטים. מאבק זה מושפע מהבודהיזם הטיבטי, מעקרונות ההתנגדות הלא-אלימה של מהאטמה גנדי ומתנועת המעורבות הבודהיסטית, מיסודו של נזיר הזן הויאטנמי טיך נאהת האן, המשלבת תרגול מדיטציה מסורתי עם התנגדות בדרכי שלום לאלימות.

הייאוש מהמאבק המזויין שאין לו סוף עשוי לגרום לאדם לבחור להניח את המהומה מאחוריו לטובת אי ירוק בים, או להביא אותו לידי החלטה נחושה להמשיך להעלות בניו אל העקידה בשמו של תהליך הגאולה. הייאוש הזה יכול גם להביא להתעוררות קשובה לכאב הנורא משני עברי המתרס; התעוררות שאינה מתיימרת לפתרונות מהירים וכוללים, אלא מתחייבת לשיח מעמיק ולהליכה משותפת בדרך ארוכה.
לחלק א' של המאמר : על חיפוש רוחני, יהדות, בודהיזם, נשים ונשיות

פורסם במקור במוסף "ספרים" של "הארץ", 29.6.05

עוד בנושא – מאבק בונה בדרכי שלום:

עמותת שביל זהב – הליכה לשלום

אקודה – קהילה לומדת שלום

לספר את סיפורה (1) 31 במרץ 2005

Posted by Keren Fite in הערות שוליים.
Tags: , , , , , , ,
comments closed

סמדר שיר מראיינת את ניסים אמון ונחום לנגנטל לרגל צאת הספר כשמשה פגש את בודהא המבוסס על שיחות מרתון שערכו השניים במשך ארבעה ימים על יהדות ועל בודהיזם. בתשובה לשאלה "מה הכי הרגיז אותך בבודהיזם ?", עונה לנגנטל "מעמד האישה" (ידיעות אחרונות, 24.3.05).

מכל הביקורות שאפשר היה למתוח על הבודהיזם, ומכל נקודות החיוב שאפשר היה למנות לזכות היהדות, תמוה בעיני שלנגנטל בחר דווקא את מעמד האישה. קשה לומר שהיהדות מצטיינת דווקא בקידום מעמד האישה. הדוגמאות הבולטות הן מעמד העגונות, טקסי יבום וחליצה, ורבנים המייצרים פנינים כגון "ההולך בין שתי נשים כאילו צעד בין שתי אתונות", מבלי להסמיק, לגמגם או להתנצל.

היה מדוייק יותר לטעון שאמירותיו של הבודהא וממשיכי דרכו בנושא הנשים מגוונות ומלאות סתירות בערך כמו ההתייחסות לנשים בזרמים השונים של היהדות. הרי גם "בודהיזם" וגם "יהדות" הן כותרות-על מאחוריהן מסתתר ריבוי גדול.

באחרי האקסטזה מספר ג'ק קורנפילד על סדרת מפגשי מורים בודהיסטיים, שנערכה בחסות הדלאי לאמה, בהן נדונו בעיות שונות עימן מתמודדים המורים בדרכם הרוחנית. סילביה ווטסל, מורה בודהיסטית מגרמניה, הנחתה את הנוכחים במדיטציה בה התבקשו לדמות עצמם נכנסים לחדר שונה מהרגיל, בו תלויות תמונות נשים בדמות בודהא, ומחווים קידה לגילגול הארבע-עשרה של הדלאי לאמה שהתגשם בגוף אישה. במהלך המדיטציה התבקשו הגברים לשבת בשורות האחוריות, לשמור על שקט, ובסיום המפגש לסייע בעבודות הבישול.
מסקרן אותי מאוד לבצע תירגול דומה עם אוריינטציה יהודית: עיצמו את העיניים ודמיינו "עזרת גברים", "כבוד בן מלך פנימה", ו"קול בגבר ערווה". הנאראטיב הוא אותו נאראטיב מוכר של אפליה, אבל הדמות המרכזית שינתה את מינה. מה שנראה לכם משונה בנאראטיב החדש הזה, הוא בדיוק הדבר אותו יש צורך לשנות.

כפי שכתבה סימון דה בובואר, אישה אינה נולדת אישה אלא הופכת להיות אישה. תחת מסווה של "מסורת" ו"דת" מתחבאות התניות תרבותיות שיוצרות נאראטיב סמוי ורב עוצמה בנוגע למה אישה "יכולה", "צריכה" ו"מסוגלת" להיות. בנקודה זו, בעיני לפחות, הבודהיזם אינו שונה באופן מהותי מהיהדות.

דווקא נשים מערביות שלמדו, תרגלו והפכו לנזירות ולמורות בודהיסטיות, מכניסות נקודת מבט חדשה בנוגע למקומן של הנשים בשיח ובנאראטיב הדתי. הן כותבות את סיפוריהן של נשים בודהיסטיות, נותנות קול ומקום לפן הנשי בבודהיזם, מרחיבות ומעשירות את הנאראטיב הבודהיסטי, על גווניו השונים, בקולות חדשים.
האגודה הבין-לאומית של נשים בודהיסטיות, סאקיאדיטה (בנותיו של הבודהא), נוסדה ב- 1987 מתוך מטרה לקדם את מעמדן ואת השכלתן הדתית של נשים בבודהיזם.