הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

סיפורי עצים: העץ העקר 26 בינואר 2015

החוואי והגנן היו אחים. לגנן היתה חממה גדולה, מלאה בעצים משובחים. הוא היה ידוע בכישרון הגינון שלו, ושמם של העצים שגידל היה מפורסם בכל הארץ. באחד הימים, הגיע החוואי לעיירה ובא לבקר בחממה של אחיו הגנן. הוא הסתובב בחממה והעריך את יופיים של העצים שהיו נטועים בשורות ישרות, והתנשאו לגובה.

"אחי! ברוך בואך!" שמח לקראתו הגנן, "אתן לך את העץ היפה והמוצלח ביותר בחממה שלי, כדי שאתה, ילדיך וילדי ילדיך תהנו ממנו"

הגנן הראה לעובדיו איזה עץ לחפור ולתת לאחיו. החוואי שמח מאוד. הוא העמיס את העץ וחזר אל ביתו.

בבוקר שלמחרת התקשה החוואי להחליט היכן כדאי לו לשתול את העץ החדש שקיבל. הוא התבונן ברחבי חוותו, שקוע במחשבות. "אם אשתול את העץ שם בגובה, הרוח עשויה לטלטל את הפירות מעליו לפני שיבשילו", חשב, "אם אשתול את העץ כאן, לא רחוק מהדרך, יראו אותו העוברים והשבים, והפירות היפים יפתו אותם לשדוד אותי", המשיך להתלבט, "ואם אשתול את העץ קרוב מידי לדלת הבית, הפירות לא יהיו בטוחים גם כן, כי ילדי ומשרתי יקחו אותם".

אחרי התלבטות ארוכה, ושיקול דעת ממושך, החליט החוואי לשתול את העץ בחלק האחורי של החווה, מאחורי האסם, כשהוא פונה לכיוון צפון. "כאן עיני הגנבים החמדניות לא יגלו את העץ ואת פירותיו", אמר לעצמו, גאה בהבנתו העמוקה בטבע האדם.

השנה הראשונה חלפה, ועימה גם השניה, והעץ לא הניב כל פרי. כשגם בשנה השלישית לא הניב העץ פרי, הזמין החוואי המאוכזב והכועס את אחיו הגנן לחזות בעץ העקר שנתן לו. "אתה רימית אותי", אמר החוואי לאחיו, "נתת לי עץ עלוב שאינו נותן פרי. זו כבר השנה השלישית בה העץ עקר ואינו מניב דבר מלבד עלים".

הגנן התבונן בעץ וצחק. "אתה שתלת את העץ במיקום בלתי אפשרי. הוא חשוף לרוח צפונית קרה, ואינו נהנה מאור או מחום השמש", אמר לאחיו, "כיצד אתה מצפה שיניב פרי?"

"הטבע הוא נדיב ואצילי" המשיך הגנן להסביר, "אבל אתה שתלת את העץ בלב רע וחשדני. כיצד תוכל קרקע של קמצנות וקור להניב שפע פרות טובים?"

מתוך: פרידריך קרומאכר, מעשיות, 1824.

עיבוד ותרגום (מאנגלית): קרן פייט

מידת הרחמים וראש השנה 11 בספטמבר 2012

ראש השנה הוא יום הדין. יום בו אנו נשפטים על מעשינו בשנה החולפת, ומבורכים בחיים ומעשים בשנה הבאה: "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון. כמה יעברון, וכמה יבראון. מי יחיה ומי ימות. מי בקיצו ומי לא בקיצו". בתפילות ראש השנה אנו קוראים את סיפור עקדת יצחק כדי לבקש רחמים על עצמנו: "זכור לנו… את הברית ואת החסד, ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה, ואת העקדה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח".

על מידת הרחמים כותב שייקספיר ב"סוחר מונציה" בנאומה הידוע של פורשיה:

מידת הרחמים ניתנת מרצון / יורדת היא כגשם עדין מן השמים אל האדמה / כפל ברכה מביאה היא עימה / מברכת את הנותן ואת המקבל / בעלת עוצמה היא בליבם של חזקים / הולמת את המלך יותר מכתרו / שרביטו מפגין את כוחה של עוצמה בת חלוף / המתלווה ליראה ולתפארת / מקום מושבן של אימה ופחד מפני שליטים / אך הרחמים מתעלים על השרביט ועל כוחו / מולכים הם בלב המלכים / מאפיינים את האלוהות עצמה / ועוצמה ארצית נדמית כאלוהית / כאשר הרחמים מתבלים את הצדק*

הרחמים ניתנים מרצון, מתוך חירות ונדיבות. נדמים הם לגשם היורד ומרווה את הכלל: נהרות וימים, אדמה, צמחים, בעלי חיים ובני אדם. ברחמים כמו בגשם אין העדפה, והברכה הניתנת שורה על הנותן ועל המקבל. הגשם אינו חסר מכך שהוא מרווה את האדמה. האדמה וברואיה שייכים לאותו מעגל חיים, ניזונים זה מזה ומקיימים זה את זה.

ומדוע היא הולמת מלכים טוב יותר מאשר כתרם? הכתר והשרביט מסמלים את כוחו הארצי של המלך, עוצמה שהיא בת חלוף כי בן אנוש הינו "כחרס הנשבר". העוצמה הארצית נסמכת על פחד, שמא לא נישא חן, שמא יבולע לנו. הרחמים, לעומת זאת, נסמכים על רוחב לב ותחושת עוצמה פנימית שאינה תלויה בדבר.

תפילות ראש השנה מזכירות את סיפורן של נשים עקרות שזכו לבנים: חנה אם שמואל, רחל, הגר ושרה. בנוסף על כך התפילות מלאות בדימויים של הריון ולידה, דימויים שבו זמנית ממחישים את החסד הגדול שברחמים ואת זמניות האדם התלוי בין חיים לבין מוות: "יום הרת גורל… רחמנו כרחם אב על בנים… והיושבות על המשבר תוציא אותן מאפלה לאורה…".

מצבו של אדם במעמד ראש השנה מקביל למצבה של אשה היושבת על המשבר. אשה הכורעת ללדת מצויה בין הריון ללידה, כמו אדם העומד למשפט בראש השנה גם היא מפרפרת בין חיים לבין מוות, בין כאב לבין תחילתם של חיים חדשים.

המילה רחמים בעברית מכילה בתוכה את המילה רחם. בזמן הריון הרחם נושא, מכיל ומזין. המעבר מהעולם המוגן והסגור של הרחם אל היציאה אל החיים והמציאות טעון בכאב וסכנה מחד, ותקווה והבטחה גדולה מאידך. על אברהם ויצחק נאמר "וילכו יחדיו" אל העקדה. יצחק היה בן 37 בזמן העקדה, ומן הסתם היה מודע למתרחש, והבין הבנה שבשתיקה את בחירתו של אביו. לאחר העקדה מתחדשת הברית בין ה' לבין אברהם, וישנה חזרה והרחבה של הבטחות הברית שנכרתה בעקבות ציווי לך לך. הברית הפעם היא בנוכחות יצחק הבוגר, ובמובן זה יצחק נולד מחדש במעמד העקדה. במהלך חייו יצחק שב אל המקומות בהם היה אביו וחוזר על מהלכיו, למשל בפתיחת הבארות שחפר אברהם שנסתמו בידי פלישתים. בכך מחדש יצחק את הברית במעשיו. נולד מחדש מרגע לרגע.

בראש השנה אנו מבקשים ומתבקשים לחדש את הבחירה: הבחירה בחיים, הבחירה בטוב. כמו החיים עצמם, הבחירה היא זמנית ומתחדשת. בברכת הכהנים, הכלולה גם היא בתפילת ראש השנה, נאמר "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". נהוג לחשוב על ה' כרם ונישא מעל האדם, והנה כאן ה' הוא הנושא פניו אל האדם. עמדת הרחמים היא עמדה מקבלת ונושאת, עמדה הרואה את האדם הנזקק אך אינה מתנשאת עליו. מתוך עמדה זו של ראיה מכילה נולד השלום.

שנה טובה ומבורכת, שנת פוריות, רחמים, שלום ולידה מחדש

*ציטוט מתוך "הסוחר מונציה" מערכה 5 תמונה 1. תרגום: קרן פייט.

הציור:

William Blake, Abraham and Isaac (1799-1800)