הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

אשת קרח ואשת און בן פלת: שתי דרכים לפתרון מחלוקות בפרשת קרח 21 ביוני 2014

פרשת קרח היא הפרשה החמישית בספר במדבר

קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי ואיתו דָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן קוראים תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון. אליהם מצטרפים גם 250 מנהיגים מבני ישראל

זו אינה הפעם הראשונה בה מערערים על סמכותו ומנהיגותו של משה. המחלוקת בפרשה זו היא על ענייני סמכות וכבוד. ביסודו של דבר קרח שואל את משה, מדוע אתה מתנהג כאילו אתה יותר קדוש מכולנו? הרי כולנו קדושים.

התוצאות של המחלוקת קשות וחמורות. על קרח, דתן ואבירם נאמר וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם–נָסוּ לְקֹלָם:  כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ. כלומר, האדמה בלעה אותם בעודם בחיים, אותם ואת בני ביתם ואת רכושם. עונש נורא וקשה.

רש"י אומר, "פרשה זו יפה נדרשת", כלומר, פרשה זו של קרח, אפשר לדרוש בה בכל ימות-השנה, שבכל השנה יש מחלוקות. וכן אומרים "ובני קרח לא מתו" – שהמחלוקת, לא מתה.

מתוך ראיה זו פרשת קרח היא פרשה על מחלוקת קשה שמסתיימת באסון. לכולנו יש ויכוחים ומריבות בחיי היומיום.
פרשת קרח מציבה שתי דרכים אפשריות להתמודדות מול מצבי מריבה ומדון. חז"ל מדברים על אשתו של קרח ועל אשתו של און בן פלת.

חז"ל אומרים: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָה" זו אשתו של און בן פלת; "וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ"  זו אשתו של קרח.

אשתו של קרח אמרה לו: לא די שמשה לקח לעצמו מלכות, ולאחיו נתן כהונה-גדולה, וצריך לתת לו תרומות, גם אמר לכל השבט להתגלח?!

אמר לה קרח, והרי גם משה גילח את עצמו

אמרה לו, זהו כמו שנאמר "תמות נפשי עם פלשתים" כדאי לו לגלח את-עצמו, העיקר שכולם יתגלחו (סנהדרין קי ע"א).

כלומר, אשתו של קרח גורמת לו להציב עצמו על מסלול התנגשות מול משה, ולראות את עצמו כאילו הוא נפגע אישית ממה שמשה עושה. כשקרח מתעמת עם משה, משה אינו פאסיבי בעימות מול קרח, ומציב את עצמו על מסלול התנגשות חזיתית שנגמר באסון.

און בן פלת הוא חלק מבני ראובן שהצטרפו לקרח ולעדתו במחלוקת מול משה. אולם, בזמן העונש, השם של און בן פלת לא מוזכר, ומכאן למדו חז"ל שאון בן פלת לא נענש. מי הציל אותו? על כך מספרים חז"ל את הסיפור הבא:

אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו

אמרה לו: מה לך מ(קטטא) זו? אם הוא (משה) הרב תהיה אתה התלמיד, ואם (קרח) הוא הרב אתה התלמיד! [כלומר, שאלה אותו למה אתה מתערב בקטטה הזאת, הרי ממילא אין לך מה להרוויח. אם משה יהיה רב ואם קרח יהיה רב, אתה תשאר תלמיד]

אמר לה: מה אעשה? הייתי בעצה ונשבעתי עמם! [כלומר, אין לו מושג איך לצאת מזה, כי הוא כבר נתן את המילה שלו לקרח ועדתו]

אמרה לו: יודעת אני שכל העדה קדושה היא שנאמר 'כי כל העדה כולם קדושים' [זה מה שבא קורח ואמר למשה, הרי כולנו קדושים, למה אתה קדוש יותר מכולם? אשתו של און בן פלת תקח את הטיעון הזה, תהפוך אותו על ראשו ותציל את בעלה]

אמרה לו: שב, אני מצילה אותך.

השקתה אותו יין ושכרתו, והשכיבה אותו בפנים. נתיישבה על הפתח וסתרה את שערותיה. כל (מי) שבא ראה אותה וחזר. עד שכך – נבלעו להם (אנשי קרח ונצל און בן פלת)

כלומר, מה עשתה? השקתה אותו יין לשוכרה וגרמה לו להרדם. כאשר ישן באוהל, ישבה היא בפתח האוהל עם שיער חשוף ופרוע, וכאשר באו אנשי קורח לקרוא לו להצטרף למרד נגד משה, נרתעו (בשל קדושתם) מפני אשתו חסרת הצניעות שיושבת בפתח האוהל בשיער גלוי, ועזבו אותו לנפשו, והלכו בלעדיו להתעמת עם משה.

אחר כך ממשיך ומספר המדרש: "בשעה שפתחה הארץ את פיה, הייתה מבקשת לבלוע את און שהיה במיטה. [כי הרי אלוהים ידע בדיוק מי הצטרף לקורח ועדתו] עמדה אשתו ואחזה במיטה ואמרה: ריבון העולמים, כבר נשבע און בשמו הגדול שלא יהיה במחלוקת לעולם. שמך חי וקיים לעולם, אך אם יכפור בשבועה, אתה יכול להיפרע ממנו לאחר מכן" (המדרש הגדול במדבר). כלומר, אשתו מתפללת עליו בפני אלוהים, כדי שיסלח לו, ומבטיחה שאון בן פלת לא יהיה מעורב יותר במחלוקות, וכך מצילה את חייו.

אשתו של און בן פלת מראה דרך אחרת. היא אומרת לבעלה, אתה בעצם בכלל לא צד בענין, למה לך להתערב? אבל אנחנו בחיים שלנו תמיד מרגישים צד בענין, ועל כך הנה סיפור נוסף:

שני אנשים רבו על שטח אחד. זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי.

באו לטעון לפני חכם הכפר. כל אחד טען את טענותיו שהשטח שייך לו. שאל אותם החכם: היכן העדים? היכן השטר?

אמרו לו, שאין להם עדים או שטר. אמר להם שיעשו פשרה ביניהם, אך לא הסכימו גם לזה, אמר להם שיבואו עמו אל הקרקע.

כשהגיעו אל שטח המריבה התכופף האיש החכם והאזין לקרקע, ולחש כמה מילים

שאלו אותו האנשים, מה האזנת לקרקע? מה לחשת לה?

אמר להם, אמרתי לקרקע, שני אלה טוענים שאת שייכת להם, ומה את אומרת? ואמרה לי הקרקע, אני אומרת ששניהם שייכים לי, שהרי סוף האדם למות.

בין "נעשה ונשמע" לבין מרידתה של בת פרעה 3 ביוני 2006

ב-ו' סיוון, יום מעמד הר סיני לעתיד לבוא, שולחת יוכבד את בנה בתיבה אל היאור. בכך מפרשת יוכבד מחדש את צו המלך פרעה להשליך כל בן עברי אל היאור. בת פרעה היורדת לרחוץ בנהר מוצאת את התינוק בוכה בתיבתו.

לשון המקרא המתארת את השלבים המובילים את בת פרעה להפר את חוקי אביה ולאמץ את הילד העברי, מקבילה לשלבים המובילים את אלוהים להציל את עמו מעבדות:

"ותרד בת פרעה… ותרא את התיבה… ותפתח… ותראהו את הילד… בוכה ותחמול עליו, ותאמר מילדי העברים זה" (שמות ב', ה-ו).

בת פרעה רואה את הילד כפי שהוא, תינוק בוכה המצוי בסכנת חיים. לפני שהיא מזהה אותו כ"ילד עברי", כבנו של האוייב, היא חומלת עליו, כלומר רואה אותו כאדם.

במסורת העברית בת פרעה נקראת בתיה – בת האלוהים. בחירתה לאמץ את הילד, בניגוד לצו המוות של אביה, היא מעשה של מרי אזרחי: היא נותרת בבית אביה, אך מסרבת לקיים את חוקיו.

המקרא אינו מתעד את השם שנתנה יוכבד, האם היולדת, לבנה, אלא דווקא את השם שבחרה האם המאמצת לתינוק שמצאה בנהר. בת פרעה מכנה את התינוק "משה". במצרית משמעות השם "בן", בעברית משמעותו "מי שנמשה מן המים", מי שלעתיד לבוא ימשה אחרים מעבדותם. האימוץ אינו בא למחוק את זהותו של משה, ואינו מתכחש להוריו (בת פרעה שוכרת את שירותיה של יוכבד כמינקת), אלא פשוטו כמשמעו מציל את חייו, ומעניק לו התנסות חשובה בעוצמת הממשל המצרי, שתאפשר בהמשך את הפיכתו למנהיג. אחרי הכל, נדרשת מידה מסויימת של חירות על מנת לצאת מעבדות. בשלב מסויים משה מסרב להקרא "בנה של בת פרעה", חוזר לזהותו העברית, עוזב את מעמדו כנסיך רם מעלה ונמלט אל המדבר, בו יתגלה בפניו אלוהים ויטיל עליו את שליחותו.

יום מעמד הר סיני מתקיים גם הוא ב-ו' סיוון. נאמר "ויען כל העם קול אחד", כלומר קבלת התורה מתרחשת מתוך קבלת האחר, מתוך ראיה עמוקה של זהות אנושית החבויה מתחת לכל השוני שעל פני השטח. העם "רואה את הקולות", ויחד עם זאת נאמר "תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". הפחד (יראה) מפני ההשגחה האלוהית, משולב בראיה מורכבת, חווייתית ועמוקה של המציאות (ראיית הקולות).

הזהות הסמלית בין יום הצלתו של משה ביאור לבין יום מתן תורה, מקפלת את תוך הקבלה המוחלטת של "נעשה ונשמע" את מעשה המרי של בת פרעה. ימי ספירת העומר, הימים שבין יציאת מצרים (פסח) למתן תורה (שבועות), הם הימים במהלכם נפטרו תלמידיו של רבי עקיבא. תלמידי החכמים, שלא היו כמותם בעלי ידע בתורה, מתים משום שידיעותיהם העצומות אינן מלוות בחסד וביראה. משמעותה של חוכמה ואחריות מוסרית אינה צייתנות עיוורת, אלא ראיה צלולה אל תוך נסיבות האירועים, פעולה מתוך שיקול דעת אנושי ולא על פי תבניות נוקשות.