הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

איפה הבנות כולן? על נשים בחג חנוכה 24 בינואר 2006

חנוכה תשס"ה (3)

חג חנוכה הוא מקרה ממחיש נוסף לאופן בו המנהגים המקובלים דוחקים את רגלי הנשים, למרות שההלכה עצמה גורסת כי הן שוות לגברים בחובת הדלקת הנרות. הדלקת הנרות בחנוכה עיקרה פרסום הנס, ומשום שהנשים "אף הן היו באותו הנס", הן חייבות במצוות הדלקת נרות חנוכה. יש פוסקים המגדילים לעשות וטוענים כי אישה המדליקה נרות חנוכה אף מוציאה גברים ידי חובת הדלקת הנרות (דיון רחב בנושא אפשר למצוא אצל הרב אהרון ליכטנשטיין).

המנהג הרווח לא רק מוציא את הנשים מהטקס המרכזי של החג (הדלקת נרות חנוכה) ומותיר להן את תפקיד הטבחית-המארחת המטגנת סופגניות ולביבות וממונה על אירגון אירועי החג, אלא שהנאראטיב ההגמוני של החג מותיר לנשים רק את מקומן המסורתי כאימהות וכשומרות הבית היהודי.

במרכז סיפור חנוכה נמצאים גברים המוצגים כלוחמים עזים הנאבקים למען אמונתם. לפני המרד המזויין, בזמן המאבק הפאסיבי כנגד גזרות השמד, הנשים מופיעות כמי שמקריבות עצמן (ואת בניהן) על קידוש השם. למרות גזירת איסור המילה, הנשים ממשיכות למול את בניהם לזכר הברית בין העם לבין אלוהיו, והאישה היחידה המופיעה בשמה בסיפור חנוכה המסורתי היא חנה, המעודדת את שבעת בניה להקריב את חייהם ולא לעבור על מצוות היהדות במילה או במעשה. לפני מותו של צעיר בניה מורה לו חנה "אמור לאברהם אבינו: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה – נסיון  ואני –מעשה". גבורתה של חנה-האם באה לידי ביטוי דווקא בנאמנות הקיצונית לעקרונות הדתיים, המתעלה אף על נאמנותו של אברהם אבינו לאלוהיו. השמירה על הבית ועל המשפחה, הנתונה באופן מסורתי לנשים, הופכת בסיפור חנוכה לקטלנית. מתורת חיים המצווה "וחיי בהם", הופכת הזהות היהודית לעקרון המקודש יותר מהחיים עצמם, וסוכנת ההקרבה היא אישה.

מרים בת מתתיהו, יהודית ושלומציון המלכה

כאשר אתן מדליקות נרות ומספרות את סיפור החנוכה, ספרו גם את סיפורן של נשים חזקות אחרות.

על פי מסורת פחות מפורסמת, אחת הגזרות שגזרו היוונים על היהודים היתה "חוק הלילה הראשון". חוק זה היה אונס ברשות של בתולות יהודיות, בליל כלולותיהן, על ידי ההגמון היווני. מסופר על מרים, אחות החשמונאים, שהיתה בדרכה לסעודת החג לרגל נישואיה הקרבים. עם הגיעה קרעה את בגדיה וגילתה חלק מגופה. אחיה התביישו במעשיה ובאו להרגה. מרים הרימה את קולה עליהם ואמרה: "ומה שעמדתי לפני צדיקים עירומה בלי שום עבירה, הרי אתם מקנאים בי, ואין אתם מקנאים למסרני בידי ערל להתעלל בי?…". בהמשך, לוקחים האחים את אחותם אל השליט היווני בתואנה שהם מוסרים אותה לידיו, אך מנצלים את המעמד כדי להרוג אותו.  במעשה זה מתחיל מרד המכבים (בגירסאות אחרות מרים בת מתתיהו עומדת עירומה אל מול הסנהדרין על מנת לעורר מרד).

ספר יהודית מוגדר כספר חיצוני שאינו כלול במנין ספרי התנ"ך. מעשה יהודית נחשב לאגדה ויש הטוענים שזהו הרומן ההסטורי הראשון. יהודית מצילה את כל יהודה מפני מצור בראשות הולופרנס. היא מציגה עצמה בפני המצביא, מפתה אותו ביופיה, מאכילה אותו גבינה מלוחה ומשקה אותו יין, ועורפת את ראשו כאשר הוא משתכר ונרדם. במסורת היהודית הסיפור נקשר לתקופת המכבים ולמרד החשמונאים.

בשני המקרים מדובר בנשים שעוצמתן טמונה במיניותן. מרים מפרה את כללי הצניעות המוטלים על נשים בכך שהיא מפגינה בעירום בוטה כנגד חוסר יכולתם של הגברים לגונן על בתוליה ועל קדושת נישואיה. יהודית מפתה את הולופרנס במיניותה, אולם בשעה שמחאתה של מרים ישירה וגלויה, יהודית הורגת את הגבר המאיים על עמה בתחבולות עקיפות.

שלומציון המלכה (139-67 לפנה"ס) נישאה ליהודה אריסטובלוס. לאחר מותו נשאה לאחיו אלכסנדר ינאי, כחלק ממצוות היבום. ינאי רדף את הפרושים ותקופת שלטונו היתה רצופה עימותים בין היהודים שהתקרבו לתרבות ההלניסטית לבין היהודים שעמדו על נאמנות לדתם. לאחר מותו מינה ינאי את אשתו ליורשת על פני בניו. תקופת שלטונה של שלומציון נמשכה 9 שנים והיתה תקופה של שלום. שלומציון קירבה מחדש את הפרושים, ובעזרת דיפלומטיה ממולחת הצליחה לשמור על עצמאות ממלכת יהודה. שלומציון כנסה מחדש את הסנהדרין בראשות רבי שמעון בן שטח, והאגדה מתייחסת לתקופת שלטונה במונחים של ימי משיח: תקופה של שפע ושלווה בה יורד הגשם בעיתו והאדמה הפוריה מצמיחה תבואה בכמות שיא.

חג הבנות

בקהילות צפון-אפריקה היתה נהוגה מסורת "חג הבנות" הנחגג בלילה השביעי של חנוכה. בלילה זה, חגגו הנשים את כניסת ראש חודש טבת (חגיגה השמורה באופן מסורתי לנשים), אכלו מאכלי גבינה מלוחה כזכר למעשה יהודית, באותו הלילה הגיעו הנשים לבית הכנסת כדי לגעת בתורה, והעניקו מתנות וברכות לבנות.

התמונה:
Artemisia Gentileschi, Judith Beheading Holophernes, 1612-1621

ארטמיסיה ג'נטילסי היא האישה הראשונה שהתקבלה לאקדמיה לציור, ובין הנשים הבודדות שהעזו לצייר סצנות הסטוריות ודתיות בתקופה בה נשים נתפסו כבלתי מסוגלות להתמודד עם נושאים חשובים שכאלה. ארטמיסיה ציירה נשים חזקות, ביניהן יהודית. בניגוד לציורים אחרים המדגישים את מיניותה של יהודית, ג'נטילסי מציירת את יהודית יותר כדמות ארצית ועניינית מאשר כנשית ומפתה. יהודית נתפסת בציור ברגע בו היא כורתת את ראשו של הולופרנס. היא מבצעת את המשימה בדייקנות ובמיקוד של קצב, ללא אכזריות אך גם ללא רחמים או רתיעה מהמשימה האלימה. הסטוריוניות פמיניסטיות מפרשות את הציור, בין השאר, כביטוי לאלימות שחוותה ג'נטילסי כשנאנסה בצעירותה על ידי אגוסטינו טאסי, מי שמונה להיות המורה שלה לציור. אביה של ג'נטילסי דיווח על האונס, וטאסי נשפט ונענש. במהלך המשפט ג'נטילסי עברה חקירה תחת עינויים על מנת להוכיח את כנות טענותיה (ההגיון המעוות שעמד מאחורי נוהג חקירת עדים תחת עינויים היה שאדם המסוגל לחזור על סיפורו במהלך עינויים לבטח דובר אמת).