jump to navigation

נדודים וחירות בפינגרבון: על משמרת בית של מרילין רובינסון 10 בנובמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , ,
add a comment

הלן, אמן של רות ולוסיל, מביאה אותן לפינגרבון, העיירה בה גדלה. האם משאירה אותן על מרפסת ביתה של סבתן, ונעלמת מחייהן לנצח:

הלן לקחה אותנו בין ההרים ועל פני המדבר, ושוב אל ההרים, ולבסוף, אל האגם ועל הגשר לתוך העיר… היא הניחה את מזוודותינו במרפסת המסוככת, שהיתה מאוכלסת על ידי חתול ומכונת כביסה באה בימים, והורתה לנו להמתין בשקט. אז חזרה למכונית ונסעה צפונה עד טיילר, מקום בו גלשה ב"פורד" … מפסגת צוק בשם 'סלע ויסקי' אל תוך מעמקיו השחורים של האגם

רות ולוסיל גדלות אצל סבתן. הסבתא מלמדת אותן כי הבית הפיזי הוא מקום של ביטחון:

מכרו את המטע … אך החזיקו בבית. כל עוד תדאגו לבריאותכן ותהיה לכן קורת גג מעל ראשכן, אתן בטוחות כפי שרק אפשר להיות.

אלא שהחיים מלמדים את רות לקחים אחרים בנוגע ליציבות, ביטחון, אהבה ובית.

housekeeping "משמרת בית" הוא רומן חניכה העוקב אחר תהליך התפתחותה של המספרת רות מילדה לאישה. החדשנות הרדיקלית של "משמרת בית" באה לידי ביטוי הן בחריגה מהמבנה המסורתי של רומן החניכה הגברי והנשי, והן בביקורת שהוא מציג כלפי תפקידי המגדר המקובלים. בניגוד לרומן החניכה המסורתי המציב במרכזו גבר, "משמרת בית" מתאר גנאולוגיה נשית ומותיר לגברים מקום שולי וזניח בעלילה.

לאחר מות סבתן עוברות רותי ולוסיל לטיפולן של גיסותיה של סבתן, העלמות לילי ונונה פוסטר. בהמשך עובר הטיפול באחיות לדודתן, סילביה פישר. הדודה סילבי שונה מאוד מתושביה הנורמטיבים של העיירה האמריקאית הקטנה, מפגינה את אהבתה לבנות חסותה בדרכים יוצאות דופן, ומנהלת את הבית בדרכים לא שגרתיות.

בשונה מרומן החניכה הנשי, בו האשה מוצאת את מקומה בחברה על ידי נישואין או פעילות פילנטרופית, סילבי, הדודה המהווה מודל נשי עבור רות, היא אשה-נודדת העוזבת את בעלה. היא מניחה לבית להתמלא עלי שלכת ומים, ומעדיפה לשבת בחושך ולאכול סרדינים בעזרת אצבעותיה מאשר לעסוק בניקיון. לוסיל מתמרדת נגד דרך החיים של דודתה, ועוזבת את הבית כדי למצוא את מקומה בין אנשי העיירה. רותי, לעומתה, דבקה בדודה סילבי ובחיי הנוודות והחופש, והשתיים עוזבות את פינגרבון על מנת למנוע את הפרדתן בידי השלטונות.

החדשנות של "משמרת בית" באה לידי ביטוי באופן בו הוא מפרק ומבקר את תפקיד האשה כעקרת בית המטפחת את הבית הפיזי ומטפלת בבני משפחתה, ובהפרדה שהוא מציע בין 'בית' כמקום של אהבה ותמיכה (home) לבין 'בית' כמבנה פיזי הדורש תחזוקה משעבדת האמורה לשקף את איכותה של האהבה הנשית-אמהית (house).

לפני שהן עוזבות את פינגרבון, מנסות רותי וסלבי להבעיר את ביתה של הסבתא. בכך מפרקות הנשים את הבית מיסודו ויוצרות יחסים של חופש ואהבה שאינם תלויים במוסכמות או במקום.

חיי הנוודות מזמנים לרותי שהות בטבע והתבוננות עמוקה במרכיבי החיים, שמביאים אותה לחלוק תובנות פילוסופיות עם הקורא:

הנחתי לחשכה שבשמים להתלכד עם החשכה שבגולגלתי, בקרבי ובעצמותי. כל דבר הנגלה לעין הוא חיזיון, מעטה שהוטל על יצירותיו האמיתיות של העולם. העצבים והמח מוּלָכִים שולל והאדם נותר עם החלום שרוחות הרפאים האלה שומטות ידיהן משלנו ומסתלקות, שקע גבם ורפרוף מעיליהן כה מוכרים, כמו לרמוז כי אין הן אלא קביעות מוצקות של העולם, שעה שלמעשה אין דבר יותר בר חלוף

"משמרת בית" פורסם בשנת 1980, ונחשב ליצירה ספרותית מכוננת. זהו ספר הנועד לקריאה איטית ומהורהרת, להתענגות על הכתיבה השירית, ולמחשבה מחדש על החברה ומוסכמותיה. מרילין רובינסון זכתה בפרס פוליצר על ספרה השני, "גלעד", שפורסם בשנת 2004.

מרילין רובינסון, משמרת בית. תרגמה מאנגלית: איירין כרמל-ירקוני. ספריית מעריב 1983

הספר משמרת בית עובד לסרט בשנת 1987 בכיכובן של כריסטין להטי (בתפקיד הדודה סילבי) ושרה ווקר (בתפקיד רות)

מחווה פרועה של אהבה: גלעד של מרילין רובינסון 16 ביוני 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , ,
1 comment so far

"נראה טיפשי לחשוב שהמתים מתגעגעים למשהו. אם כאשר תקרא את הדברים תהיה כבר איש גדול – וזו כוונתי בכותבי מכתב זה – כבר הרבה זמן לא אהיה. כבר אדע את רוב הדברים שיש לדעת על אודות המוות, אבל קרוב לוודאי שאשמור אותם לעצמי. ככה, כנראה, הדברים מתנהלים".

Gilead הכומר ג'ון איימס כותב מכתב לבנו היחיד, פרי נישואיו המאוחרים לאישה צעירה ממנו. במכתב – הנקרא כיומן אישי, אך נושא לעיתים אופי של דרשה – הוא פורש את ההיסטוריה המשפחתית, השזורה באירועים מרכזיים בהיסטוריה האמריקאית, דן בסוגיות תיאולוגיות שונות, ונוגע בקשר העמוק והמכאיב בין אבות לבנים.

ג'ון איימס מספר לבנו על אביו ועל סבו כדי שיכיר את אילן היוחסין שלו, אך גם כדי להסביר את נאמנותו לשני גברים שהשקיעו את כל מרצם במאבק למען אמונותיהם המנוגדות.

סבו של איימס היה מהפעילים הקיצוניים נגד העבדות והצטרף לפשיטות הגרילה האלימות של ג'ון בראון נגד התומכים בעבדות. איימס מעריץ את הלהט הגדול של הסב הלוחם, אך יחד עם זאת מודע לנקודת המבט הצרה של חיים עד קצה גבול היכולת: "היה בו תום. לא היתה בו סבלנות אלא לפרשנויות הפשוטות ביותר של הציוויים הנוקשים ביותר… הוא בער בלהט של ודאויות ישנות ולא היה יכול לשאת את כל הסבלנות שנדרשה ממנו בעקבות בוא השלום".

אביו של איימס היה פציפיסט: "התקוות שלי הן בשלום," הוא מתריס כלפי אביו, הבוער בחיזיונות של דם ואש, "השלום הוא גמול בפני עצמו. השלום הוא ההצדקה שלו עצמו".

האירוניה הטרגית היא שהמאבק האלים נגד העבדות של הסב, והתמיכה ללא פשרות בשלום של האב לא יצרו עולם של שיוויון ושלווה.

איימס בן ה- 77 כותב את מכתב-הדרשה לבנו הצעיר בשנת 1956, תקופה בה ההפרדה הגזעית באמריקה עדיין בשיאה, והמאבק לזכויות אזרח בהנהגת מרטין לותר קינג נמצא בתחילת דרכו. סיפורו של ג'ק בוטון, בן סנדקותו של המספר, ממחיש עד כמה קצרה ידן של האמונה ושל האידאולוגיה מלהבטיח לפרט חיים שקטים של שביעות רצון.

בשונה מסבו ומאביו שלחמו למען אידאולוגיות ושאפו להסיג את גבולות התפיסות הישנות, ג'ון איימס נאמן לחיי היום-יום ופוקח עיניו כדי לדעת את יופיו של רגע חולף של חסד.

"אפשר לומר שאני הייתי בן טוב, הבן שלעולם לא עזב את בית אביו – גם כשאביו עזב," מעיד איימס על עצמו, "אני אוהב את העיר הזאת. אני חושב לפעמים על כניסה לאדמה כאן כמחווה פרועה אחרונה של אהבה."