jump to navigation

האמנם "ונהפוך הוא"? 24 בפברואר 2013

Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

סיפור פורים מתרחש בתקופה בה הנשים משוללות זכויות, והעם היהודי הוא מיעוט החי בגולה. המשטר הוא משטר מלוכני אבסולוטי, כוחו של המלך הוא כח מוחלט. מי שמתנגד לכח זה באופן ישיר ובוטה, נענש בחומרה. ושתי, המלכה המורדת, שמסרבת להציג עצמה בעירום מול עדת מלכים שיכורים, נענשת בכך שהיא מגורשת מחצר המלכות. מרדכי, שמסרב להשתחוות בפני המן, מעמיד את כל עמו בסכנת השמדה.

דרך ההתמודדות מול מציאות שרירותית ובלתי צפויה בה נופלים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא כהרף עין, היא דרך הפיתוי והעמדת הפנים. אסתר מפתה את אחשוורוש ביופיה, הופכת למלכה, ומאוחר יותר מפתה אותו שוב במשתה בן שלושה ימים, על מנת להסיר את צו השמד שנגזר על עמה.

"מטרתו של חג פורים," כותב מונפורד האריס, "היא לאפשר לנו לשאת את הגלות."

 

MegillatEsther.war_.2005

 

הדגש המושם על ההיפוך מנרדף לרודף בא לעודד את היהודים שחיו בגלות כמיעוט בקרב רוב נוצרי או מוסלמי עויין. קרנבל פורים איפשר הפוגה רגעית וחוויית ניצחון בתוך מציאות של רדיפה. אולם, בפועל, אין ב"ונהפוך הוא" של סיפור פורים יצירה של מציאות חברתית חדשה. משניתנה הסמכות והעוצמה ליהודים הם משמידים את אויביהם, ומגדילים לעשות וממשיכים להרוג גם ביום השני והשלישי, הרבה אחרי שהוסר האיום המיידי על חייהם. באותו האופן בו איום ההשמדה גרם חלחלה בלב היהודים, כך האלימות הרצחנית שלהם כלפי אויביהם מעוררת פחד בלב כל העמים. המציאות השרירותית בה עלייתו של האחד מחייבת את נפילתו של האחר ממשיכה ומתקיימת.

כאשר זוכה אסתר בעמדה של כח, היא אינה נדרשת לפיתוי או ליופי. אחשוורוש מאפשר לה ולמרדכי לעשות ככל העולה על רוחם, "עד חצי המלכות". משניתנה לאסתר הסמכות, היא כותבת את סיפור פורים, ועל פי מדרש חז"ל, פונה לחכמים בבקשה "כתבוני לדורות." בפניה זו היא מעלה טיעונים משכנעים מדוע יש לשבץ את ספרה כחלק מספרי התנ"ך, ומשכנעת בכח חוכמתה וזכותה כמי שהצילה את עמה מן השמד.

 

התמונה מתוך הרומן הגרפי “מגילת אסתר” של ג’י. טי. וולדמן

כאשר אבדתי אבדתי : תענית אסתר ותפילה על העגונות 20 בפברואר 2013

Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , ,
add a comment

חג פורים מתקשר בעיקר לתחפושות ולמסיבות. אלא שלפני השמחה הגדולה, מתארת מגילת אסתר חוויית חיים של מוגבלות וסכנה.

כאשר מרדכי מגלה שהפור הוטל והאגרות המודיעות על היותם של היהודים בני מוות יצאו לכל קצוות ממלכת אחשוורוש, הוא קורע בגדיו וזועק זעקה גדולה ומרה: וּמָרְדֳּכַי, יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה, וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר; וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה.

הישיבה בשער המלך בבגדי אבל היא בניגוד לכללים המקובלים. נערותיה של אסתר וסריסיה מספרים לה על התנהגותו החריגה של דודה ולשמע הדברים אוחזות בה חלחלה ופחד: וַיָּבוֹא, עַד לִפְנֵי שַׁעַר-הַמֶּלֶךְ:  כִּי אֵין לָבוֹא אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, בִּלְבוּשׁ שָׂק. וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ, וַיַּגִּידוּ לָהּ, וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה, מְאֹד; וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת-מָרְדֳּכַי, וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו–וְלֹא קִבֵּל.

אסתר שולחת שליח על מנת לשכנע את מרדכי לחזור להתנהגות הרגילה והמקובלת, על מנת לא לשבש סדרי עולם. אלא שעם הוצאת צווי ההריגה סדרי עולם כבר השתבשו, ומרדכי עומד על זכותו להתאבל, לזעוק ולהזהיר, ומסרב להסיר מעליו את בגדי האבל. אל אסתר הוא שולח מסר כואב המכוון את אסתר אל ייעודה: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת–רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

אסתר ששהתה בהרמון אחשוורוש כמה שנים, והיתה יפה וצייתנית, משנה את עורה: וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי. לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי.  (מגילת אסתר, פרק ד')

אסתר, שהופכת מודעת לסכנת החיים, ולמצוקה הגדולה בה היא ועמה נתונים, פונה לתפילה ולתענית לפני שתשים נפשה בכפה ותפנה לאחשוורוש לעזרה:

… ותפשוט בגדי מלכותה ואת תפארתה, ותלבש שק, ותפרע שער ראשה, ותמלא אותו עפר ואפר, ותענה נפשה בצום, ותפול על פניה לפני ה' ותתפלל … ה' אלוהי ישראל אשר משלת מימי קדם ובראת את העולם, עזור נא אמתך אשר נשארתי יתומה בלי אב ואם, ומשולה לעניה שואלת מבית לבית, כן אנכי שואלת רחמיך מחלון לחלון בבית אחשורוש. ועתה ה' הצליחה נא לאמתך העניה הזאת, והצילה את צאן מרעיתך מן האויבים האלו אשר קמו עלינו. כי אין לך מעצור להושיע ברב או במעט. ואתה אבי יתומים, עמוד נא לימין היתומה הזאת אשר בחסדך בטחה, ותנה אותי לרחמים לפני האיש הזה כי יראתיו. והשפילהו לפני כי אתה משפיל גאים. (אסתר רבה ח)

 

Chanah-Goldberg-1

עגונה היא אשה שמקום בעלה אינו ידוע, ואין הוכחה למותו. מאז הקמת מדינת ישראל וההחלטה כי דיני אישות ינוהלו בבית הדין הרבני על פי דין ההלכה, נשים שבעליהן מסרבים לתת להן גט נידונות לחיי עגונות ללא יכולת להנשא מחדש או לבנות חייהן. בשל התפיסה השמרנית לפיה הגט ניתן על ידי הבעל, ועליו להנתן רק מתוך הסכמה, גם נשים שאין להן כל קשר עם בעליהן לא יכולות לקבל גט בשל סירוב הבעל לשתף פעולה, ובמובן זה נותרות כלואות בנישואיהן כנגד רצונן.

תענית אסתר נבחרה כמועד תפילה למען הנשים העגונות. התפילה מתקיימת בשבת שלפני תענית אסתר, ויש הנושאים תפילה זו גם בשבתות נוספות, בשל חשיבות הנושא. אסתר עצמה נישאת לאחשוורוש בניגוד לרצונה. נאמר וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-בֵּית הַמֶּלֶךְ. לאחר שהמלך מכתיר את אסתר כמלכתו, אסתר חיה חיים כפולים בהם בגלוי היא מלכה, ובסתר יהודיה.

מלך גחמני כאחשוורוש, מלך שהוציא להורג את המלכה הקודמת בהחלטה נמהרת שהחליט בעודו שיכור, הוא מלך שיש להזהר ממנו. אסתר מודעת היטב למגבלותיה, וכאשר היא נדרשת להתגייס למען עמה היא עושה זאת כשהיא יודעת מראש שהיא עצמה לא תגאל: וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי.

עם נישואיה לאחשוורוש אסתר אבודה. כשהיא באה לפניו ללא הזמנה, כדי לבקש על חיי בני עמה, היא מסכנת את חייה. גם לאחר שאחשוורוש מבטל את הצווים, אסתר נדונה להמשיך לחיות בהרמונו, כמלכתו.

במובנים רבים אנו חיים מרחק שנות אור מחייה של אסתר בתקופת פרס ומדי. במובנים אחרים חייהן של נשים נותרו מוגבלים. חיות בינינו נשים הכלואות בנישואין בהן אינן רוצות, ללא יכולת שיחרור. התפילה בציבור נישאת למען שיחרורן ולמען שיחרורנו.

 

תפילה למען נשים עגונות ומסורבות גט / שלי פרייר ליסט (1991)

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּמָּלְאוּ רַחֲמֶיךָ

לְהַתִּיר נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל הַשְּׁבוּיוֹת בִּידֵי בַּעֲלֵיהֶן

וּקְשׁוּרוֹת בְּכַבְלֵי כְּתוּבּוֹתֵיהֶן,

אַךְ קְדוּשָׁה וְאַהֲבָה כְּבָר סָרוּ מִמְּעוֹנָן.

הָסֵר נָא מֵעֲלֵיהֶן אֶת עוּלָּן הַמַּר

וְרַכֵּךְ אֶת לִבָּם הַמְּאוּבָּן שֶׁל שׁוֹבֵיהֶן.

פְּתַח חַרְצוּבּוֹת רֶשַׁע וּשְׁלַח בְּנוֹתֶיךָ

חָפְשִׁי לִבְנוֹת בַּיִת בְּיִשְׂרָאֵל

וּלְגַדֵּל יְלָדִים בְּאַהֲבָה וְאַחֲוָה, בְּשָׁלוֹם וְרֵעוּת.

הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה

וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה וְתַן בְּלִבָּם רוּחַ

חָכְמָה וּגְבוּרָה, רוּחַ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה

לְהַצִּיל עָשׁוּק מִיַּד רוֹדֵף וְאִשָּׁה מִשִּׁבְיָהּ.

בָּרוּךְ אַתָּה מַתִּיר אֲסוּרִים.

 

פורים שמח, משוחרר מכבלים ומפחד!

 

התמונה היא מתוך "תערוכה צנועה" (2002) של חנה גולדברג

אמא אחת ועשרה בנים מתים 16 במרץ 2011

Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

אמא אחת מופיעה במגילת אסתר: זרש אשת המן. הפעם הראשונה בה אנו פוגשים בה היא כאשר המן חוזר אל ביתו לאחר ליל המשתה הראשון שארגנה אסתר עבור אחשוורוש ויד ימינו ראש השרים. בשלב זה, המן אינו משער שאסתר מכינה את הקרקע לקראת הפלתו, והוא מבושם מן הכבוד שזכה לו ויוצא שמח וטוב לב בדרכו הביתה. אלא שאליה וקוץ בה. בדרכו נתקל המן במרדכי העומד בשער המלך. עומד ומסרב להשתחוות בפניו.

חמתו של המן בוערת, וכמו כל אדם כועס שמכבד את עצמו, הוא מכנס את אנשי שלומו, כדי שיעזרו לו להוסיף שמן למדורה, כדי שיאמרו לו שהוא צודק.

וַיָּבוֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ, עַל-הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר, הָמָן–אַף לֹא-הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשָׂתָה, כִּי אִם-אוֹתִי; וְגַם-לְמָחָר אֲנִי קָרוּא-לָהּ, עִם-הַמֶּלֶךְ. וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי:  בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל-אֹהֲבָיו, יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ; וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן, וַיַּעַשׂ הָעֵץ.

עניין תמוה המשפט וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וכי לא אהבה אותו אשתו? וכי לא גרה בביתו, והיה צריך להזמין אותה אליו? פרשנים מסבירים כי המן נהג כדרך המלך אחשוורוש, וזרש אשתו היתה כלואה בהרמון הנשים, משם זימן אותה אליו.

המן פותח ומספר על עושרו שנמנה בנכסים ובבנים, על הכבוד הגדול שחלק לו המלך שהפך אותו לשר בכיר ונישא על כל השרים, ועל ההזמנה שניתנה רק לו למשתה המלכה עם המלך. אלא שהמן אינו מסתפק רק בזה. הכבוד שהוא זוכה לו הוא משענת רצוצה להשען עליה. כבוד שברירי שיש לאשש אותו בכל יום ובכל שעה, וכל דבר פעוט, אפילו אדם העומד בשער ואינו משתחווה, הופך לקוץ מכאיב, לסיכה אכזרית המפוצצת את בלון האויר החם של הכבוד.

לפי תחושתו של המן, כל הכבוד אינו שווה דבר, כל עוד מרדכי יושב בשער העיר ומסרב להשתחוות ולהכיר בכבודו של המן: וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי:  בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ

זרש, שכנראה יודעת את לב בעלה יותר ממה שיודע הוא את עצמו, מציעה להמן: יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ

כי הרי במגילה הספוגה הילולת שיכורים והרמון מלא נשים שנועדו לענג את המלך וגחמותיו, ראוי שהכבוד יהיה מיוצג על ידי סמל פאלי מפואר כמו עמוד תליה בגובה חמישים אמה.

אלא שאז נודדת שנת המלך, והוא קורא בדברי הימים ונזכר כי איש אחד הציל את חייו מבגתן ותרש שזממו להרעילו. והאיש הזה מעולם לא קיבל כגמולו. המלך ההולל, שעד כה לא עשה מעשה הגון אחד, מחליט להשיב לאיש הזה כגמולו. ומשום שהמלך לא מחליט דבר בכוחות עצמו, גם הוא מזמן יועצים.

כאשר המן נשאל מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ רדיפת הכבוד מעוורת את עיניו. כשהוא משוכנע שלבטח המלך מתכוון אליו, מציע המן לעשות את כל אשר הוא חפץ שיעשה לו. לגודל הזוועה מסתבר לו שמה שביקש ינתן למרדכי.

כאשר חוזר המן, אבל וחפוי ראש, אל ביתו ומספר את אשר קרה לו מזהירה אותו אשתו כי אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא-תוּכַל לוֹ–כִּי-נָפוֹל תִּפּוֹל, לְפָנָיו

hanging-gallows-1

אפשר לקרוא את דבריה של זרש כאמירה אנטישמית הרואה ביהודי תככן שבכוחו להשתלט על המלך במרמה ולהפיל את כל מי שבדרכו. לעומת זאת, אפשר לקרוא את דבריה של זרש כדברי אזהרה. יתכן שזרש מודעת לכך שהכבוד הגדול בו זכה המן מעוור את עיניו מלראות את האשליה הטמונה במעמד גבוה, ואת ארעיותם של הדברים. זרש רואה בצלילות את מהלך ההתרחשויות לפיו עלייתו של האחד כרוכה בהכרח בנפילתו של האחר. כשם שעלייתה של אסתר כרוכה בנפילתה של ושתי, כך עלייתו המסתמנת של מרדכי כרוכה בנפילתו של המן.

אלא שהאזהרה מגיעה מאוחר מידי. המן מוזמן אל המשתה השני של אסתר, שם הוא מוצג כאוייבה וכאוייב עמה ונגזר עליו להתלות על אותו עמוד תליה שהכין עבור מרדכי: הִנֵּה-הָעֵץ אֲשֶׁר-עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר-טוֹב עַל-הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן–גָּבֹהַּ, חֲמִשִּׁים אַמָּה; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו. וַיִּתְלוּ, אֶת-הָמָן, עַל-הָעֵץ, אֲשֶׁר-הֵכִין לְמָרְדֳּכָי

זרש חכמה דיה כדי לראות נכונה את הכיוון אליו מתפתחים האירועים, אך קצרה ידה מלהציל את בני משפחתה. בהמשך המגילה, לא רק המן נתלה אלא גם בניו: וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, יִתְלוּ עַל-הָעֵץ. ואחרי הנקמה הגדולה הזאת של מחיקת האיש ויוצאי חלציו, אחרי ההוצאה להורג של בעלה ושל בניה, נעלמת זרש מן המגילה.