jump to navigation

אני מתרגלת לקראת מותי 14 באוגוסט 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , ,
4 comments

התרגול הבודהיסטי מנחה אותך להתבונן בתשומת לב ברגע ההווה. תשומת הלב מוליכה להכרה הבלתי-נמנעת כי המציאות משתנה ללא הרף, כשברוב המקרים אין באפשרותך להשפיע על מגוון הנסיבות המשתתפות במהלך השינוי. לעיתים, את גורם אחד בין גורמים רבים, לעיתים, ביכולתך רק להתבונן ולחוש חמלה על הסבל שיוצר השינוי וההתנגדות לשינוי.

המלחמה הזאת עירבלה את חיי לכדי חוסר וודאות. לא רק שכל התוכניות לחופש הגדול נזנחו ללא כל התרעה, אלא שהרבה מהאמונות המרכיבות את מי שאני חושבת שאני מצאו עצמן מתנפצות עם כל נחיתה של קטיושה.

אם יש דבר וודאי אחד בחיינו זהו המוות.  המלחמה הביאה את המוות אל סף ביתי. המוות אינו מגולם רק באיום הפיזי המוחשי לחיי ולחיי בני משפחתי, אלא גם במותן של תוכניות ושל אמונות, בסיפורי החיילים המתים והאזרחים הפגועים, בתמונות החורבן וההרס המתעדות בשידור חי את הסבל הנורא הנזרע בכל פינה, במותה של הזהות שחשבתי שהיא 'אני'.

פעמון המדיטציה מכונה גם "פעמון תשומת הלב". קול הגונג על גווניו השונים מחזיר אותי אל רגע ההווה, שולף את תשומת הלב אל מחוץ לפטפוט המתמיד של ההכרה.

ועכשיו, לא פעמון מדיטציה יש לי אלא צופר אזעקה.

כל יבבה של צופר אזעקה היא קריאה לתשומת לב. בלי כרית מדיטציה, ללא סביבה מגוננת של ריטריט, זהו תרגול של בוננות עירומה. תשומת לב לפחד המתעורר, לאפשרות הסבירה לפציעה או למוות, תשומת לב לכעס, לחמת הזעם המכוונת כנגד מי ששיבשו את חיי, מי שמאיימים על ילדי, תשומת לב לזעקה הפנימית היוצאת כנגד הסבל הנורא המתחולל עכשיו, ברגע הזה.

בריטריט הויפאסנה הראשון בו השתתפתי סיפרה המורה, שברבות השנים הפכה להיות המורה שלי, שהיא מתרגלת לקראת מותה. מעולם לא היה המשפט הפשוט הזה, על הרעיונות הגלומים בו, מוחשי יותר מאשר עכשיו, ברגע הנוכחי.

באיזה עתיד שאינני מסוגלת לראות כרגע, אולי כל זה יתגבש לכדי איזו שהיא תובנה צלולה.

שיוויון בפני המוות 13 באוגוסט 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , ,
add a comment

שיוויון ביקשנו לנו במעוז הגבריות הישראלי. נלחמנו על זכותן של נשים להפוך לטייסות, נווטות, חובלות. והיום נכנסה אשה גם לפנתאון המוות: קרן טנדלר היא ההרוגה הראשונה בלבנון.

שניים מחללי צוות המסוק הותירו אחריהם אלמנות בהריון מתקדם.

ניצחנו? הפסדנו?

מי הזיז את החיים שלי? 12 באוגוסט 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

על ילדים, פחד ומלחמה (ב')

בכל פעם שאנחנו מוציאים כיבודים מתוקים ומלוחים, וחוגגים כיד הקלוריות הטובה, מתרגשת עלינו אזעקה, וגורמת לנו לנטוש את הצלחות העמוסות כל טוב ולרדת אל המקלט.

אחרי כמה נסיונות, אנחנו מגיעים למסקנה שהאזעקות מופיעות כשאנחנו מכרסמים צ'יפס. "למה תמיד יש אזעקה כשאנחנו אוכלים צ'יפס ?", אני שואלת את הצמד-חמד ברצינות תהומית.

לוחם-האור מתנדב לפענח את המשמעות הנסתרת מאחורי התעלומה: "זה בגלל שנסראללה רוצה לעשות לך דיאטה, אמא, את תמיד מחסלת לנו את כל הצ'יפס".

אין כמו צחוק בריא כדי לאוורר את שדי הפחד.

משחקי מלחמה

הצמד-חמד משחק במשחקי מלחמה. משחק סוציו-דרמטי קוראים לזה המומחים. משחק שמפיג פחדים. בימים כתיקונם אני מציעה משחקים אחרים, אבל עכשיו אני לא מתערבת. המבוגרים משחקים במלחמה. ולמה שלא ישחקו הילדים?

הם מכבים ביחד שריפות עם מסוקים, כמו שראו בהר ממול כשנפלו עליו קטיושות והבעירו את עצי הזיתים. הם מסיעים משאיות עם תחמושת, כמו שראו בכבישים. הם מגינים על הבית בעזרת חרבות וחיצים.

אבל אתמול הודיעה מלכת-השמים: "נמאס לי לשחק כל הזמן במלחמה, אולי נשחק באהבה?".
"איזה משחק את רוצה?" שאל לוחם-האור בחשדנות.
"אני אהיה נסיכה, ואתה תהיה נסיך, ובסוף נתחתן", היא מציעה.
"בסדר", הוא עונה, "אבל אני לא רוצה להתחתן".

גם לי נמאס ממשחקי המלחמה. לא רוצה להתחתן או להפוך לנסיכה. רק תחזירו לי את החיים שלי בחזרה.

בכי 5 באוגוסט 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , ,
add a comment

על ילדים, פחד ומלחמה (א')

מרוץ הוואנדֶה-גלוב הוא המרוץ היוקרתי והמאתגר ביותר לשייטי יאכטות. מסלול המירוץ המעגלי עובר דרך הים הדרומי, הנחשב פראי, מסוכן ובלתי צפוי. התחרות מתחילה ומסתיימת בצרפת, ומיועדת לשייטים בודדים המתמודדים מול עצמם ומול איתני הטבע, אתגר הולם למי שמחשיבים עצמם טובי הימאים בעולם.

זהו אחד מתחומי הספורט הבודדים בהם נשים מתחרות כשוות לגברים, ולא במסגרת ליגה נפרדת. בשנת 2000 השתתפה אלן מקארתור בתחרות וזכתה במקום השני. הזכיה הפכה אותה לאשה המהירה ביותר בתבל ולמשתתפת הצעירה ביותר (24) שסיימה את התחרות.

ה- BBC תיעד את מסעה של מקארתור בעזרת מצלמת וידאו שהותקנה על היאכטה שלה. בכנות מפתיעה מקארתור מתעדת את רגעי ההתעלות ומפח הנפש, את הכאב והקושי לצד הדבקות במטרה ושמחת ההישג.

"אף אחד לא נשאר דומה לעצמו אחרי התנסות כזו"

ההתמודדות מול עצמה ומול איתני הטבע, חוויית היופי הפראי של הים הדרומי, מביאים את מקארתור אל ההכרה שדבר לא ישאר דומה למה שהיה לפני חוויית המרוץ. במהלך המסע, ברגעי ההתמודדות הקשים, בזמן בו הרגשות חוצים איזה גבול פנימי בלתי נראה, מקארתור פורצת בבכי. מתוך אינטואיציה בלתי-פסיכולוגית בעליל מקארתור לא מנתחת, בוחשת או נוברת בשטף המתפרץ, אלא פשוט מניחה לו לבוא וללכת. היא לא נמלטת מהכאב ומהפחד שיצרו את הדמעות, אלא מניחה להם להתפרץ ולחלוף. הבכי אינו גורם לבושה, לחולשה או להרמת ידיים, אלא משמש שסתום ביטחון המאפשר שיחרור לחץ והרפיה. מקארתור מניחה לבכי להתפרץ ולהרגע, ואז ממשיכה בשיגרת הטיפול ביאכטה, כשכל תשומת ליבה נתונה מחדש לנתיב המסע.

המלחמה הזאת חורצת בנו סימנים ודבר לא ישאר דומה למה שהיה לפני בוא הקטיושות. בגילם הרך הילדים שלי יודעים להבחין בין יללת אזעקה לבין צופר של אמבולנס, בין טרטור של מסוק לבין אופנוע הרועם על הכביש, בין נפילה של קטיושה לבין הדי התותחים של צה"ל. הם יודעים להסביר מהו מקלט, ומה ההבדל בין קטיושה לבין טיל. הם שואלים מה יקרה אם נמות.

לעיתים, כשסאת האזעקות ונפילות הקטיושות מתמלאת, הם בוכים. בכי מתפרץ הכועס על השיבוש של החופש שהיה אמור להיות כיף. בכי של פחד החרד שמא תפול הקטיושה על ביתם, על ראשם.

אנחנו לא שואלים למה הם בוכים, לא מנסים לנתח או להסביר, נמנעים מלשקוע בביצה הטובענית של "אנחנו" ו"הם", מוותרים על הבחישה בסוגיות הצדק והחרב. אנחנו רק מחבקים.

קישורים נלווים:

האתר הרשמי של מרוץ הוואנדה-גלוב

סיקור מסעה של מקארתור באתר BBC (בטור הימני מופיעים קטעים קצרים מהסרט המתעד את המרוץ)

לעזאזל הקטיושות, אנחנו רוצים לחיות 2 באוגוסט 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , ,
3 comments

בליגה הראשונה למצנחי רחיפה, אליה הגעתי כצופה לפני כשנתיים, תנאי הרוח לא אפשרו יציאה למעוף. ציפורי-האדם, שהצטופפו על העמדה בהר תבור, רשרשו בקוצר סבלנות בכנפי הבד הצבעוניות, ואחד מהם הצהיר, ספק ברצינות, ספק בצחוק "לעזאזל החיים, אני רוצה לעוף".

כשסיפרתי על כך למרחף ותיק הוא הסביר לי בכובד ראש שמדובר ב"חרמנות טיסה": מצב נפשי המסכן את חיי הטייס משום שהתשוקה העזה לעוף (שבאופן מטאפורי מושווית לתשוקה מינית) גורמת להתעלמות מתנאי השטח וליציאה לטיסה בלי כל התחשבות בסכנות האפשריות.

בריכה! מלכותי תמורת בריכה!

אחרי שלושה שבועות של כליאה במרחבים סגורים ומוגנים, הצהירה מלכת-השמים: "זה לא חופש גדול, אמא, זאת מלחמה". כשהודיעו שבריכת המועדון שלנו נפתחת במתכונת מצומצמת, התארגנו ליציאה, אחרי שביררנו בדקדקנות שקיים שם מרחב מוגן, ואתרעה במקרה של נפילת קטיושות.

הבריכה, שבימי קיץ רגילים מלאה עד אפס מקום, היתה ריקה למחצה, אבל אנחנו קפצנו אל קרירותם של המים בחדווה, שוכחים לרגע את המלחמה. האזעקות לא איחרו לבוא, ועמדנו בכל אחת ואחת מהן בגבורה: שחינו כאילו אין מלחמה, והתייצבנו נוטפים במרחב המוגן כאילו אין בריכה.

יש ערך גדול בשיגרה. עצם היכולת לבצע פעולות מוכרות במצב מאיים וחדש נותנת תחושה של עשייה, שברגע אחד הופכת את העושה מקורבן חסר אונים של הנסיבות, למשתתף פעיל במשחק החיים.

"מה יקרה אם תפול קטיושה בבריכה ?", הרהר לוחם-האור בקול רם.
"יהיה כאן שפריץ גדול", ענתה לו מלכת-השמים ושניהם פרצו בצחוק גדול.

כנראה שאנחנו סובלים מ"חרמנות לחיים".

אל תבכי ילדה, תבעטי לו בביצים 26 ביולי 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , , , ,
5 comments

בשנה שעברה ר' חווה תקופה של שריטות. הוא תקף בעיקר את הבנות. מלכת-השמים החלה לחזור הביתה עם פסים אדומים לאורך לחייה. שריטות חדשות עיטרו את פניה, עוד לפני שהישנות הספיקו להגליד.

מה לא ניסינו ? הגננות הסבירו לילד שלא מרביצים ולא שורטים, יצרו עבורו "פינת כעס", מקום בו מותר להרביץ לכריות ולפרוק את הכעס בדרך לא מזיקה, ביוזמתי נכללו עבודות יצירה המאפשרות הפעלה מוטורית של האצבעות המדמה שריטה. ולמרות כל ההסברים והיוזמות, הילד המשיך לשרוט.

אחרי כמה שבועות של ניסיונות כושלים להתמודד עם התוקפנות בדרכי שלום, מלכת-השמים ואני יזמנו פגישת חמ"ל. "כשהוא בא לשרוט אותך, אל תבכי", אמרתי, "עשי לו כואב". הילדה התבוננה בי בשקט. "יש לו תלתלים יפים וארוכים", הזכרתי לה, "תתפסי אותם ותמשכי", אמרתי, "ואם הוא ממשיך לשרוט, תבעטי לו בביצים". מלכת-השמים חייכה.

בצהרי יום שישי באותו השבוע היא ניגשה לאבא שבא לאסוף אותה מהגן, ודיווחה בקולי קולות ובגאווה גדולה: "אבא, ר' בא לשרוט אותי ואני תפסתי אותו בשערות ומשכתי בדיוק כמו שאמא הראתה לי".

ומאז שוב לא שרט אותה אף ילד.

על חמלה ואלימות

שרון זלצברג, אחת המורות הידועות של מדיטציית ויפאסנה במערב, מספרת שבזמן שתרגלה מדיטציית חמלה בהודו, תקף אותה שיכור. איש לא עזר לה, והיא לא היתה מסוגלת להביא את עצמה להגן על עצמה. מבולבלת מחוסר יכולתה להגיב לתקיפה, פנתה אל המורה שלה למדיטציה. הוא הקשיב בתשומת לב לסיפורה, ואז ענה בכובד ראש: "עם כל החסד שבלבך היית צריכה לקחת את המטריה שלך ולהכות את האיש על ראשו"*.

משמעותה של היכולת שלנו לשאת בסבל ולהיות עדים לסבלו של הזולת אינה מתן היתר לאחרים להתעלל בנו. חמלה אינה פאסיביות, וחסד אינו כניעה. חמלה גם אינה אהבה במובן המערבי המקובל של המילה: אין בה רגשנות והיא משוללת תשוקה.

הנסיבות המסויימות בהקשרן מתרחש מעשה של חמלה או של אלימות הן הקובעות את תוצאותיו. אין זה מדוייק לקבוע באופן גורף שאלימות היא "רעה" בכל מקרה, וחמלה היא "טובה" בכל מצב. ראוי שנקודת הפתיחה לכל מעשה תהיה הענות למצב ולא תגובה עיוורת לדפוסים והטיות מעברנו. רק בדיעבד ניתן לדעת אם תוצאות הפעולה בה נקטנו יצרו טוב או רע.

בנפול אוייבך אל תשמח

עדיין מוקדם לומר מה יהיו תוצאותיה של המלחמה הנוכחית, כמה סבל תייצר, והאם תהיה "טובה" או "רעה".

אתמול (25.7.06) הודה לראשונה סגן ראש הלשכה המדינית של החיזבאללה, מחמוד קומאטי, כי אנשי חיזבאללה הופתעו מתגובת המחץ הישראלית: "לא ציפינו שישראל תפתח במבצע כה גדול נגדנו".

בנאומו האחרון ברשת "אל מנאר", ביחד עם האיום על שיגור טילים דרומית לחיפה, נסראללה מצהיר: "הסיסמא שלנו היא 'קודם כל הכבוד'. בתים וגשרים אפשר לבנות אבל לא ניתן שאיש יפגע בכבוד שלנו. אנו פתוחים לדיון מדיני אך יש קו אדום – האינטרסים המדיניים שלנו. אחרי שרייס באה לכאן היא למעשה נתנה לאוייב עוד צ'אנס. יש לפנינו עוד 7-10 ימים מכריעים ועלינו להמשיך לעמוד איתן ולגלות סבלנות. אנו נמשיך בעימות שלנו".

האם נשכיל לנצח במלחמה תוך שמירה על כבודו של האוייב? האם יהיה בנו האיפוק הדרוש לשבת אל שולחן המשא ומתן מבלי לשאוף להשפיל ולהכניע, אלא רק להגיע להסכם מועיל לשני הצדדים?

*הציטוט מתוך: שרון זלצברג, "חסד", הוצאת פראג 2001

את מאמינה בשלום? לכי תעשי מקלחת קרה 24 ביולי 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , ,
13 comments

אולי לא כתבתי עד עכשיו בגלל ההלם.

הפעם הקודמת בה חוויתי התקפות טילים היתה במלחמת המפרץ. גם באותה תקופה התגוררתי במרכז האירועים, אלא שליוותה אותי איזו שאננות בלתי מוסברת. לא טרחנו לישון עם גל שקט, והתעוררנו לקול נפילת טיל, שפגע בבית במרחק שני רחובות מאיתנו. מסיכות האב"כ גרמו לי תגובה אלרגית, כך שבשלב מסויים ויתרתי על העונג הכרוך בלבישתן. למדתי למבחנים תוך כדי אזעקות, בחדר האטום, אך איש מבכירי האוניברסיטה לא העלה בדעתו לבטל את מועד המבחן, או לבדוק אותו תוך התחשבות בנסיבות. יותר משהרגיזו אותי התקפותיו של סדאם חוסיין הרגיזה אותי העובדה שבמבחן, שהתנהל בזמן המלחמה, קיבלתי את הציון הנמוך ביותר בתואר.

תמיד שייכתי את עצמי למחנה השלום. תמכתי באיפוק שהפגינה ממשלת ישראל בזמן מלחמת המפרץ, במשא ומתן עם הפלשתינאים, בויתור על שטחים.

אלא שהמלחמה הזאת שונה. זו המלחמה הראשונה בה יש לי ילדים. והדחף להגן על שלומם מטלטל והופך את כל מה שחשבתי והאמנתי עד עכשיו.

אמא, בואי נברח מכאן

ביום חמישי (13.7.06) לפנות בוקר חזרנו מחופשה משפחתית ביוון. הלומי עייפות הלכנו לישון, שמחים על כך שחזרנו הביתה. התעוררנו בסביבות הצהרים, כדי לגלות שאנו מתגוררים באיזור מלחמה. העמק הפסטורלי אליו משקיפים חלונות הבית הפך ברגע אחד מאתר דאייה של עיטים ובזים, למקום נחיתתן של קטיושות. לוחם-האור פרץ בבכי והצהיר, "אמא, בואי נברח מכאן, בואי נחזור ליוון".

ובאמת, הדחף הראשוני היה לברוח. לקחת את הילדים ולהמלט אל מקום שקט. אבל, לאן נברח ילד? לאן נלך?
קלטתי פתאום שאין לי לאן ללכת. שכל בריחה תהיה זמנית. הבית שלי נמצא כאן, בלב המתקפה. וכאשר תוקפים אותך, את ביתך, את ילדיך, את לא מתחילה לדבר, את הולמת בחזרה.

קיבלתי בהקלה גדולה את קולות המסוקים והמטוסים, שהחליפו את ציוץ הציפורים. הממ"ד הפך לחדר המרכזי בבית. רק כשניסיתי להסביר לבן השש ולבת הארבע למה תוקפים אותנו ועל מה המלחמה, הבנתי באופן חדש לחלוטין את המציאות ההזויה בה אנחנו חיים.

נדב חוזר הביתה בארון

נדב התעקש להתנדב ליחידה מובחרת. לא רק התעקש, אלא הקדיש את השנה שלפני הגיוס לאימוני כושר. "אני לא אתחמק, אמא, אני אשמור עליך, אמא", הוא הבטיח לאמו, שהתמוטטה כשנודע לה שהתקבל לסיירת. "אל תדאגי, כבר אין מלחמות", ניסה לנחם אותה.

נדב חזר הביתה ביום שישי בארון עטוף בדגל*.

והילד הזה, שמתעקש שאשן איתו בלילה "כדי שלא יהיו לי חלומות רעים על קטיושות", מה הוא יאמר כשיהיה בן י"ח שנים? האם אסלח לעצמי אם לא אנסה, כנגד כל הסיכויים, להוריש לו שלום?

*נדב באלווה נהרג בקרב במארון א-ראס ב- 20.7.06