jump to navigation

פרשת דברים: ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו 2 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in פרשת דברים, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , ,
2 comments

פרשת דברים היא פרשת השבוע הראשונה בספר דברים. זהו הנאום הראשון, בסדרה של נאומים, אותם נושא משה לפני מותו. באופן מפתיע, מונה משה בנאומו רשימה מגוונת של עמים שכבשו חלק זה או אחר של ארץ ישראל, אך נעלמו ממנה כליל: האֵמִים, הרפאים, החֹרִים, הזמזֻמים, העוִים והכפתורים, כולם בזמן זה או אחר היו שועי הארץ ואדוניה, השמידו את עמי הארץ והטילו חיתתם עליהם.

jeremiahs-lamentation-chagall וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה:  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה. הָאֵמִים לְפָנִים, יָשְׁבוּ בָהּ–עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם, כָּעֲנָקִים; וְהַמֹּאָבִים, יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים, לְפָנִים, וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם, וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם:  כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ, אֲשֶׁר-נָתַן יְהוָה, לָהֶם.

וְקָרַבְתָּ, מוּל בְּנֵי עַמּוֹן–אַל-תְּצֻרֵם, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם:  כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. אֶרֶץ-רְפָאִים תֵּחָשֵׁב, אַף-הִוא:  רְפָאִים יָשְׁבוּ-בָהּ, לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים, יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים; וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָה מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר–אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת-הַחֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים, עַד-עַזָּה–כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר, הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם (דברים א, ט-יב; יט-כג)

אולם, מסתבר שאדוני האתמול הם הנעלמים של המחר. כל העמים הללו שמזכיר משה נעלמו מעל פני הארץ, נכבשו ופוזרו, ועמים אחרים (מואב, עמון ואדום, להם הובטחה חלקה בארץ ישראל) כבשו וגירשו אותם. מה הטעם להזכירם בנאום משה?

בפירוש רש"י לספר בראשית, מסביר רש"י: ומה טעם פתח בבראשית? משום – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו) … שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים"; הם אומרים להם: "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י בראשית, פרק א´ פסוק א´).

על כך מפרש פרופ' ישעיהו לייבוביץ: כל הארץ (ובמובנה הרחב, העולם) שייכת לה', וכל עם היושב בארץ מסויימת עושה זאת ברצון ה' ואין לו כל זכות או בעלות על ארצו. בשונה משאר העמים להם הובטחה חלקה בארץ (אדום, מואב ועמון), הרי שההבטחה לעם ישראל כרוכה בתנאי של עבודת ה'. הברית בין ה' לבין העם אינה ברית חינם, אלא יש לה תנאי והוא עבודת ה'.

לפי פרשנותו של לייבוביץ, על עם ישראל הוטלה החובה והאחריות המיוחדת למעשיו. מחובתו לעשות מעשים טובים, כי ה' רואה בו אחראי למעשיו, עוד יותר משהוא רואה עמים אחרים אחראים למעשיהם. כלומר, הברית עם אלוהים היא אחריות שדורשת יותר ואין בה מתן רשות לעשות כל מה שיעלה על דעתנו בשם ה'.

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים

התשובה לשאלה מהי עבודת ה' ראויה טמונה בדברי הנביא ישעיהו. בנבואת חזון (ההפטרה לפרשת דברים) מתאר ישעיהו מציאות חברתית בה בעלי הכח והשררה מנצלים לרעה את החלשים והנזקקים: כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם (ישעיהו, א, כב-כג).

החורבן נובע מהשחיתות והניצול החברתי, ולא משום שהעם מתרשל בפולחן ובסגידה לה': וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה (ישעיהו, א, טו-יז).

ארץ ישראל עברה ידיים רבות, וסיפורה הוא סיפור של כיבוש וחורבן, שיבה ובניה מחדש. עלינו לשאול עצמנו איזה עתיד אנו מבקשים עבור בנינו ובנותינו. צה"ל הוכיח שוב ושוב את כח ההרתעה של ישראל, אך הניצחון האמיתי אינו מצוי בשדה הקרב אלא בשולחן הדיונים.

כשיסתיים מצעד הגנרלים, כשישקוט רעם התותחים, אנו נאלץ להתמודד עם החורבן, העוול והשחיתות. זו תהיה השעה לחמלה, לבניה ולתקומה. ומוטב מוקדם ממאוחר.

התמונה: (Jeremiah’s Lamentation, Chagall (1956

עוד בנושא:

חלון אפשר לתקן אבל לא חיים של ילד: רשימה משנת 2012 על מבצע עמוד ענן עצוב לגלות עד כמה אנו ממשיכים להיות נתונים במלחמת התשה

קצה המחר: כל יום הוא מלחמה חדשה 29 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, מתח ופעולה.
Tags: , , , , ,
1 comment so far

*הרשימה כוללת ספוילרים

בעתיד כל שהוא כדור הארץ ניצב מול איום של פולשים חייזרים. ויליאם קייג' (טום קרוז) הוא רב-סרן חסר כל ניסיון קרבי שממונה על יחסי הציבור של המלחמה. כשהוא מסרב פקודה, הוא מוצא עצמו נשלח אל שדה הקרב כטוראי.

edge of tomorrow סצנת הקרב הראשונה מזכירה את סצנת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין," ללא הלוחמים העשויים ללא חת. קייג' חסר מוטיבציה ללחימה, חסר מיומנות, ומפחד. הצילומים התזזיתיים, הפיצוצים, החיילים המתים, והחייזרים דמויי-החרקים מעוררים בעתה. העובדה שקייג' נהרג בקרב הפתיחה מסיימת את הסרט עוד בטרם החל.

אלא שקייג' נלכד בלולאת זמן שגורמת לו לחזור ולחיות שוב ושוב את יומו האחרון.

לנגד עינינו הופך קייג' מאיש יחסי ציבור פחדן לחייל מיומן. עם כל חזרה ליום הקרב, הוא מתאמן יותר, והופך מיומן יותר ויותר בקרבות, עד שהחיילים הלוחמים לצידו עוברים מזילזול, להערכה, ולאמון המביא אותם ללכת אחריו בקרב האחרון, זה שיסיים את הקרבות כולם.

לצידו של קרוז לוחמת ריטה ורטסקי (אמילי בלנט). בשונה מסרטי העלמה במצוקה, ורטסקי היא לוחמת מיומנת, המדריכה את קייג' באימונים, ולוחמת לצידו. בקור רוח היא אומרת לו שבמקרה שהוא נפצע, מוטב שימות ויחזור שוב לשדה הקרב, משום שטיפול בפציעה יבטל את יכולתו לחזור בזמן, וכפועל יוצא ימנע את הסיכוי הקלוש לנצח במלחמה. היא יורה בו למוות בכל פעם בה הוא נפצע.

"זה די נדיר למצוא תפקיד נשי עם עוצמה בסרטי פעולה," אמרה אמילי בלנט בראיון, "דמויות נשיות בדרך כלל אוחזות בידו של הבחור ורצות מאחוריו כאילו אין להן מושג מה לעשות ולאן ללכת."

ורטסקי מכוונת מטרה וחסרת סנטימנטים. לאורך הקרבות החוזרים קייג' הוא זה שמנסה לנהל שיחות וליצור אנטימיות שמעבר לקרבות, מנסה להציל את חייה ולשכנע אותה לא ללכת אל הסוף המר, אך היא מחזירה אותו שוב ושוב להכרח להלחם ולנצח.

"קצה המחר" מלא אקשן, וכמעט משולל מחשבה. קייג' מפתיע ביכולת שלו לחזור שוב ושוב לשדה הקרב, מבלי לחוות חולשה או יאוש. לפני הכניסה אל הקרב, סמל פארל (בילי פקסטון), מפקד המחלקה, אומר: "שדה הקרב הוא הגואל הגדול. זהו כור המצרף הבוער בו מחושלים הגיבורים האמיתיים."

מה שנשמע בפעם הראשונה כנאום הנועד להלהיב את החיילים המפוחדים לקראת הקרב, הופך עם כל חזרה למעין משל על קיומו של קייג' שנדון לחזור שוב ושוב על יומו האחרון. משל על אומץ הלב שבחזרה לקרב הנראה אבוד, ועל התקווה שהפעם הזאת הקרב יסתיים בצורה אחרת.

לא נוצה לבנה של פחדנות ולא נוצה אדומה של אומץ: גברת דאלווי ומשנתה החברתית של וירג'יניה וולף 14 באוגוסט 2008

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , ,
4 comments

בשנת 1923, שנתיים לפני פרסומו של "גברת דאלוויי", הצהירה וירגי'ניה וולף ביומנה על מטרותיה בכתיבת הספר: "ברצוני לתת חיים ומוות, שפיות וטירוף, אני רוצה לבקר את המערכת החברתית ולהראות כיצד היא פועלת בצורתה הנמרצת ביותר… אני רואה חשיבות להתמקדות בדברים המרכזיים. גם אם אינם נכנעים, כפי שראוי, לייפוי באמצעות השפה".

הספר מתאר יום קיץ אחד בחייה של קלאריסה דאלווי, בת החברה הגבוהה המתכוננת למסיבה, ובחייו של ספטימוס וורן סמית', חייל שחזר מקרבות מלחמת העולם הראשונה כשהוא סובל מתסמונת פוסט-טראומטית. הסגנון הלירי בו כותבת וולף שוטף את הקורא בפרטי הפרטים החולפים בהכרה האנושית ומעורר אמפתיה כלפי הדמויות השונות. וולף הופכת כל התרחשות, מחשבה או הרגשה לתחום עיסוק לגיטימי של הרומן, ומעבר לסיפוק חוויה אסטטית מבקשת לאתגר את הקורא ולעורר בנשים ובגברים תודעה המואסת במבני כח המבוססים על אפליה ואלימות.

וולף שואפת להראות את הדרכים המורכבות בהן בני המעמד הבינוני והגבוה, הנהנים מזכויות יתר חברתיות ופוליטיות, שותפים, בדרכים סמויות וגלויות, לקיומה של האמפריה הבריטית ולזוועות מלחמת העולם הראשונה. כפועל יוצא, שותפות זו הופכת אותם אחראים לניצול ולעוולות שממשל זה גורם. היא פונה לבני ולבנות המעמד שלה, לגברים המשכילים ולבנותיהם, במטרה לעורר את מודעותם להיותם חלק ממנגנון דיכוי, גם אם המוטיבציה האישית של כל אחד מהם טהורה.

דמותו של פיטר וולש, אהוב נעוריה של קלאריסה דאלוויי, הוא אחד המקרים הממחישים שותפות זו. הוא חוזר מהודו לאחר שמילא בה תפקיד בממשל הבריטי האמפריאליסטי. למרות שהיה סוציאליסט בצעירותי ובבגרותו הוא נחשב לכישלון "לפי המושגים של בני דאלוויי", הוא עדיין מאמין ש"עתידה של התרבות האנושית נתון בידי צעירים… שאוהבים עקרונות מופשטים".

הסכנה בעקרונות מופשטים מגולמת, בין השאר, בחבורת נערים במדים שמצעדם חוצה את דרכו. וולש מהרהר במשמעות של מה שהוא רואה, ומתאר את המטמורפוזה המתחוללת בנערים ההופכים מצעירים קלי-דעת, לאנדרטאות חיות, ואת האופן בו אנשים חשים חסרי משמעות נוכח סימנים של עוצמה מוסדית: "הם המשיכו לצעוד, חלפו על פניו… בדרכם הקצובה, כאילו רצון אחד מפעיל באחידות את הרגליים והידיים, כאילו החיים על רבגוניותם… הונחו תחת מדרכת של אנדרטות וזרים וסוממו על ידי משמעת עד שנהפכו לגוויה נוקשה אך פעורת עיניים. אי אפשר לא לכבד את זה".

אלא שלא רק מי שנולדו אל תוך המעמדות השולטים משתפים פעולה ביודעין או מתוך עיוורון אידיאולוגי עם עוולות הממשל. סיר ויליאם ברדשו, הפסיכיאטר המטפל בספטימוס וורן סמית', הוא נציג נוסף של האלימות המוסדית המדכאת כל סטיה או שונות: "בריאות היא שמירה על אמות מידה… כמי שסוגד לאמות מידה סר ויליאם לא רק שגשג בעצמו אלא הביא לשגשוגה של אנגליה – בודד את המשוגעים שלה, אסר הולדת ילדים, העניש על יאוש, לא אפשר לבלתי כשירים להפיץ את דעותיהם עד שיקבלו את אמות המידה שלו".

"תפקידן של בנותיהם של הגברים המשכילים", טוענת וולף ב"שלוש גינאות", "הוא לאמץ גישה אדישה כלפי מלחמות… אל להן לעודד את אחיהן או לרפות את ידיהם… הפסיכולוגיה מראה כי קשה לאדם לפעול כשאנשים אחרים מגלים אדישות… אל לבנותיהם של הגברים המשכילים להגיש לאחיהן נוצה לבנה של פחדנות או נוצה אדומה של אומץ, עליהן להמנע מלהעניק נוצות בכלל".

במובן מסויים זו בחירתה של קלאריסה דאלוויי. עיסוקה בפרחים ובארגון מסיבות נובע מהמגבלות שמטילים עליה מעמדה ומינה: "יש לה תחושה סמויה שהיא בלתי נראית; סמויה מן העין; לא מוכרת; עכשיו, כשלא צריך להתחתן, כשלא צריך להביא ילדים לעולם, נותר רק להמשיך בהתקדמות המדהימה והחגיגית למדי עם כל השאר".

המגבלות אינן מעוורות את קלאריסה, והיא מודעת עד כאב  לתפקידים שמטילה עליה החברה. הספר מתאר את התייחסותה ותגובותיה למגבלות אלו. וולף אינה מציעה תכלית ברורה אחת למסיבות של קלריסה, ואינה טוענת כי בכוחו של אדם מודע ומצפוני להציל את העולם. ויחד עם זאת, מעמדה של קלאריסה מעניק לה את הכוחות שנמנעו מספטימוס וורן סמית': אל נוכח הסבל האנושי אפשר לשקוע אל תוך יאוש ומוות, ואפשר גם להמשיך לחיות באומץ לעשות טוב לשם טוב:

"כשאחותך נהרגת מול העיניים שלך מעץ שנופל… זה מספיק כדי להפוך אותך לאדם מריר. אחר כך אולי לא היתה משוכנעת בזה כל כך; חשבה שאין אלים; אין את מי להאשים; וככה פיתחה את הדת האתאיסטית של עשיית טוב למען הטוב".

וירג'יניה וולף, גברת דאלוויי. ידיעות ספרים. תרגמה שרון פרמינגר. 227 עמ'.

סיפורי דהרמה (3): אינך חייב לירות ראשון 5 באוגוסט 2008

Posted by Keren Fite in סיפורי דהרמה.
Tags: , , , , , , ,
8 comments

ככל שהפכו בכירי הממשל בתאילנד מושחתים יותר, כך גבר חוסר שביעות הרצון בקרב עמם, ויותר ויותר אנשים נמלטו אל היערות בדרום תאילנד כדי להצטרף אל המורדים. איזור דרום תאילנד הפך לאתר התנגשות אלימה בין כוחות הממשלה לבין המורדים. הכפריים באיזור נפגעו קשות מהמאבק האלים בין הכוחות.
כשאג'אן ג'מני (Ajahn Jumnien) החל ללמד במנזר במחוז נאסאן בשנת 1967, נאמר לו שמוטב לו לעזוב את האזור, משום שאם ישאר לבטח ירו בו. המשטרה סברה כי הוא קומוניסט התומך במורדים, המורדים סברו כי הוא מרגל של הממשלה. אלא שאג'אן סירב לעזוב.
בתגובה הציעו לו שני הצדדים את "הגנתם". אג'אן הסביר בנימוס כי הדהרמה היא מבטחו, וכי הוא יקבל אל שיעוריו את כל מי שירצה לבוא ולהקשיב. המקדש שלנו הוא מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה, הסביר, שלום אמיתי לא יגיע כתוצאה משינוי חברתי.  יתכן שלשני הצדדים יש טיעונים צודקים, אלא שהשלום הפנימי יגיע כתוצאה מהדהרמה, כתוצאה מהחוכמה המכירה בהשתנות המתמדת של הקיום.
בסופו של דבר לימד אג'אן את כוחות הממשל שבכפר ואת המורדים שבהרים. גם החיילים וגם המורדים סיפרו לו שהם מפחדים למות, ומשום שהם מפחדים הם חייבים לירות ראשונים. אג'אן הקשיב. בביקורו הבא אצל החיילים, ובנפרד אצל המורדים, הביא להם קמעות ואמר: הקמע הזה הוא קמע "אל מוות". אני בירכתי את קמע המגן הזה, וכל עוד תענוד אותו לא תמות. עכשיו אינך חייב לירות ראשון.
במשך תשע שנים המשיך אג'אן ללמד באיזור. במהלך הזמן שימש כמתווך בין הממשלה לבין המורדים והכפריים ותיווכו איפשר להם לממש את הבטחת הממשלה לחנינה.

כולנו זקוקים למקום של נחמה, מקום של חמלה, מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה. כשאנחנו באים לעזור, באים מתוך רצון להיטיב ולשנות, גם מעשה צנוע כמו הבטחה של הגנה, נכונות להקשבה ללא שיפוט או היכולת להכיל את פחדיו של האחר ללא הטפה, עשויה לשנות עולמות.

מתוך

Kamala Tiyavanich, Sons of the Buddha: The Early Lives of Three Extraordinary Thai Masters Wisdom Publications, 2007

מי הזיז את החיים שלי? 12 באוגוסט 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

על ילדים, פחד ומלחמה (ב')

בכל פעם שאנחנו מוציאים כיבודים מתוקים ומלוחים, וחוגגים כיד הקלוריות הטובה, מתרגשת עלינו אזעקה, וגורמת לנו לנטוש את הצלחות העמוסות כל טוב ולרדת אל המקלט.

אחרי כמה נסיונות, אנחנו מגיעים למסקנה שהאזעקות מופיעות כשאנחנו מכרסמים צ'יפס. "למה תמיד יש אזעקה כשאנחנו אוכלים צ'יפס ?", אני שואלת את הצמד-חמד ברצינות תהומית.

לוחם-האור מתנדב לפענח את המשמעות הנסתרת מאחורי התעלומה: "זה בגלל שנסראללה רוצה לעשות לך דיאטה, אמא, את תמיד מחסלת לנו את כל הצ'יפס".

אין כמו צחוק בריא כדי לאוורר את שדי הפחד.

משחקי מלחמה

הצמד-חמד משחק במשחקי מלחמה. משחק סוציו-דרמטי קוראים לזה המומחים. משחק שמפיג פחדים. בימים כתיקונם אני מציעה משחקים אחרים, אבל עכשיו אני לא מתערבת. המבוגרים משחקים במלחמה. ולמה שלא ישחקו הילדים?

הם מכבים ביחד שריפות עם מסוקים, כמו שראו בהר ממול כשנפלו עליו קטיושות והבעירו את עצי הזיתים. הם מסיעים משאיות עם תחמושת, כמו שראו בכבישים. הם מגינים על הבית בעזרת חרבות וחיצים.

אבל אתמול הודיעה מלכת-השמים: "נמאס לי לשחק כל הזמן במלחמה, אולי נשחק באהבה?".
"איזה משחק את רוצה?" שאל לוחם-האור בחשדנות.
"אני אהיה נסיכה, ואתה תהיה נסיך, ובסוף נתחתן", היא מציעה.
"בסדר", הוא עונה, "אבל אני לא רוצה להתחתן".

גם לי נמאס ממשחקי המלחמה. לא רוצה להתחתן או להפוך לנסיכה. רק תחזירו לי את החיים שלי בחזרה.

בכי 5 באוגוסט 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , ,
add a comment

על ילדים, פחד ומלחמה (א')

מרוץ הוואנדֶה-גלוב הוא המרוץ היוקרתי והמאתגר ביותר לשייטי יאכטות. מסלול המירוץ המעגלי עובר דרך הים הדרומי, הנחשב פראי, מסוכן ובלתי צפוי. התחרות מתחילה ומסתיימת בצרפת, ומיועדת לשייטים בודדים המתמודדים מול עצמם ומול איתני הטבע, אתגר הולם למי שמחשיבים עצמם טובי הימאים בעולם.

זהו אחד מתחומי הספורט הבודדים בהם נשים מתחרות כשוות לגברים, ולא במסגרת ליגה נפרדת. בשנת 2000 השתתפה אלן מקארתור בתחרות וזכתה במקום השני. הזכיה הפכה אותה לאשה המהירה ביותר בתבל ולמשתתפת הצעירה ביותר (24) שסיימה את התחרות.

ה- BBC תיעד את מסעה של מקארתור בעזרת מצלמת וידאו שהותקנה על היאכטה שלה. בכנות מפתיעה מקארתור מתעדת את רגעי ההתעלות ומפח הנפש, את הכאב והקושי לצד הדבקות במטרה ושמחת ההישג.

"אף אחד לא נשאר דומה לעצמו אחרי התנסות כזו"

ההתמודדות מול עצמה ומול איתני הטבע, חוויית היופי הפראי של הים הדרומי, מביאים את מקארתור אל ההכרה שדבר לא ישאר דומה למה שהיה לפני חוויית המרוץ. במהלך המסע, ברגעי ההתמודדות הקשים, בזמן בו הרגשות חוצים איזה גבול פנימי בלתי נראה, מקארתור פורצת בבכי. מתוך אינטואיציה בלתי-פסיכולוגית בעליל מקארתור לא מנתחת, בוחשת או נוברת בשטף המתפרץ, אלא פשוט מניחה לו לבוא וללכת. היא לא נמלטת מהכאב ומהפחד שיצרו את הדמעות, אלא מניחה להם להתפרץ ולחלוף. הבכי אינו גורם לבושה, לחולשה או להרמת ידיים, אלא משמש שסתום ביטחון המאפשר שיחרור לחץ והרפיה. מקארתור מניחה לבכי להתפרץ ולהרגע, ואז ממשיכה בשיגרת הטיפול ביאכטה, כשכל תשומת ליבה נתונה מחדש לנתיב המסע.

המלחמה הזאת חורצת בנו סימנים ודבר לא ישאר דומה למה שהיה לפני בוא הקטיושות. בגילם הרך הילדים שלי יודעים להבחין בין יללת אזעקה לבין צופר של אמבולנס, בין טרטור של מסוק לבין אופנוע הרועם על הכביש, בין נפילה של קטיושה לבין הדי התותחים של צה"ל. הם יודעים להסביר מהו מקלט, ומה ההבדל בין קטיושה לבין טיל. הם שואלים מה יקרה אם נמות.

לעיתים, כשסאת האזעקות ונפילות הקטיושות מתמלאת, הם בוכים. בכי מתפרץ הכועס על השיבוש של החופש שהיה אמור להיות כיף. בכי של פחד החרד שמא תפול הקטיושה על ביתם, על ראשם.

אנחנו לא שואלים למה הם בוכים, לא מנסים לנתח או להסביר, נמנעים מלשקוע בביצה הטובענית של "אנחנו" ו"הם", מוותרים על הבחישה בסוגיות הצדק והחרב. אנחנו רק מחבקים.

קישורים נלווים:

האתר הרשמי של מרוץ הוואנדה-גלוב

סיקור מסעה של מקארתור באתר BBC (בטור הימני מופיעים קטעים קצרים מהסרט המתעד את המרוץ)

אל תבכי ילדה, תבעטי לו בביצים 26 ביולי 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , , , ,
5 comments

בשנה שעברה ר' חווה תקופה של שריטות. הוא תקף בעיקר את הבנות. מלכת-השמים החלה לחזור הביתה עם פסים אדומים לאורך לחייה. שריטות חדשות עיטרו את פניה, עוד לפני שהישנות הספיקו להגליד.

מה לא ניסינו ? הגננות הסבירו לילד שלא מרביצים ולא שורטים, יצרו עבורו "פינת כעס", מקום בו מותר להרביץ לכריות ולפרוק את הכעס בדרך לא מזיקה, ביוזמתי נכללו עבודות יצירה המאפשרות הפעלה מוטורית של האצבעות המדמה שריטה. ולמרות כל ההסברים והיוזמות, הילד המשיך לשרוט.

אחרי כמה שבועות של ניסיונות כושלים להתמודד עם התוקפנות בדרכי שלום, מלכת-השמים ואני יזמנו פגישת חמ"ל. "כשהוא בא לשרוט אותך, אל תבכי", אמרתי, "עשי לו כואב". הילדה התבוננה בי בשקט. "יש לו תלתלים יפים וארוכים", הזכרתי לה, "תתפסי אותם ותמשכי", אמרתי, "ואם הוא ממשיך לשרוט, תבעטי לו בביצים". מלכת-השמים חייכה.

בצהרי יום שישי באותו השבוע היא ניגשה לאבא שבא לאסוף אותה מהגן, ודיווחה בקולי קולות ובגאווה גדולה: "אבא, ר' בא לשרוט אותי ואני תפסתי אותו בשערות ומשכתי בדיוק כמו שאמא הראתה לי".

ומאז שוב לא שרט אותה אף ילד.

על חמלה ואלימות

שרון זלצברג, אחת המורות הידועות של מדיטציית ויפאסנה במערב, מספרת שבזמן שתרגלה מדיטציית חמלה בהודו, תקף אותה שיכור. איש לא עזר לה, והיא לא היתה מסוגלת להביא את עצמה להגן על עצמה. מבולבלת מחוסר יכולתה להגיב לתקיפה, פנתה אל המורה שלה למדיטציה. הוא הקשיב בתשומת לב לסיפורה, ואז ענה בכובד ראש: "עם כל החסד שבלבך היית צריכה לקחת את המטריה שלך ולהכות את האיש על ראשו"*.

משמעותה של היכולת שלנו לשאת בסבל ולהיות עדים לסבלו של הזולת אינה מתן היתר לאחרים להתעלל בנו. חמלה אינה פאסיביות, וחסד אינו כניעה. חמלה גם אינה אהבה במובן המערבי המקובל של המילה: אין בה רגשנות והיא משוללת תשוקה.

הנסיבות המסויימות בהקשרן מתרחש מעשה של חמלה או של אלימות הן הקובעות את תוצאותיו. אין זה מדוייק לקבוע באופן גורף שאלימות היא "רעה" בכל מקרה, וחמלה היא "טובה" בכל מצב. ראוי שנקודת הפתיחה לכל מעשה תהיה הענות למצב ולא תגובה עיוורת לדפוסים והטיות מעברנו. רק בדיעבד ניתן לדעת אם תוצאות הפעולה בה נקטנו יצרו טוב או רע.

בנפול אוייבך אל תשמח

עדיין מוקדם לומר מה יהיו תוצאותיה של המלחמה הנוכחית, כמה סבל תייצר, והאם תהיה "טובה" או "רעה".

אתמול (25.7.06) הודה לראשונה סגן ראש הלשכה המדינית של החיזבאללה, מחמוד קומאטי, כי אנשי חיזבאללה הופתעו מתגובת המחץ הישראלית: "לא ציפינו שישראל תפתח במבצע כה גדול נגדנו".

בנאומו האחרון ברשת "אל מנאר", ביחד עם האיום על שיגור טילים דרומית לחיפה, נסראללה מצהיר: "הסיסמא שלנו היא 'קודם כל הכבוד'. בתים וגשרים אפשר לבנות אבל לא ניתן שאיש יפגע בכבוד שלנו. אנו פתוחים לדיון מדיני אך יש קו אדום – האינטרסים המדיניים שלנו. אחרי שרייס באה לכאן היא למעשה נתנה לאוייב עוד צ'אנס. יש לפנינו עוד 7-10 ימים מכריעים ועלינו להמשיך לעמוד איתן ולגלות סבלנות. אנו נמשיך בעימות שלנו".

האם נשכיל לנצח במלחמה תוך שמירה על כבודו של האוייב? האם יהיה בנו האיפוק הדרוש לשבת אל שולחן המשא ומתן מבלי לשאוף להשפיל ולהכניע, אלא רק להגיע להסכם מועיל לשני הצדדים?

*הציטוט מתוך: שרון זלצברג, "חסד", הוצאת פראג 2001