הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

חיי שיעבוד מול מחיר החירות 21 ביולי 2015

בלראם האלוואי נולד למשפחה עניה בכפר במרכז הודו. בגיל צעיר הוצא על ידי הוריו מבית הספר ונשלח לעבוד בבית תה. בסתר ליבו הוא מטפח חלום לברוח מחיי העוני המרוד אל חיים אחרים, חיים שיש בהם אפשרויות בחירה וחירות. כאשר נקרית לפניו האפשרות לשיחרור מחיי העוני והשיעבוד, הוא מנצל אותה, ומשלם את המחיר האיום שחוקי חברת הדיכוי והעוני תובעים ממנו.

מתחילת הסיפור בלראם מסומן כמי שקיים בו הפוטנציאל להחלץ מסביבת העוני המדכאת בה גדל. תחילה, נותן לו מורה הכפר שם בעל משמעות.

"מונה? זה לא באמת שם." הוא צדק: המשמעות של זה היא פשוט ילד.

"זה מה שיש לי, אדוני," אמרתי. וזו היתה האמת. מעולם לא נתנו לי שם.

"…שמך יהיה בלראם. אתה בטח יודע מי היה בלראם… הא היה עוזרו של האל קרישנה"

בהמשך, מכריז עליו המפקח כ"בחור אינטליגנטי, ישר ומלא חיים בתוך אספסוף של בריונים ואידיוטים", ומכנה אותו טיגריס לבן, שם שיהפוך למכונן בחייו של בלראם בהמשך:

"מהי החיה הנדירה ביותר – היצור שמופיע רק פעם אחת בכל דור?"

"הטיגריס הלבן"

"וזה מה שאתה בג'ונגל הזה"

אלא שכוחם של החיים חזק יותר ממשאלות ליבו של היחיד, ובלראם מודע לכך עד כאב: "העובדה שהמפקח הילל אותי בפני המורה וחברי לספסל הלימודים, העובדה שקרא לי 'טיגריס לבן', העובדה שקיבלתי ספר ושהובטחה לי מלגה – כל אלה היו חדשות טובות, ואם יש חוק אחד של החיים בחשכה שתמיד עובד, זה שחדשות טובות הופכות לחדשות רעות – ומהר."

החשכה עליה מדבר בלראם היא מציאות חיים של עוני, עליבות ודיכוי בהם נגזר על האדם לחיות חיי שיעבוד ושירות צייתני שאין כל דרך להמלט מהם. בכתיבתו האירונית מסמן בלראם את הדרכים המגוונות בהן החברה והתרבות מחנכות את האדם לחיות חיי צייתנות. אחת מדרכי הדיכוי היא הדת:

הנומן [הוא] האל החביב ביותר על כל מי שחי בחשכה… [האל שחציו אדם וחציו קוף] היה משרתו הנאמן של האל ראמה, ואנחנו סוגדים לו במקדשים שלנו מפני שהוא דוגמה מזהרת לאופן שבו עליך לשרת את אדוניך בנאמנות, אהבה ומסירות מוחלטות. זהו סוג האלים שהלבישו עלינו… עכשיו אתה מבין כמה קשה לאדם לזכות בחירותו בהודו.

מגיל צעיר מבין בלראם את מלכודת השיעבוד אליה נולד. בזמן שהוא צופה בגופת אימו הנשרפת הוא מבין את עומק החשיכה ועוצמתה:

היא מנסה להלחם בבוץ השחור.. אבל הבוץ מוצץ אותה אליו, מוצץ אותה לתוכו. הוא היה סמיך כל כך ורק הלך והתעבה מרגע לרגע… עד מהרה היא תהפוך לחלק מהתל השחור… ואז הבנתי, זה האל האמיתי של בנרס – הבוץ השחור של הגנגס שבו מת הכל, ומתפורר, ונולד מתוכו מחדש, ומת שוב לתוכו. אותו הדבר יקרה גם לי כשאמות ויביאו אותי הנה. פה לא ישתחרר שום דבר.

אביו של בלראם, "איש של כבוד ואומץ", בחר להלחם בחשיכה. הוא בוחר להיות נהג ריקשה, "בהמת משא אנושית", ולא להתחנן לפרנסה אצל עשירי הכפר שדרסו ברגל גסה את מי שנמצא תחתם. "כל חיי התיחסו אלי כמו לחמור", אומר האב לבנו, "כל מה שאני רוצה זה שאחד מבני – לפחות אחד – יצליח לחיות כמו בן אדם."

תחילת החלצותו של בלראם מעולם החשיכה מתרחשת כאשר הוא נשכר להיות נהג המשפחה של האיש העשיר ביותר בכפר שלו. מאחורי ההגה של מכונית ההונדה, הוא מאזין לשיחות ולומד את חוקיו של עולם הפשע, השחיתות ובצע הכסף. מעשה השיחרור הסופי הוא מעשה של אלימות עליו בלראם משלם מחיר יקר, מחיר אותו מסוגל לשלם רק טיגריס לבן, מי שהחליף את עורו והפך מנטרף לטורף.

כלפי קולות הביקורת האפשריים, כלפי מי שעשוי לכנות אותו מפלצת קרת לב, עונה בלראם:

אתה שואל, "אתה אדם או שטן?"

לא זה ולא זה, אני עונה. אני התעוררתי, ואתם עדיין ישנים, וזה ההבדל היחיד בינינו.

בלראם אינו מתיימר להיות צדיק, אך גם מסרב להכנס לתפקיד המפלצת. הוא מודע לחומרת המעשה שעשה, ומודה בפה מלא כי אין בו חרטה: "היה שווה לדעת, ולו רק ליום אחד, ולו רק לשעה אחת, דקה אחת, איך זה לא להיות משרת."

ארווינד אדיגה, הטיגריס הלבן. הוצאת פן. תרגום מאנגלית: יואב כץ.

למה לי אלימות עכשיו? 24 בינואר 2006

חנוכה תשס"ה (2)

ב"יהודי שבלוטוס"* נפגש רודג'ר קמנץ עם יהודים שאימצו זהות בודהיסטית בנוסף על או במקום זהותם היהודית, וחוקר את נקודות הדימיון והשוני בין היהדות לבין הבודהיזם הטיבטי. הטיבטים, החיים בגלות בדהארמסלה בהודו בעקבות הכיבוש הסיני של ארצם, רואים ביהודים דוגמה לעם ששימר את זהותו התרבותית והדתית לאורך שנות גלות ארוכות. עבור הטיבטים העם היהודי הוא הבטחה של תקווה, משום שהיהודים הצליחו לחזור אל ארצם ולכונן מחדש את זהותם הלאומית. הקושי מבחינת הטיבטים, שתרבותם ודתם סובבות סביב עקרון אי-האלימות, טמון בכורח הבלתי-נמנע כמעט להאבק בדרכים אלימות למען עצמאות לאומית.

במהלך הדיונים השונים בשאלת האלימות קמנץ לא מנסה לפתור את הנושא הסבוך או להציע דרכי פעולה מעשיות, אלא מקשיב לקולות השונים והמגוונים של בודהיסטים ושל יהודים.

טובטן צ'ודרון, אחת הנשים המערביות הבודדות שהגיעה למעמד גבוה בהיררכיה הדתית הטיבטית, טוענת כי הבודהיזם הטיבטי אינו יכול להרשות לעצמו להשתמש באלימות, משום ש"אינך יכול להגן על דוקטרינה של אי-אלימות בעזרת שימוש באלימות… אנחנו אולי נזכה בטיבט אבל נגרום להשמדת [מהותו של] הבודהיזם הטיבטי".

לעומתה טוען הרב ייץ גרינברג כי עמדה פציפיסטית אפשרית רק במצב של מאזן אימה, כלומר מערך יחסים בו כל צד יפסיד הרבה יותר ממה שירוויח כתוצאה משימוש באלימות. מצבה של ישראל כיום, טוענים היהודים והישראלים המשתתפים בדיון, אינו מאפשר ויתור מוחלט על אלימות.

במפגש עם הדלאי לאמה עולה מחדש שאלת השימוש באלימות. פרופ' פול מנדס-פלור טוען כי חזרתו של העם היהודי אל תוך הפוליטיקה העולמית עם הקמת מדינת ישראל מהווה מקור לשמחה ולכאב. שמחה על תקומתו של העם היהודי בארצו, כאב על המאבק הטרגי עם העם הפלשתינאי. האלימות, לפי מנדס-פלור, היא רע הכרחי במצב הנתון.

הדלאי לאמה מזכיר כי, מנקודת מבט פילוסופית-בודהיסטית, אלימות היא כלי שאינו טוב או רע לכשלעצמו. מוקד ההתבוננות אינו הפעולה עצמה, אלא המניע העומד מאחוריה. ככלל הבודהיזם אינו עוסק בשיפוט או בהצדקה משום שברגע הפעולה אין שום דרך לדעת מה יהיו תוצאותיה. אלימות עשויה להניב פירות חיוביים באותה מידה שהיא מסוגלת להניב פירות שליליים. רק בהתבוננות מרוחקת בדיעבד, ניתן לדעת לאלו תוצאות הביאה האלימות.

יש הטוענים כי חנוכה ופורים קשורים זה בזה. בחנוכה נאבקו היהודים על השרדותם הרוחנית, בפורים נאבקו על השרדותם הפיזית (המן יוזם צו השמדה ליהודים באשר הם). בשני החגים, ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו ואנחנו הרגנו אותם (בפורים, לאחר שצו הההשמדה מבוטל, יוצאים היהודים לנקום את נקמתם בגויים).

שאלת השימוש באלימות מציבה הישרדות (רוחנית או פיזית) אל מול שמירה על עקרונות מוסריים. חנוכה הוא זמן טוב לבחינה-מחדש של תפיסותינו לגבי שלום וביטחון. האם אלימות היא הדרך היחידה ליצירת ביטחון ? האם אנחנו עדיין דוד הקטן הנאבק בגוליית הענק, או שמא הפכנו לשמשון שכוחו הפיזי העצום מעוור את עיניו מלראות דרכי פעולה נוספות ? האם נגזר עלינו להיות מתבדלים-מתגוננים בנוסח "עם לבדד ישכון", או שבאפשרותנו ליצור דיון סביב שאלות של זהות יהודית וישראלית ?

ידיעת הגבולות שלי אינה ויתור אלא בסיס להתרחבות. היכרות אנטימית עם הצמתים בהם הפחד גורם לי להתחפר אל תוך שוחות או לתקוף מתוך הגנה עצמית, התבוננות והכרה במקומות בהם אני צועדת בביטחון בארץ שהיא שלי בזכות ולא בחסדי החרב, הן בסיס להגדרת מרחב פיזי ורוחני מעגן. בטווח שבין "וכיתתו חרבותם לאתים" לבין מציאות של "הלנצח תאכל חרב", יש מגוון רחב של בחירה המאפשר חיים משותפים ביננו לבין עצמנו וביננו לבין שכנינו.

*Rodger Kamenetz. The Jew in the Lotus: A Poet's Rediscovery of Jewish Identity in Buddhist India. 1995.