jump to navigation

השטן הגדול הוא אני: חייה ומותה של ויטני יוסטון 11 בפברואר 2013

Posted by Keren Fite in סיפורי שירים.
Tags: , , , , , , , , , , ,
1 comment so far

האופן בו אנו קוראים ומפרשים סיפור חיים מושפע מאוד מסיומו, ומהתבניות הסיפוריות המוכרות והמקובלות.

ויטני יוסטון היא בת לשושלת מפוארת של זמרות: אמה סיסי יוסטון היא זמרת נשמה, דיון ווריק היא דודניתה, וארתה פרנקלין היא הסנדקית שלה. יוסטון בורכה בקול גוספל מרשים ומרגש, אך הצליחה להמנע מההגזמה הסגנונית המאפיינת את שירת הכנסייה, מה שאיפשר לה לפנות לקהל רחב של מאזינים, ולחצות גבולות של גזע ולאום.

קולה המדהים של יוסטון ויכולת הביצוע המדהימה שלה לכדו את תשומת ליבו של המפיק קלייב דיוויס. אלבום הבכורה שלה התפרסם בשנת 1985 והיה הראשון בשורה של הצלחות מסחררות. יוסטון זכתה בשורת פרסים יוקרתיים ומכרה מעל 170 מיליון תקליטים. בשנת 1992 כיכבה יוסטון בסרט "שומר הראש" לצידו של קווין קוסטנר. פסקול הסרט הפך לאחד המצליחים בעולם, ושיר הנושא "I Will Always Love You" הוא אחד השירים האהובים עד היום.

 

<ויטני יוסטון מכשפת את הקהל בהופעה משנת 1994 ביוהנסבורג>

 

עד כאן סיפורה של יוסטון נקרא כמו סיפור הצלחה כמו מאגדות. אלא שהחיים מורכבים יותר משיר. בשנת 1992 התחתנה וויטני יוסטון עם הזמר בובי בראון. יש הטוענים כי בראון, שהיה לו דימוי מבוסס של עושה צרות, הוא שדירדר את יוסטון להתמכרות לסמים ואלכוהול, והפך את מי שנתפסה כנערה כל-אמריקאית יפהפיה לדיווה קפריזית.

אלא שיוסטון עצמה היתה מודעת למורכבות הגדולה באישיותה, גם אם לא יכלה לשלוט בצדדיה ההרסניים: "את אוהבת כשאת אוהבת," אמרה בראיון משנת 1993 למגזין רולינג סטון, "אינך מפסיקה לאהוב אדם רק משום שיש לכם דימוי שונה… בובי ואני לא שונים כל כך זה מזו… הדימוי הוא רק חלק מהתמונה המלאה… אני לא לובשת שמלה בוהקת כל הזמן, אני לא מלאך של אף אחד. אני בהחלט מסוגלת להיות בוטה וגסת רוח"

ככל שהעמיקה התמכרותה לסמים ולאלכוהול, כך התרסקה הקריירה שלה. יוסטון ביטלה הופעות, נעצרה בחשד להברחת סמים, והתנהגותה הצעקנית החלה לככב בצהובונים. בשנת 2007 היא התגרשה מבובי בראון, לאחר שנות נישואים סוערות ומתוקשרות שלוו גם בהאשמות אלימות. יוסטון עברה כמה טיפולי גמילה לפני שהכריזה כי היא נקיה מסמים בראיון עם אופרה וינפרי.

אך הניסיונות החוזרים לשקם את הקריירה שלה נתקלו במציאות העגומה: יוסטון איבדה את קול הזהב שלה. קולה איבד מצלילותו, ומנעד הצלילים המדהים שתמיד איפשר לה לרגש את קהל השומעים כבר לא עמד לרשותה. שנים של שימוש בסמים ושתיית אלכוהול תבעו את מחירם. מעריציה המאוכזבים עזבו את קונצרט הקמבק שלה כשגילו שביצועיה עייפים ומחוספסים, והיא כבר אינה מסוגלת להגיע לטונים הגבוהים שאיפיינו את שירתה.

ב- 11.2.2012 ויטני יוסטון נמצאה מתה באמבטיה. היא התכוננה להגיע למסיבה עטורת כוכבים שערך קלייב דיוויס לקראת טקס פרסי הגראמי. שני האירועים הפכו לטקסי זיכרון למי שהיתה זמרת מחוננת. יוסטון היתה בת 48 במותה.

הכתבות הרבות שפורסמו מאז מותה מציגות את סיפור חייה כטרגדיה של כוכבים: הזמרת המחוננת שהיה לה הכל חוץ מאושר, שהלכה והתדרדה במסלול הידוע מראש של סמים ואלכוהול. מי, שלמרות ניסיונות חוזרים ונשנים, מעולם לא הצליחה לשחזר את ההצלחה המסחררת של תחילת דרכה הזוהרת. זוהי הטרגדיה של הגיבור הגדול מהחיים שחטאו הטרגי נובע מסערת נפש ויוהרה, מחוסר היכולת להודות בטעויות, ומההצמדות ההרסנית למה שהיה ולא יהיה יותר.

כמעט מפתה לראות את סיפור החיים של ויטני יוסטון בתבנית כוכבים, כטרגדיה גדולה מהחיים. מפתה משום שתבנית סיפור כזו מרחיקה את יוסטון ואת הבחירות האומללות שביצעה בחייה האישיים מאיתנו, הרחוקים מאור הכוכבים.

בסיפור "שדון הדווקא" מספר אדגר אלן פו את סיפורו של אדם המכשיל עצמו בעל כורחו. לפו היתה השקפת עולם פסימית בנוגע לנפש האדם, ובסיפוריו מוצגת ראייה פסיכולוגית לפיה מעמקי ההוויה האנושית אינם סדורים, שקולים והרמוניים, אלא מתקיים בהם מחול שדים של כוחות מנוגדים המחריבים זה את פועלו של זה, בניגוד לכל היגיון.

פו מבקר את ראיית העולם של ההיגיון הכופה סדר מוסרי מיטיב בעולם של זדון כאוטי, ומציג בפני הקורא את הנטיה האנושית להרס עצמי ולפעולה המנוגדת לכל כלל הגיוני או מוסרי. "האדם האינטלקטואלי או ההגיוני", כותב פו, "מניח לעצמו לדמיין תבניות – להכתיב כוונות אלוהיות".

את איש ההגיון מחליף פו באיש המתבונן, המכיר באין אונותו לנוכח הפעולות חסרות ההגיון שמבצעים אנשים כנגד עצמם. האדם המתבונן מסוגל רק לתעד באמצעות אומנותו את החורבן שממיט עליו צל-העצמי היצרי.

בראיון גלוי לב עם דיאן סוייר אמרה יוסטון: "השטן הגדול הוא אני. אני החברה הטובה ביותר של עצמי או האוייבת הגדולה של עצמי."

אם אני אינני אני אז מי אני בכלל? 10 ביוני 2010

Posted by Keren Fite in בודהיזם כאן ועכשיו.
Tags: , , , , , ,
4 comments

את מרסיה רוז פגשתי לפני עשר שנים. הבן שלי היה בן חצי שנה. הגעתי אל הריטריט מצויידת ברגשי אשם בנוסח "איך את יכולה לעזוב תינוק קטן כל כך?" וכמו כל אמא טריה שמכבדת את עצמה גם לא שכחתי להביא את הכעס והבלבול ששאלו "מי הזיז את החיים שלי, ואיך אני מחזירה אותם למה שהיו?".

שיטת העבודה של מרסיה ייחודית בכך שהיא יוצרת קשר אישי עם כל מתרגל, ועוקבת בתשומת לב ביחד איתו אחר התפתחות התרגול, על הקשיים והמהמורות, הנפילות והעליות. שלושה ימים אל תוך התרגול המציאות התפרקה לי בין הידיים: כל מה שנדמה היה בטוח ומוכר, החיים שחשבתי שאני רוצה בחזרה, נדמו פתאום כמו פנטזיה רחוקה, והמציאות החדשה שחיכתה לי בבית בדמות תינוק אנרגטי בן שישה חודשים עדיין לא התהוותה לכדי קרקע שיכולתי לצעוד עליה בביטחון. בראיון האישי אמרתי, בפרפרזה נטולת הומור למשפט הידוע של קונילמל, "אני לא יודעת מי אני". אחרי כמה שאלות ובירורים קיבלתי הנחיה להמשיך לשבת בגב זקוף, להתבונן בתשומת לב בנשימה, ולהגיע לפגישה נוספת למחרת. "בואי נגלה ביחד מי תהיי מחר", חייכה אלי מרסיה בסיום הראיון, מאזנת את הרצינות התהומית שלי במידה בריאה של הומור.

שיחת הדהארמה באותו הערב עסקה בהשתנות מתמדת. מרסיה נוהגת לשלב סיפורים אישיים במהלך שיחת הדהארמה, ובאותו הערב סיפרה על מהות התרגול שלה: "כששואלים אותי מדוע אני מתרגלת אני עונה שאני מתרגלת לקראת מותי".

anicca_mrhayata

לתרגל לקראת מותך

המשפט הצלול הזה תפס אותי בהפתעה גמורה. לפתע פתאום היה פחות חשוב לברר מי הייתי או מי אני חושבת  שאני, ומשמעותי הרבה יותר לראות ולהקשיב למקום בו אני נמצאת עכשיו. המשפטים שמלווים אותנו בחיינו אינם בהכרח תוצאה של בחירה. הם נלכדים בנו, נכרכים אל תוך תודעתנו, פועלים את פעולתם השקטה. רק שנים אחרי אותה שיחת דהארמה יכולתי להצביע על משמעותו המצטברת של המשפט הפשוט הזה על חיי. האם הצעירה שהקשיבה למשפט בסביבה המגוננת של הריטריט לא יכלה לדעת שחצי תריסר שנים אחר כך היא תתרגל בזמן אמת לקראת מותה, לקול אזעקות חירום ומטחי קטיושות.

ההתנסות בקירבה מיידית אל המוות, היא שגרמה למרסיה להחליט להתחייב לתרגול: "כשהייתי בת 18 נסעתי עם חברה לפסטיבל שייקספיר. בילינו כהוגן וראינו הצגות נהדרות. בדרכנו חזרה הביתה הרכב שלנו היה מעורב בתאונת דרכים. החברה שלי נהרגה. אני סבלתי מכמה חבטות. היה לי קשה להפרד ממנה. צליל קולה, צחוקה, החיים שבה. הכל נעלם ברגע אחד. רחצתי את גופה לקראת הקבורה, נשארתי עם מה שנותר מנוכחותה הפיזית. ואז, עם הקבורה, היא נעלמה כליל מתוך חיי. התאונה, הרגע הזה של מעבר חד בין חיים למוות, היה רגע מכונן, רגע מעורר בחיי. החלטתי לחיות את החיים מתוך כוונה מלאה, לחיות כל רגע ורגע במלואו".

החיים והתרגול השתלבו זה בזה לאורך השנים, עד שהנסיבות בשלו להחלטה לחיות את חייה כחיים רוחניים המשוחררים מרכוש: "בשנת 1985 הבית שלי נשרף. באותו הזמן, הבנים שלי ואני ביקרנו את אמא שלי. חבר התקשר לומר לנו שהבית שלנו נשרף. התגובה הראשונה שלי היתה הכחשה: אתה בטח צוחק עלי, אמרתי לחבר, זאת בטח מתיחה… אבל, איזה חבר יתקשר בערב חג המולד לספר לך שהבית שלך נשרף? כשהנחתי לעצמי לקבל את מה שאירע התחלתי לבכות. בכיתי ובכיתי ובמשך כל הזמן הזה אמא שלי החזיקה אותי בחיקה. פשוט היתה שם. כשנגמרו הדמעות, דיברתי עם אחי, ותוך כדי השיחה הזאת השריפה שהחלה כאסון, הפכה לברכה… למעשה, לא היו יותר חפצים שימשיכו להחזיק אותי היכן שהייתי, הייתי חופשיה לחיות את חיי כחיים רוחניים. נסעתי לאסיה לתקופת תרגול ממושכת, וכשחזרתי לארה"ב המשכתי להקדיש חיי לתרגול, ולהוראה".

anicca_ocean

אמא ובת במראה

חיים של תרגול הם חיים של התבוננות, בעצמך ובסובבים אותך. בשנת חייה האחרונה של אמה החליטה מרסיה להקדיש עצמה לטיפול באשה שליוותה אותה-עצמה כל חייה. הראיה הניכוחה של תהליך הזיקנה והמוות באה לידי ביטוי בהתבוננות משותפת במראה:

"בשנות חייה האחרונות של אמא שלי היינו עומדות לעיתים ומתבוננות בעצמנו במראה, באחת הפעמים אמא שלי אמרה: 'זה משונה כל כך, כל כך זר ומוזר, אני רואה אשה זקנה…'. היא חזרה על כך כמה פעמים והוסיפה, 'השתניתי כל כך'. כשהיתה בת 91, בשנת חייה האחרונה, עמדנו שוב מול המראה והתבוננו בדמויותינו המשתקפות והיא אמרה: "אני נראית זקנה יותר מכל אדם אחר עלי אדמות, אבל זה לא מרגיש כך מבפנים… זה מוזר כל כך…'.

"אבל, האם זה באמת מוזר? אלו החיים פועלים את פעולתם. אם יאפשרו התנאים תהיה בי העוצמה ותשומת הלב להיות נוכחת ברגע מותי, ברגע המוות הגדול והסופי. זה לא יהיה רגע יוצא דופן, זה יהיה רק עוד רגע נוסף להיות נוכחת בו, להיות כפי שאני, רגע חדש שמעולם לא היה קודם לכן, רגע שיזמין אותי לגשת ולהתחבר בדרך חדשה… אני מתרגלת לקראת האפשרות של נוכחות ברגע. כרגע, זה התרגול של ויתור על האשליה של עצמי נפרד, ראיית מותה של המחשבה על מי הייתי וקבלת האמת של מי אני עכשיו… קיימות אלפי מיתות, מוות קטן בכל פעם, זהו תהליך: התחלה, שינוי, סוף… ".

התפרסם בגירסה שונה בנר'ג

סיפורי דהרמה (3): אינך חייב לירות ראשון 5 באוגוסט 2008

Posted by Keren Fite in סיפורי דהרמה.
Tags: , , , , , , ,
8 comments

ככל שהפכו בכירי הממשל בתאילנד מושחתים יותר, כך גבר חוסר שביעות הרצון בקרב עמם, ויותר ויותר אנשים נמלטו אל היערות בדרום תאילנד כדי להצטרף אל המורדים. איזור דרום תאילנד הפך לאתר התנגשות אלימה בין כוחות הממשלה לבין המורדים. הכפריים באיזור נפגעו קשות מהמאבק האלים בין הכוחות.
כשאג'אן ג'מני (Ajahn Jumnien) החל ללמד במנזר במחוז נאסאן בשנת 1967, נאמר לו שמוטב לו לעזוב את האזור, משום שאם ישאר לבטח ירו בו. המשטרה סברה כי הוא קומוניסט התומך במורדים, המורדים סברו כי הוא מרגל של הממשלה. אלא שאג'אן סירב לעזוב.
בתגובה הציעו לו שני הצדדים את "הגנתם". אג'אן הסביר בנימוס כי הדהרמה היא מבטחו, וכי הוא יקבל אל שיעוריו את כל מי שירצה לבוא ולהקשיב. המקדש שלנו הוא מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה, הסביר, שלום אמיתי לא יגיע כתוצאה משינוי חברתי.  יתכן שלשני הצדדים יש טיעונים צודקים, אלא שהשלום הפנימי יגיע כתוצאה מהדהרמה, כתוצאה מהחוכמה המכירה בהשתנות המתמדת של הקיום.
בסופו של דבר לימד אג'אן את כוחות הממשל שבכפר ואת המורדים שבהרים. גם החיילים וגם המורדים סיפרו לו שהם מפחדים למות, ומשום שהם מפחדים הם חייבים לירות ראשונים. אג'אן הקשיב. בביקורו הבא אצל החיילים, ובנפרד אצל המורדים, הביא להם קמעות ואמר: הקמע הזה הוא קמע "אל מוות". אני בירכתי את קמע המגן הזה, וכל עוד תענוד אותו לא תמות. עכשיו אינך חייב לירות ראשון.
במשך תשע שנים המשיך אג'אן ללמד באיזור. במהלך הזמן שימש כמתווך בין הממשלה לבין המורדים והכפריים ותיווכו איפשר להם לממש את הבטחת הממשלה לחנינה.

כולנו זקוקים למקום של נחמה, מקום של חמלה, מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה. כשאנחנו באים לעזור, באים מתוך רצון להיטיב ולשנות, גם מעשה צנוע כמו הבטחה של הגנה, נכונות להקשבה ללא שיפוט או היכולת להכיל את פחדיו של האחר ללא הטפה, עשויה לשנות עולמות.

מתוך

Kamala Tiyavanich, Sons of the Buddha: The Early Lives of Three Extraordinary Thai Masters Wisdom Publications, 2007

אני מתרגלת לקראת מותי 14 באוגוסט 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , ,
4 comments

התרגול הבודהיסטי מנחה אותך להתבונן בתשומת לב ברגע ההווה. תשומת הלב מוליכה להכרה הבלתי-נמנעת כי המציאות משתנה ללא הרף, כשברוב המקרים אין באפשרותך להשפיע על מגוון הנסיבות המשתתפות במהלך השינוי. לעיתים, את גורם אחד בין גורמים רבים, לעיתים, ביכולתך רק להתבונן ולחוש חמלה על הסבל שיוצר השינוי וההתנגדות לשינוי.

המלחמה הזאת עירבלה את חיי לכדי חוסר וודאות. לא רק שכל התוכניות לחופש הגדול נזנחו ללא כל התרעה, אלא שהרבה מהאמונות המרכיבות את מי שאני חושבת שאני מצאו עצמן מתנפצות עם כל נחיתה של קטיושה.

אם יש דבר וודאי אחד בחיינו זהו המוות.  המלחמה הביאה את המוות אל סף ביתי. המוות אינו מגולם רק באיום הפיזי המוחשי לחיי ולחיי בני משפחתי, אלא גם במותן של תוכניות ושל אמונות, בסיפורי החיילים המתים והאזרחים הפגועים, בתמונות החורבן וההרס המתעדות בשידור חי את הסבל הנורא הנזרע בכל פינה, במותה של הזהות שחשבתי שהיא 'אני'.

פעמון המדיטציה מכונה גם "פעמון תשומת הלב". קול הגונג על גווניו השונים מחזיר אותי אל רגע ההווה, שולף את תשומת הלב אל מחוץ לפטפוט המתמיד של ההכרה.

ועכשיו, לא פעמון מדיטציה יש לי אלא צופר אזעקה.

כל יבבה של צופר אזעקה היא קריאה לתשומת לב. בלי כרית מדיטציה, ללא סביבה מגוננת של ריטריט, זהו תרגול של בוננות עירומה. תשומת לב לפחד המתעורר, לאפשרות הסבירה לפציעה או למוות, תשומת לב לכעס, לחמת הזעם המכוונת כנגד מי ששיבשו את חיי, מי שמאיימים על ילדי, תשומת לב לזעקה הפנימית היוצאת כנגד הסבל הנורא המתחולל עכשיו, ברגע הזה.

בריטריט הויפאסנה הראשון בו השתתפתי סיפרה המורה, שברבות השנים הפכה להיות המורה שלי, שהיא מתרגלת לקראת מותה. מעולם לא היה המשפט הפשוט הזה, על הרעיונות הגלומים בו, מוחשי יותר מאשר עכשיו, ברגע הנוכחי.

באיזה עתיד שאינני מסוגלת לראות כרגע, אולי כל זה יתגבש לכדי איזו שהיא תובנה צלולה.

שיוויון בפני המוות 13 באוגוסט 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , ,
add a comment

שיוויון ביקשנו לנו במעוז הגבריות הישראלי. נלחמנו על זכותן של נשים להפוך לטייסות, נווטות, חובלות. והיום נכנסה אשה גם לפנתאון המוות: קרן טנדלר היא ההרוגה הראשונה בלבנון.

שניים מחללי צוות המסוק הותירו אחריהם אלמנות בהריון מתקדם.

ניצחנו? הפסדנו?

שב, בני, ואספר לך אגדה על מוות 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
comments closed

בספר "שעת מותנו", דן פיליפ אריאס במוות הנתפס בתקופתנו כמוות מבורך: מוות פתאומי, רצוי במהלך השינה, בלי כל התראה מראש. מוות זה, המכונה "מות נשיקה", נחשב ל"מבורך" משום שהוא נתפס כמוות ללא סבל. מתוך השוואה היסטורית מוכיח אריאס כי המוות המבורך של החברה המערבית במאה העשרים (הספר פורסם בשנת 1981) נתפס כמוות מקולל במאות קודמות. המוות הטוב בתקופות אלו היה פרידה טקסית מתוך ציפייה ומודעות, עד כדי הרהור על המוות בזמן המיתה. מוות מהיר ללא התראה מנע מהמת את האפשרות להתבונן מחדש בחייו תוך כדי פיתוח מודעות וענווה, ולכן נחשב למוות "מקולל".

בתרבות הסוגדת לנעורים, המשקיעה את מירב משאביה בשיכלול האמצעים לשימור מראה צעיר ולהארכת תוחלת החיים, נדרש אומץ לפרסם רומן לבני הנעורים העוסק בקשר הנפתל בין מוות לבין חיים, במרכזו עומדים אב הגוסס ממחלת הסרטן, הכותב מכתב פרידה לבן שלא יראה את התבגרותו, ובן המספר את הסיפור עם קריאת המכתב, אחת עשרה שנים לאחר מות אביו.

גאורג רד הוא בן חמש עשרה. אביו נפטר כשהיה בן ארבע, אולם דאג לכתוב ולהחביא מכתב לעתיד, המתגלה במפתיע בעגלת הספורט האדומה בה היה לוקח את בנו הקטן לטיולים. המכתב מספק לגאורג טיול אל שבילי העבר והזכרונות, אל שאלות של חיים ומוות.

סיפורו של האב, יאן אולב, נבנה כסיפור בלשי שהתעלומה המרכזית בו היא זהותה של נערת התפוזים, נערה בה נפגש ומתאהב יאן באופן מסתורי, מבלי לדעת עליה דבר. איסוף הפרטים השקדני ואירגונם לכדי נאראטיב בעל משמעות מעניק לאב, ובהמשך לבן, תחושת שליטה ואשלייה של סדר במציאות אכזרית בה איש צעיר, שזה עתה מימש את אהבתו, נאלץ להפרד מחייו.

"רק מחלות טובות לב שולחות את החולה ישר למיטה", כותב יאן לגאורג, "במחלה קשה, לעומת זה, עובר בדרך כלל זמן רב עד שהיא הופכת את חייך ומשליכה אותך על הרצפה לצמיתות… במפגש האחרון הזה בינינו, כל אחד מאיתנו עומד לכאורה על הפסגה המעורפלת שלו ומנסה להביט באחר. בינינו משתרע העמק המובטח שעברת אותו בדרך חייך – דרך שאני לא אזכה לראות אותך מתהלך בה" (עמ' 16).

סיפורו של יאן אולב מאפשר לגאורג הכרות אנטימית עם האב שהוא בקושי זוכר. עם התקדמות העלילה, נוצר דיאלוג מדומיין בין האב לבין הבן, ומהלך הכתיבה והקריאה מקבל מאפיינים תרפויטיים המאפשרים לשניהם להשלים את תהליך האבל על האובדן שבמוות. בניגוד למוות המבורך שמתאר פיליפ אריאס, יאן אולב אמנם מהרהר במותו הקרב, מוצא עצמו מתפעל מנפלאות החיים, אולם נותר עיוור ומנוכר כלפי המוות.

בהתאם למוסכמות הכתיבה לקוראים צעירים (הספר מיועד לקוראים בגיל 11-15), ובהשפעת חרדתה של החברה המערבית הפוסט-מודרנית מפני המוות, המסר החינוכי של האב לבנו מגיע ארוז בעטיפה מתוקה של סיפור אגדה. סיפור האהבה בין האב לנערת התפוזים כולל רמיזות לאגדת סינדרלה, שילגיה, היפהפיה הנמה ומעשיית חג המולד, ונבנה כאגדה מסתורית בפני עצמה המתקיימת לפי כללים לא ידועים.

"רק אני ידעתי שהאישה הצעירה הזאת היא נערת תפוזים אמיתית, והיא גם מלאת סודות מרתקים. ידעתי שהגיעה מאגדה אחרת, וששם הכללים אחרים לגמרי מן הכללים שיש פה" (עמ' 51), "במשחק החיים הפרוע אין מקום לזיכרונות ולמחשבות שלאחר מעשה, די למשחק עצמו. זה היה הכלל באגדה שממנה באה נערת התפוזים… שמה של האגדה 'הכנס-אל-תוך-חלומי'" (עמ' 55).

גלולת האגדות המתוקה בה עטוף סיפור מותו השרירותי של האב מרככת את הכאב, הכעס והפחד מפני המוות עד כדי העלמות. מותו של האב מוצג מתוך הקשר מסתורי של הפרת כלליו של עולם קסום: "לא שיחקתי על פי הכללים. הפרתי הבטחה. הסגתי גבול, נכנסתי אל תוך אגדה שלא שיחקתי על פי הכללים שלה" (עמ' 83), "היינו כל כך צעירים. היינו בעיצומה של האגדה. לא היתה אמורה להיות לצד הדרך יונה מתה. לא כל שכן יונה לבנה. אלה היו הכללים. היונה הלבנה היתה אות מבשר רעות" (עמ' 99).

ההפתעות המובטחות לקורא בנוגע לזהותה של נערת התפוזים ולעברו של אביו החורג של גאורג, מסתברות לקראת סוף הסיפור כצפויות למדי. השאלה הרת הגורל לקראתה מכין האב את בנו, והבן את קוראיו, מתפוגגת אל תוך תשובה קלישאית ועולצת המחמיצה את האפשרות לייצג את מותו של אדם אחד, והתמודדותו של אדם אחר עם הידיעה כי הוא בן חלוף, בצורה מעמיקה, כנה ונוגעת ללב.

ההברקות המעטות הקיימות בסיפור מופיעות דווקא בהקשרם של היחסים הנרקמים בין הגבר האוהב, המשחר אחר אהובתו, לבין האהובה המתגלה כאישה מפוקחת המכוונת במיומנות את שלבי החיזור, מודעת לחלוטין לייחודו ולחמקמקותו של הרגע: "אתה חושב שרק אתה מחפש ? גם אני חלק מהסיפור הזה. אני בטח לא רק הפרפר שעליך ללכוד" (עמ' 90); "לא נסעת עד סביליה רק בשביל לפגוש 'איזו אישה אחת'. כי זה כמו לחצות את הנהר כדי למצוא מים. באירופה יש ים של נשים, הרבה נהרות. באת כדי לפגוש אותי. וכמוני יש רק אחת" (עמ' 93).

"נערת התפוזים" מציג את המוות כישות כל-יכולה ומרושעת העומדת בניגוד גמור לפלאי היקום, "אני מביט עמוק מדי אל תוך כל החידות העצובות שבאגדה הגדולה והמכוערת, שאין בה פיות טובות, רק פיות מבשרות רע" (עמ' 115), את החיים כהצלחה ואת המוות ככישלון, "החיים הם הגרלה ענקית שבה רק הכרטיסים הזוכים גלויים לעין" (עמ' 144), ואת מעשה הסיפור (בין אם הוא בדיוני או מדעי) כמהלך של פיענוח ויציקת משמעות ברורה אל תוך מערכת סימנים מסתורית, "תמיד אהבתי לפענח סימנים, ברפואה זה נקרא לאבחן מחלות… הלכתי בעקבות הדמיון שלי… העולם נעשה פתאום קטן כל כך, ולכל היתה משמעות ברורה" (עמ' 28-29).

ההתקוממות המובלעת ב"נערת התפוזים" כנגד שיבושה של ההבטחה "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", הזכירה לי מעשיה רוסית המספרת על חייל המצליח להערים על המוות ולכלוא אותו בשק קסום ובכך לפטור את האנושות מעונשו של החידלון. הניצחון הרגעי והגשמת הכמיהה לחיי נצח מסתברים מהר מאוד כחלום בלהה; החיים הנמשכים עד אין קץ בלא המוות שישחרר את בני האנוש מסבלותיהם, הופכים לסיוט גרוע לא פחות מחיים שזמנם קצוב. החייל, המכיר בטעותו, משחרר את המוות ומניח לו לפעול את פעולתו. אולם, אליה וקוץ בה, המוות מפחד מהחייל שלכד אותו, ובבוא יומו מסרב לקחת אותו אל ממלכתו. לאחר שנדחה מגן העדן ומהגיהנום, הופך החייל למספר סיפורים נודד הטווה את חייו האין-סופיים אל תוך מארג של סיפורים. מאוייב אכזר, הופך המוות למי שמבצע את תפקידו כחלק מהחיים ולא כניגוד להם, ומספר הסיפורים אינו עסוק בהאבסת קוראיו בלקחים ברורים אלא ביצירה עשירה ומתחדשת המאפשרת מרחב קיום הדדי לחיים וגם למוות.

כפי שמסבירה נערת התפוזים לאהובה: "אולי אתה עיוור בעין אחת… שום תפוז אינו דומה למשנהו". ייחודו של סיפור החיים מעיד גם על חד-פעמיותו של המוות. חבל שבנקודה זו הסיפור נותר עיוור.

נערת התפוזים. יוסטיין גורדר. תרגם: רוג'ר הרץ. כנרת זמורה-ביתן. 144 עמ'.

התמונה:

Warren Criswell, "Death Waking Time", 1998