jump to navigation

מגילת איכה: מאלמנה בוכיה לנשים המקוננות 8 באוגוסט 2016

Posted by Keren Fite in ט' באב, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , ,
add a comment

מגילת איכה, אותה קוראים ב- ט' באב, מונה חמש קינות. הקינות מבכות את חורבן ירושלים, מתארות את הרעב הכבד ממנו סבלו תושבי העיר, את זוועות המוות, תחושות הייאוש והנטישה, כאב הגלות וצער השיעבוד.

החורבן הלאומי מוצג באמצעות מטאפורה פיוטית לפיה ירושלים היא אישה אלמנה המקוננת על מות בעלה, בת ציון הבוכה ומקוננת על חורבנה:

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר … הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה… בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ–אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ:  כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.

אֲלֵיכֶם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ–הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי… עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם–כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי (איכה א').

Picasso_The_Weeping_Womanתיאורי ירושלים כאישה בוכיה, אלמנה נטושה, מתארים דמות אישה שהיא קורבן חסר אונים נוכח נסיבות חיים גדולות משליטתה. בתיאורים אלו, ירושלים היא אישה חוטאת הנדונה להענש על טומאתה: חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה … טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ, לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ, וַתֵּרֶד פְּלָאִים, אֵין מְנַחֵם לָהּ.

על פי המסורת, מחבר הקינות במגילת איכה הוא הנביא ירמיהו. בספר ירמיהו, קורא הנביא לנשים המקוננות לבוא ולבכות על חורבן העיר ומות אנשיה:

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה; וְאֶל-הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ, וְתָבוֹאנָה. וּתְמַהֵרְנָה, וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ נֶהִי; וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה, וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ-מָיִם. כִּי קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן, אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ; בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי-עָזַבְנוּ אָרֶץ, כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ.  כִּי-שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר-יְהוָה, וְתִקַּח אָזְנְכֶם דְּבַר-פִּיו; וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה (ירמיהו ט').

החל מהתקופה הכנענית ועד ימי הביניים, נשים מקוננות היו נקראות בזמן אבל כדי לבכות על המת. לתפקיד הנשים המקוננות נבחרו נשים בוגרות, בעלות ניסיון חיים; מי שידעו צער וכאב נקראו להשמיע קולן למען האבלים ולמען הקהילה. קול קינתן הופך את נוכחותן של הנשים לנוכחות פומבית ומשמעותית בקהילה, למי שמייצגות קינה ונהי באשר הם, ומאפשרות לקהל השומעים להביע את כאבו.

אין זו אישה חסרת אונים הבוכה, אלא מקוננת המזמינה את קהל השומעים לשהות בכאב, לחוות את הלילה האפל של החורבן עד תומו. הנשים מסמלות את מעגל החיים: לידה – מוות – לידה מחדש. מכאן, שנוכחותן הפומבית של הנשים מסמלת גם התחדשות ולידה מחדש. ירמיהו מתאר את חורבן ירושלים במונחים של תוהו ובוהו: רָאִיתִי, אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה-תֹהוּ, וָבֹהוּ; וְאֶל-הַשָּׁמַיִם, וְאֵין אוֹרָם (ירמיהו ד'). אך מתוך החורבן והתוהו, עולה גם בריאה, חיים, לידה מחדש: חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא-תָמְנוּ, כִּי לֹא-כָלוּ רַחֲמָיו (איכה ג').