הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

משחקי הרעב (1): זיכרי מי האוייב האמיתי שלך 23 ביולי 2012

קטניס אוורדין מתגוררת במחוז השנים-עשר בפאנם, מדינה דמיונית שבראה סוזן קולינס ב"משחקי הרעב". אביה נהרג בתאונה במכרות הפחם המאפיינים את המחוז. כשאמה שוקעת בדיכאון לאחר מותו, קטניס חוצה את גדר התיל המחושמלת המקיפה את המחוז, מפרה את האיסור על ציד ועל מכירת מוצרי מזון בשוק השחור, והופכת למפרנסת העיקרית של משפחתה. קטניס משפרת את יכולות הציד שלה, ומתמחה בירי בחץ וקשת. החיים על סף רעב, בעולם חסר חמלה בו המבוגרים חסרי אונים, מלמדים אותה שביכולתה לסמוך רק על עצמה. בנוסף על דחף השרדות מפותח היא מצויידת בתחושת אחריות לחייה ולשלומה של אחותה הצעירה.

העולם הדיסטופי שבראה סוזן קולינס לא נעצר כאן. אחת לשנה, בתקופת הקציר, נערכת הגרלה בה נבחרים שני מתמודדים מכל מחוז המיועדים להשתתף ב"משחק הרעב" השנתי: משחק לחיים ולמוות שמשודר ברחבי המדינה כדי להזכיר את המרד הגורלי בעקבותיו נוסדה פאנם.

הספר, הראשון בסדרה של שלושה ספרים, עובד לאחרונה לקולנוע, וזכה להצלחה ברחבי העולם. זו אינה הפעם הראשונה בה מתואר משחק לחיים ולמוות בעולם פנטסטי אכזרי ודיסטופי. החידוש של קולינס הוא שהשחקנים במשחק הריאליטי הזוועתי הם נערים ונערות בגילאי 12-18.

לבד מעלילה עוצרת נשימה, יש בספר רבדים של ביקורת חברתית ותרבותית. קשה שלא לזהות את הדפוס של תוכניות הריאליטי במהלכן מצלמות טלביזיה עוקבות ללא הפסקה אחרי המתמודדים הנדרשים לעמוד במשימות שונות ומשונות, ונתבעים לחשוף את עצמם בדרכים מגוונות בפני קהל שצמא לסיפור הפרובוקטיבי הבא. קולינס פשוט העלתה את המשחק מדרגה, והפכה אותו למשחק לחיים ולמוות, כמו משחקי הגלדיאטורים בזירה הרומית.

אנשי הקפיטול, עיר הבירה של פאנם, מתוארים כרדודים וטפשיים. עיקר עיסוקם הוא בעיצוב גופם ושיערם, ברכילות מי קנה מה ומי אמר מה, וכמובן במעקב צמוד אחרי שידורי הטלביזיה של משחקי הרעב. ישנם קווי דימיון מעוררי מחשבה, שלא לומר חלחלה, בין החיים בחברה המערבית השבעה שממוקדת בבידור, צרכנות ורווח כלכלי, לבין אנשי הקפיטול.

"זיכרי מי האוייב האמיתי שלך" אומר לה היימיטץ', המנטור שמנחה אותה במהלך משחק הרעב. ככל שמתקדמת העלילה קטניס מבינה שהאוייב האמיתי אינו בני הנוער המתחרים מולה בזירת הקרב, אלא המשטר האכזרי והמושחת שמדכא את תושביו באמצעות טרור, ומבדר אותם באמצעות משחק דמים. בספרי ההמשך יהפוך המרד מרעיון ערטילאי למציאות מדממת.

ההבניה המגדרית, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמצעות הדמויות המרכזיות בספר, מעוררת מחשבה. קטניס היא ציידת בעלת אישיות של שורדת. היא ישירה ורחוקה מרגשנות. בשונה מתפיסת הנשיות המקובלת, קטניס לא מתעניינת בבגדים או באיפור, כמעט לא מודעת למיניות שלה, ומעדיפה להשתמש בחץ בקשת מאשר באמנות הפיתוי כדי להציל את חייה.

סיפור האהבה הנרקם במהלך העלילה הוא ביוזמתו של פיטה, הנער שנבחר למשחק הרעב איתה. בשונה מתפיסת הגבריות הסטראוטיפית, פיטה הוא בנו של אופה, המצטיין יותר באפיית עוגות וציור פרחים מאשר בקרבות לחיים ולמוות. במהלך המשחק, ובשונה מעלילת העלמה במצוקה, קטניס היא זו המצילה את חייו. פיטה מתוודה בשידור חי על אהבתו, ומקונן על כך שמשום שיכול להיות רק מנצח אחד, לא תהיה לו דרך לחיות עם אהובתו. מפיקי משחק הרעב ממהרים לשנות את חוקי המשחק כדי לאפשר שני זוכים מאותו מחוז, ונצחונם של פיטה וקטניס כולא אותם בזוגיות בה קטניס אינה מעוניינת. במשחק הזה גם האהבה היא מטבע קשיח עובר לסוחר, חלק ממשחק ההשרדות בעולם שבו רצח הוא בידור.

גייל, שותפה של קטניס למסעות הציד, הוא צייד מיומן בעל מחשבות מרדניות, אך גם מי שמפרנס את משפחתו ודואג לאימו ולשלושת אחיו הצעירים. גם במקרה של גייל תהיה זו קטניס שתציל את חייו, והוא יוותר על מחשבותיו המרדניות על מנת להציל את חיי משפחתו.

לבד מהעלילה הסוחפת הספר מעורר מחשבה בנוגע ליכולתנו לעצב זהות מובחנת בעולם שכל כולו תדמיות, ומצייר תמונת עולם פסימית בנוגע למידה בה אנו חופשיים לבחור את דרכנו בעולם.

סוזן קולינס, משחקי הרעב. תרגמה מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כינרת 2010.

יוצאות מעבדות לחירות: ארבע בנות שואלות על שחרור האשה 11 באפריל 2006

פמיניסטית? אני?!

לאחרונה הזדמן לי לפגוש נשים שהצהירו בפני ש"כל הענין הפמיניסטי הזה רחוק ממני". חלקן טענו שעידן השיוויון בין המינים כבר כאן, ואפשר להפסיק את המלחמה. אחרות טענו שאינן אוהבות את הפמיניסטיות.

אפשר לטעון שהפמיניזם זוכה ליחסי ציבור גרועים, או, לחילופין, שנשים רבות שופטות את מידת השיחרור של נשים אחרות לפי טווח העצמאות האישית שהן חוות. "פמיניסטית" נתפסת כ"שורפת חזיות", לוחמנית, צעקנית וכוחנית, תכונות המיוחסות לגברים ומנוגדות לתפיסה הרווחת של נשיות. בנוסף, ראייה צרה, מנקודת מבט אישית, גורמת לנשים, שמעמדן החברתי והכלכלי מאפשר להן ללמוד, לפתח קריירה מקצועית ולחוש עצמאות יחסית בחייהן, לדמות בנפשן שאבד הכלח על המאבק לזכויות הנשים.

פסח, הזמן בו אנו חוגגות יציאה מעבדות לחירות, הוא זמן מתאים לבחון מחדש את הנחות היסוד שלנו בנוגע לשחרור האשה.

על ארבע בנות דיברה התורה: החוקרת, הלא-פמיניסטית, חסרת המודעות, ושאינה יכולה לשאול

הבת המחפשת עבר המאפשר לה קיום, מה היא שואלת?
מדוע לא נמנות הנשים בקרב 600,000 שיצאו ממצרים? מדוע משה מצווה על הגברים להתרחק מנשים, ורומז כי אין מקום לנשים בזמן התגלות האל?

בת זו מבינה את חשיבות הזיכרון הלאומי ואת מרכזיותו של זיכרון זה ביצירת זהות. למדו אותה כי ההסטוריה נוצרת בידי מי שמספרות את סיפורן. אם לא נמנו נשים בקרב היוצאים ממצרים, זוהי אחריותה למלא את החללים בנאראטיב ההגדה.

הבת המבקשת למחוק את שונותה, מה היא שואלת?
מדוע אתן מתעקשות לדחוף את הנשים לכל טקסט, ולמה שאלות של מגדר חשובות לכן כל כך?

"לכן ולא לי המאבק הזה", אומרת בת זו, ומוחקת את מאבקן של דורות הנשים שקדמו לה. ספרו לה על הדרך שעברתן בדרך אל שולחן הסדר, ספרו על הנשים בנות זמננו שאינן יכולות לשאול (המוכות, העגונות, האנוסות, הנמכרות לזנות, המושתקות), הזכירו לה שגם אם נדמה לה שיצאה ממצרים ושאבד הכלח על שאלות של מגדר ושחרור האשה, במצב העניינים הנוכחי, כהרף עין יכולה היא למצוא עצמה במצבן, משועבדת במצרים של כאן ועכשיו.

הבת שאינה יודעת שיש לה מקום בשולחן הסדר, מה היא שואלת?
מה זאת?

בת זו אינה יודעת ששאלתה היא חלק ממסורת הסדר. למדו אותה כי ההגדה הינה דיון מורחב בשאלות של חירות. שאלתה היא חלק מהשיח, חלק מהטקסט המתהווה בכל דור ודור. שאלות, מטבען, הן פתח ליצירת מודעות.

הבת שאינה יכולה לשאול, מה היא שואלת?
רק בכיה החרישי נשמע, רק קול סבלה.

לבת זו אין די חירות על מנת לשאול שאלות. היא נתונה עדיין בשיעבוד. היא מזכירה לנו את העבדות המושתקת של נשים, הנמשכת גם בימינו: נשים מסורבות גט, נשים הנסחרות כצעצועי מין, נשים הכופפות עצמן לאידאל יופי לא מציאותי, נשים המשעבדות חייהן למעשה הלוליינות של אמהות-מושלמת-וקריירה-גם, נשים שנשללת מהן הזכות על גופן, נשים מוכות, נאנסות, נרצחות.

העבדות המושתקת מתקיימת בקרבנו בצורות שונות. קולות הסבל העולים ממציאות אפלה זו מחייבים אותנו להמשיך ולהשמיע קול, לקרוא דרור לכולן, בכל הארץ.

* רשומה זו מבוססת בחלקה על קטע מתוך הגדת "מעיין" המופיע באתר Ritualwell.org.

על תפוז בקערת הסדר, שפרה ופועה וכוס מרים ב"הגדה אחרת: לספר את סיפורה".

קישורים נוספים:

גרסה שונה לארבע הבנות אצל שלומית הברון
יעקב נגן על חמץ והחמצה