את מאמינה בשלום? לכי תעשי מקלחת קרה 24 ביולי 2006
Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.Tags: בית, לברוח, מלחמת המפרץ, מלחמת לבנון, נדב באלווה, קטיושות
13 comments
אולי לא כתבתי עד עכשיו בגלל ההלם.
הפעם הקודמת בה חוויתי התקפות טילים היתה במלחמת המפרץ. גם באותה תקופה התגוררתי במרכז האירועים, אלא שליוותה אותי איזו שאננות בלתי מוסברת. לא טרחנו לישון עם גל שקט, והתעוררנו לקול נפילת טיל, שפגע בבית במרחק שני רחובות מאיתנו. מסיכות האב"כ גרמו לי תגובה אלרגית, כך שבשלב מסויים ויתרתי על העונג הכרוך בלבישתן. למדתי למבחנים תוך כדי אזעקות, בחדר האטום, אך איש מבכירי האוניברסיטה לא העלה בדעתו לבטל את מועד המבחן, או לבדוק אותו תוך התחשבות בנסיבות. יותר משהרגיזו אותי התקפותיו של סדאם חוסיין הרגיזה אותי העובדה שבמבחן, שהתנהל בזמן המלחמה, קיבלתי את הציון הנמוך ביותר בתואר.
תמיד שייכתי את עצמי למחנה השלום. תמכתי באיפוק שהפגינה ממשלת ישראל בזמן מלחמת המפרץ, במשא ומתן עם הפלשתינאים, בויתור על שטחים.
אלא שהמלחמה הזאת שונה. זו המלחמה הראשונה בה יש לי ילדים. והדחף להגן על שלומם מטלטל והופך את כל מה שחשבתי והאמנתי עד עכשיו.
אמא, בואי נברח מכאן
ביום חמישי (13.7.06) לפנות בוקר חזרנו מחופשה משפחתית ביוון. הלומי עייפות הלכנו לישון, שמחים על כך שחזרנו הביתה. התעוררנו בסביבות הצהרים, כדי לגלות שאנו מתגוררים באיזור מלחמה. העמק הפסטורלי אליו משקיפים חלונות הבית הפך ברגע אחד מאתר דאייה של עיטים ובזים, למקום נחיתתן של קטיושות. לוחם-האור פרץ בבכי והצהיר, "אמא, בואי נברח מכאן, בואי נחזור ליוון".
ובאמת, הדחף הראשוני היה לברוח. לקחת את הילדים ולהמלט אל מקום שקט. אבל, לאן נברח ילד? לאן נלך?
קלטתי פתאום שאין לי לאן ללכת. שכל בריחה תהיה זמנית. הבית שלי נמצא כאן, בלב המתקפה. וכאשר תוקפים אותך, את ביתך, את ילדיך, את לא מתחילה לדבר, את הולמת בחזרה.
קיבלתי בהקלה גדולה את קולות המסוקים והמטוסים, שהחליפו את ציוץ הציפורים. הממ"ד הפך לחדר המרכזי בבית. רק כשניסיתי להסביר לבן השש ולבת הארבע למה תוקפים אותנו ועל מה המלחמה, הבנתי באופן חדש לחלוטין את המציאות ההזויה בה אנחנו חיים.
נדב חוזר הביתה בארון
נדב התעקש להתנדב ליחידה מובחרת. לא רק התעקש, אלא הקדיש את השנה שלפני הגיוס לאימוני כושר. "אני לא אתחמק, אמא, אני אשמור עליך, אמא", הוא הבטיח לאמו, שהתמוטטה כשנודע לה שהתקבל לסיירת. "אל תדאגי, כבר אין מלחמות", ניסה לנחם אותה.
נדב חזר הביתה ביום שישי בארון עטוף בדגל*.
והילד הזה, שמתעקש שאשן איתו בלילה "כדי שלא יהיו לי חלומות רעים על קטיושות", מה הוא יאמר כשיהיה בן י"ח שנים? האם אסלח לעצמי אם לא אנסה, כנגד כל הסיכויים, להוריש לו שלום?
*נדב באלווה נהרג בקרב במארון א-ראס ב- 20.7.06
