jump to navigation

קריאה שבלב (3): נשים קטנות 1 בספטמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות ילדים, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת, קריאה שבלב.
Tags: , , , , ,
2 comments

״חג מולד בלי מתנות איננו חג מולד,״ רטנה ג'וֹ, בשוכבה על השטיח.
״כל כך נורא להיות עניים!״ נאנחה מֶג והביטה בשמלתה הישנה.
״אני חושבת שזה לא הוגן שלילדות רבות יש המון דברים יפים, ולאחרות אין ממש כלום,״ הוסיפה אֵיימִי הקטנה, במשיכת־חוטם של נעלבת.
״יש לנו אבא ואמא וזו את זו,״ אמרה בֶּת׳ בשביעות־רצון מפינתה.
ארבעת הפרצופים הצעירים המוארים באור האש קרנו למשמע המלים המעודדות

כך נפתח "נשים קטנות," אחד הספרים האהובים והידועים ביותר בעולם המערבי. מעטים הקוראים היודעים כי לואיזה מיי אלקוט, הסופרת, לא אהבה בנות (למעט אחיותיה), וכתבה את הספר בחוסר רצון, בעקבות פנייתו של המוציא לאור של ספריה שביקש ממנה לכתוב ספר לבנות (ז'אנר שהיה בחיתוליו באותה התקופה).

הפתרון שמצאה אלקוט היה לכתוב על ילדותה, על יחסיה עם אחיותיה ועל משפחתה. האחיות אנה, לואיזה, אליזבת ומיי הפכו למג, ג'ו, בת' ואיימי:

מאחר שקוראים צעירים אוהבים לדעת ״כיצד אנשים נראים״, ננצל אתנחתה זו כדי לתת תיאור קל של ארבע האחיות, שישבו סורגות באור הערבים, שעה ששלג דצמבר ירד בדממה בחוץ, והאש התפצחה בעליצות בפנים… מַרְגָרֶט, הבכירה שבהן, היתה בת שש־עשרה, והיתה יפה מאוד, מלאת־גו ובהירה, בעלת עיניים גדולות, שיער חום, רך ושופע, פה חמוד וידיים לבנות, שעליהן היתה גאוותה. ג'וֹ בת החמש־עשרה היתה גבוהה מאוד, כחושה ושחומה, ומראה הזכיר סייח צעיר, שכן דומה היה כי לעולם אינה יודעת מה לעשות בגפיה הארוכות, שעמדו בדרכה כמכשול. היה לה פה החלטי, אף משעשע ועיניים חדות, אפורות, שנדמה כאילו ראו הכול, והיו, לסירוגין, חודרות, משעשעות או מהורהרות. שערה העבות והארוך היה מקור יופיָה היחיד, אך הוא היה אסוף בדרך כלל ברשת, כדי שלא יפריע לה בדרכה. כתפיים עגולות היו לה לג'וֹ, כפות רגליים וידיים גדולות, מראה מרושל לבגדיה, וחזות של נערה ההופכת במהירות ונגד רצונה לאשה. אֵלִיזַבֶּת׳ – או בֶּת׳, כפי שהכול קראו לה – היתה ילדה ורדרדה בת שלוש־עשרה, חלקת שיער ובהירת עיניים, בעלת גינונים ביישניים, קול חרישי ומבע שליו, שנעכר רק לעתים רחוקות. אביה כינה אותה ״אוצר השלווה״ והשם הלם אותה להפליא, מפני שדומה היה כי היא חיה לה בעולמה הפרטי והמאושר, שממנו הגיחה רק כדי לפגוש במעטים שבהם בטחה ואותם אהבה. אֵיימִי, אף שהיתה הצעירה באחיות, היתה אישיות חשובה ביותר – לדעתה, מכל מקום. עלמת־שלג לכל דבר, עם עיניים כחולות ושיער זהוב המסתלסל על כתפיה, ענוגה וחיוורת, והליכותיה כשל גברת צעירה המודעת לגינוניה.

במובנים רבים אלקוט כותבת מחדש את ילדותה. למראית עין זו ילדות מתוקה ומושלמת, אולם מתחת לפני השטח אלקוט חושפת קונפליקטים והתלבטויות שליוו את חייה. אימה, אביגייל מיי אלקוט, היתה בת לאחת המשפחות המוכרות והמקובלות בבוסטון. אביה, עמוס ברונסון אלקוט, היה בן למשפחת חקלאים עניה, שהקסים את אביגייל במחשבתו המקורית וביכולתו הרטורית. אולם לאהבה הגדולה בין בני הזוג נלווה גם תסכול גדול. למרות שהיה מחנך חדשני ופילוסוף מקורי (ויש האומרים שדווקא בגלל זה), ברונסון אלקוט לא הצליח לפרנס את משפחתו, ואביגייל מיי ובנותיה חיו בעוני מחפיר והגיעו לעיתים קרובות עד פת לחם.

Little Women-1 בספר, "נשים קטנות," האב נשלח אל החזית במלחמת האזרחים האמריקאית, ומורחק בנוחיות מהבית. מארמי, דמות האם שהפכה למיתוס בתרבות האמריקאית, מוצגת כאם מכילה ואוהבת. רק בסצנה אחת מספרת מארמי על הכעס התוקף אותה לעיתים, והאופן בו היא מדחיקה כעס זה, הד מרוחק לתסכולה וזעמה של אביגייל מיי על חיי העוני והקושי שנגזרו עליה.

הלכידות המשפחתית המוצגת בספר, והצגות התאטרון הבייתי שמעלות האחיות בהתבסס על מחזותיה של ג'ו, מבוססים על הווי החיים הייחודי במשפחת אלקוט. לואיזה כתבה יומן מגיל צעיר, בעידוד הוריה, והחל בשלב בו הבינה כי בכתיבה טמון פוטנציאל לפרנסה (במהלך המאה התשע-עשרה התפתחה העיתונות ונוצרה תופעת רבי המכר), השקיעה את מירב זמנה בכתיבה ובפירסום יצירותיה. למרות אי-האמון שלה בספר, "נשים קטנות" הפך לרב מכר מיד עם פרסומו, וספרי המשך שכתבה לו הפכו את לואיזה לאשה אמידה שהיתה המפרנסת העיקרית של משפחתה. ברונסון אלקוט התגאה בבתו, ונהנה להציג את עצמו כ"אביהן של הנשים הקטנות."

קלסיקה של ספרות ילדים

מה הופך ספר לקלסיקה? ואיך קרה שהחל משנת פרסומו (1868) ועד ימינו, "נשים קטנות" עדיין נמכר ונקרא ונחשב לאחד הספרים האהובים בספרות העולמית?

איטלו קאלוינו הגדיר קלאסיקה ספרותית כ"ספר שמעולם לא סיים להביע את מה שרצה לומר." בהקשר זה ניתן לומר שהקונפליקטים וההתלבטויות בהן מתחבטות בנות משפחת מארץ' ממשיכות להטריד נשים גם בתקופתנו, ובמובן זה הספר עדיין ממשיך ואומר את מה שהיה לו לומר.

ניתן לומר כי אחת השאלות המעסיקה את מג, ג'ו, בת' ואיימי היא האם להתחתן ועם מי להתחתן. מארמי מצהירה בפני בנותיה כי היא מעדיפה שבנותיה יוותרו רווקות מאושרות מאשר יהפכו לנשים נשואות ואומללות. הצהרה זו היתה רדיקלית למדי בסוף המאה התשע-עשרה, בה נשים לא הורשו ללמוד או לעבוד, ולכן נישואים היו הדרך היחידה כמעט להשרדות כלכלית וחברתית. אולם, בשונה מספרות החיזור והאהבה של התקופה, שאלת הנישואין אינה השאלה המרכזית בספר. שאלה חשובה ממנה היא שאלת התפתחותן האישית כבנות אדם אחראיות ובוגרות. הנישואין הם רק סממן אחד של האשה הבוגרת, סממן כנגדו לואיזה מיי אלקוט התקוממה באופן אישי: "אני מעדיפה לחתור לבד בסירתי ולהיות עצמאית," כתבה ביומנה, והצהירה כי תשאר רווקה. בהמשך, כשקוראיה הצעירים והנלהבים כותבים אליה ושואלים עם מי יתחתנו הנשים הקטנות, ומבקשים כי ג'ו תתחתן עם לורי, אלקוט מתקוממת עליהם ומצהירה: "אין בי רצון לחתן את ג'ו, עליה להשאר רווקה ועצמאית. אולם, הקוראים מתדפקים על דלתי ותובעים חתונה, ולכן חיתנתי אותה בנישואים משעשעים [לפרופ' בר המבוגר והתמהוני – ק.פ.]."

גם בתקופתנו, חיי הנישואין של מג, האחות הראשונה שמתחתנת, הם מראה מציאותית לאופן בו אשה מאבדת את זהותה העצמית עם נישואיה (מה שבימינו התפתח לדילמת משפחה-קריירה). בשונה מג'ו, מג אינה מתיימרת לפתח קריירה, ומקדישה עצמה לחלוטין למשפחתה, אולם לאחר שהיא מתחתנת היא מרגישה כאילו "הניחו אותה על מדף" הרחק ממוקד האירועים.

קונפליקט מרכזי נוסף בספר הוא בין ג'ו לבין איימי. שתי האחיות מייצגות גישות שונות לחיים, האחת, ג'ו, עצמאית וקולנית, מתהלכת "כשמרפקיה מכוונים נגד העולם," ומשלמת על כך מחיר כבד ראשית, כשדודתה השמרנית מסרבת לקחת אותה כבת לווייתה לטיול לאירופה, ובכך מחמיצה את ג'ו את הטיול עליו חלמה, בהמשך בחיים של קונפליקט מתמיד בין מה שמקובל חברתית, לבין מה שליבה מבקש לעשות. השניה, איימי, חיננית ומטופחת, מתאימה עצמה לסביבה והופכת "לקישוט לחברה," זוכה בלורי וחיה חיי שפע בחיקו של העושר. לכאורה, איימי זוכה בגורל טוב יותר, אך היא משלמת את המחיר של "קישוט חברתי," ונותרת קפואה כמו פסל בתפקיד שכתבו עבורה אחרים.

מטבע הדברים, נשים יוצרות החשות שיצירתן יש בה קונפליקט עם מציאות תובענית של חיי נישואים וגידול ילדים, מזדהות עם ואוהבות את ג'ו: "חשתי כאילו אני ג'ו של העתיד," כתבה סינת'יה אוזיק על אהבתה הגדולה ל"נשים קטנות".

 

הציטוטים מתוך: לואיזה מיי אלקוט, נשים קטנות. הוצאת כתר. תרגום: טלי נתיב-עירוני. 1992

התמונה:  Louisa May Alcott. Little Women, or, Meg, Jo, Beth, and Amy. Boston: Roberts Brothers, 1868

אדריכל בונה ארמון ונעלם 6 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in כתיבה אוטוביוגרפית, משהו לקרוא, סיפורי חיים, ספרות מקור.
Tags: , , , ,
add a comment

אדריכל אחד, גדול האדריכלים, ציווהו הקיסר לבנות לו ארמון. מקץ עת ארוכה מאוד הודיע האדריכל כי נשלם מעשה הארמון. בא הקיסר לראותו. הכניסהו האדריכל לחדרו, פרש לפניו גליון נייר גדול והראהו ציור הארמון על הנייר.

השתומם הקיסר ורגז מאוד, ולאדריכל אמר: יען כי התלת בי אצווה מיד להתיז את ראשך. ניגש האדריכל אל הציור, פתח את שער הארמון, נכנס פנימה, ואת השער סגר מאחוריו. מאז לא נתגלה עוד ולא שב איש לראותו.

את האגדה הסינית הזאת מספר פנחס שדה בספרו "החיים כמשל". הספר שהתפרסם בשנת 1958 הפך ברבות השנים לספר מכונן עבור קוראים רבים שמצאו בו מענה להתחבטויות הנפש של גיל הנעורים, ולהתלבטויות הקיומיות בין חומר לבין רוח שמלוות כל אדם יוצר.

Life as Parable PSade "החיים כמשל" משתייך לסוגת רומן האמן (kunstlerroman), רומן המתאר את תהליך התהוותו ועיצובו של האמן, משנות ילדותו ועד שנות בגרותו. את מכאוביו וכאביו, את מהמורות חייו ואת התפתחותו למרות הכל ואף על פי מתוך התרסה או מתוך קבלה של נסיבות החיים. כתיבתו של שדה היא כתיבה אוטוביוגרפית הצמודה לסיפור חייו. בשנת 1985 פרסם שדה את "ספר האגסים הצהובים" שמהווה המשך אוטוביוגרפי ל"החיים כמשל".

ניתן לקרוא את אגדת האדריכל כמשל לאדם היוצר ולתקשורת בינו לבין סביבתו. האדם היוצר בורא עולם (ארמון), אולם איש אינו מסוגל להבין את יצירתו (המלך הרואה ציור על נייר) או לזהות את גדולתו. במובן זה האדם היוצר חי בתוך עולמות היצירה שהוא בורא ומחריב כרצונו (האדריכל שנכנס אל הארמון ובוחר שלא לחזור אל עולם היומיום).

פנחס שדה עצמו השווה בין האדם היוצר לבין יונה הנביא. לאדם נבחר הנושא בשורה לאנושות, אך שפתו אינה מובנית והוא נותר דחוי. בראיון משנת 1987 התוודה שדה על תחושת הבדידות והניכור בינו לבין סביבתו:

"אני חי בתחושה שאני בלתי מובן לגמרי, שכאילו בשנתי העבירו אותי לסין וכולם מדברים סינית, ואני כותב עברית… אני מרגיש כאילו אני הקורא היחידי של עצמי, ולא משנה הסטטיסטיקה של מספר הקוראים או המהדורות".

עבור שדה הכתיבה בכלל, וכתיבת שירה בפרט, אינה ייעוד בפני עצמו, אלא אמצעי לנגיעה בנשגב, ברוחני. בהקשר זה משמשים הכתיבה והסבל הקיומי מתנות כואבות הקוראות לאדם להתעורר ולהשתחרר מכבלי החומר והיומיום ולגעת בנצח וברוח: "חשוב להבין שהניסיון הבא על חיינו כביכול מן החוץ, אינו מקרי, אינו נטול כוונה וחולף, אלא הוא מהותי ומתמיד. הניסיון הוא המשל אשר השירה מוצאת את הנמשל שבו. הוא אשר בונה את האדם כיחיד, הוא אשר הופך את חיי האדם ממקרה למיתוס, מאפשרות להתגשמות; הניסיון צפון בכל; כל מה שאתה רואה בעולם – כך אמר רבי נחמן מברסלב – הכל הוא בשביל הבחירה והניסיון".

חייל מיותם מחפש נערה כותבת 3 בפברואר 2009

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות לבני נוער.
Tags: , , , ,
comments closed

בזמן מלחמת ההתשה מבקש חייל להתכתב עם נערה. הנערה שעונה אינה יודעת שאותו חייל קיבל שקים של מכתבים בתשובה. היא גם לא יודעת שדוד, החייל אליו כתבה במקור, לא היה מי שניסח את הבקשה הדרמטית ששודרה ברדיו: "חייל מיותם ממעוז אי שם מחפש נערה שתכתוב אליו לגדות התעלה". החבר שניסח עבור דוד את הפניה הדרמטית ביקש רק מכתב אחד כמעשר מתוך כל הערימה שהתקבלה. המכתב שבחר היה של אסנת, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה…

"הדמויות ב'נשים קטנות' מבוססות כולן על אנשים אמיתיים", כתבה לואיזה מיי אלקוט לאחר פרסום ספרה הידוע, "לא ניתן להמציא סיפור כה אמיתי או נוגע ללב כמו זה שסיפקו לי עובדות החיים הפשוטות".

אותן "עובדות חיים פשוטות" הן ההופכות את "מכתבים לתעלה", ספר הביכורים של אסנת רז, למעניין כל כך. ובשונה מספרים אחרים עליהם אני כותבת, את ספר הזה היה לי הכבוד ללוות מהשלב בו היה ניצוץ של רעיון בעיני היוצרת, דרך הריון ארוך ורב תהפוכות, ועד ללידה המוצלחת.

"אני יכולה לחזור לקרוא את 'האסופית' ואת 'נשים קטנות' – ספרים בהם הכל מסודר ואופטימי, והחיים יודעים לנהל את עצמם במהוגנות, באופטימיות ובדרך ארץ", כותבת תמר ליואב ב"מכתבים לתעלה". אלא שמאחורי האופטימיות ב"נשים קטנות" מתחוללת מלחמה. ברקע של הסיפור המשפחתי מתחוללת מלחמת האזרחים האמריקאית, ובתוך הבית פנימה מתחוללת מלחמה על זהות ומציאת דרך אישית. ג'ו מארץ' מייחלת לעצמאות המגולמת בעיניה בחיי הגברים היוצאים למלחמה. בדומה לה, תמר מודה כי "אני מצפה בקוצר רוח לרגע שבו אתגייס לצבא ואהיה סוף סוף אדם מבוגר ברשות עצמי". כמו הרבה בני נוער לפניהן (ומן הסתם גם אחריהן) שתיהן מחפשות את דרכן בעולם מבלבל ומאתגר. במקרה של תמר ושל ג'ו, הדרך מסומנת באמצעות קריאה וכתיבה.

ג'ו שואפת להיות סופרת מגיל צעיר. במקביל לקריאת ספרים בלתי נלאית, היא כותבת, ומניחה לעצמה להתנסות בסגנונות כתיבה שונים מסיפורי מעשיה, דרך סיפורים קצרים, ועד רומן. בסופו של תהליך, הכתיבה שהופכת למשמעותית עבורה היא הכתיבה שיוצרת משמעות עבור המשפחה והקהילה שלה. לאחר מותה של בת', אחותה האהובה, ג'ו כותבת את הסיפור שיזכה אותה בפירסום ובהכרה. במובנים רבים ג'ו היא בת דמותה של לואיזה מיי אלקוט, ו"נשים קטנות" הוא דרכה של אלקוט לכתוב מחדש את סיפור ילדותה. "מכתבים לתעלה" מספר על ראשיתה של זוגיות, שהפכה אהבה גדולה למציאות של משפחה ואושר. אלא שהחיים בדרכם הלא צפויה מנעו את המשכה עד עצם היום הזה.

"מכתבים לתעלה" נפתח עם מכתבה הראשון של תמר לחייל הלא ידוע ממעוז אי שם: "לחייל המיותם מאי שם! דמעות זלגו מעיניי למשמע בקשת ההתכתבות הנוגעת ללב ששלחת. רק שתדע – התייפחתי בקולי קולות… אין ספק שאני חייבת לענות לך, נכון? פטריוטית נאמנה שכמוני לא רוצה להשאיר חייל אמיץ, עם רמת התנסחות סבירה למדי, בהרגשת יתמות מתמשכת. לכן, אני מתעלמת מהעובדה, שרק בעוד שמונה חודשים אהיה בת 17 כפי שדרשת. ברור לי, שכשחייל נמצא במצב נואש כשלך אז מהם שמונה חודשים ביני לבינך?"

וכדי שידע החייל מי מסתתרת מאחורי הכתיבה הקולחת, תמר מצהירה על עצמה שהיא "שוברת צלחות" אמיתית: עקשנית, קפריזית, אימפולסיבית ובכלל בעלת "אופי איום ונורא". בפועל היא מתגלה כבת עשרה דעתנית, אוהבת ספר, המצליחה לראות את ההומור ברגעי הגאות והשפל של החיים, כולל בזמנים בהם החיים מערימים עליה.

כשהיא מגלה את "מעשה הנוכלות", היא כותבת ליואב: "כשראיתי מעטפה עם חותמת של ד.צ. ועליה השם 'יואב מאירי', חשבתי לעצמי: מי זה לעזאזל יואב מאירי? הרי אני בכלל כתבתי לדוד קורג'י. ואני אפילו זוכרת שחשבתי אז לעצמי: נכון, דוד קורג'י זה לא שם של טייס. אבל בקשת ההתכתבות שלו היתה באמת מוצלחת והוא שווה תגובה. עכשיו אני מבינה, שפשוט לקחת את המכתב שלי כ'שכר סופרים' על בקשת ההתכתבות שכתבת עבורו! ממש סירנו דה ברז'רק! (אני רק מקווה שאין לך אף עצום מימדים, כי הפנטזיה שלי היתה תמיד אף יווני קלסי). אני גם מקווה שהצנזור, שקרא את המכתב שלך עם 'הוידוי המביש', לא הודיע למטכ"ל על החייל השקרן שהוא גייס בלי לדעת…".

דמותה התוססת של תמר לבטח תתחבב על קוראים צעירים בני עשרה. האיורים היפים שמלווים כל מכתב, פרי כשרונה של יעל רז, מוסיפים אתנחתא קומית לציטוטים הספרותיים הרבים בהם משתמשת "תמי השוקדת בספרים" כדי להמחיש את טיעוניה. גם מבוגרים בני התקופה יהנו מתיאורי ההווי ההומוריסטים המשלבים פרטי יום יום עם עניינים שברומו של עולם, מעינויי ה"אבו עגילה" ועד המהומה שהקים המחזה "מלכת האמבטיה".

הספר מלווה את תמר ויואב כמעט עד הפגישה "אחרי הפסקת האש", ומותיר לקוראים לדמיין את האושר והעושר שבאו אחר כך. אוסי ואיציק אכן נפגשו בשש אחרי המלחמה ואחרית הדבר הקצרה בספר מתארת בתמצות את הסיפור שכתבו החיים לשני האוהבים.

האהבה הגדולה ש"מכתבים לתעלה" לוכד את ראשיתה, ממשיכה להתקיים במעשה הכתיבה ובמעשה יצירת הספר, שהיה משותף לכל בני משפחת רז. במובן מסויים יצירת הספר ממחישה את דבריו של המשורר דילן תומס: "גם כאשר יאבד האהוב, תשאר האהבה / ולמוות לא תהיה כל ממשלה".

מכתבים לתעלה. אוסי רז. הוצאת בת אור. 71 עמ'.