jump to navigation

הקול השר את שירו האחרון 14 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in בודהיזם, משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
add a comment

טזא הוא דמות בידיונית שיצרה קארן קונלי בהתבסס על תחקיר ארוך שנים וראיונות עם גולים ומתנגדי משטר בורמזיים. באמצעות דמותו של טזא קונלי מספרת את סיפורם של האסירים הפוליטים בבורמה. הספר מתאר את המאבק העממי כנגד שילטון החונטה הצבאית בבורמה (הקרויה כיום מיאנמר) דרך סיפורם של שני אחים: אונג מין שעוזב את בורמה כדי להאבק מאבק אלים בשילטון הדיקטטורה, וטזא המלהיב את המפגינים בשירי מחאה, נכלא ונשפט לעשרים שנות מאסר, וממשיך בדרך מאבק של מחאה לא-אלימה גם מאחורי כותלי הכלא.

הקורא מתוודע לאכזריות ולאבסורד של מציאות החיים בכלא דרך עיניו של ילד יתום שנסיבות חיים קשות מביאות אותו לחיות בכלא. בשונה משאר אוכלוסיית הכלא הילד אינו אסיר או סוהר, אלא מתגורר בכלא, אותו מכנים האסירים "הכלוב", משום שאינו מכיר מציאות חיים אחרת, ובהעדר השכלה וידע, אינו יודע על אפשרויות אחרות ומפחד לנסות.

lizard cage "המקום הזה, שכולו בנייני לבנים וחומות גבוהות, הוא בית הספר שלו ומגרש המשחקים שלו והבית שלו. הוא לא חושב שזה מוזר. הוא זוכר-שוכח ששיחק עם ילדים אחרים בכפר, לפני המון זמן – כשהיה קטן מאוד… הכלא אינו מקום לילדים קטנים. למרבה המזל הוא לא ילד קטן. הצרחות באמצע הלילה, קולות העינויים, הנהמות והזעקות המוחנקות של קרבות, של גברים אונסים, נאנסים, של ריח צואת אדם… הראיות המוצקות לכך שבני אדם משתגעים או נעשים אכזריים, מראה גברים בוכים, גברים גוססים: הוא מבוגר דיו להכיר את כל הדברים האלה".

אלא שהמפגש עם טזא מזמן לילד הפתעה: "האסיר הרזה, עם הלסת העקומה, הוא בלתי מזיק. וגם אם הוא מסוכן, הרי הוא נעול בכלוב. אבל לא כאן טמונה הסכנה. אלא באופן שהאיש הזה מפתיע אותו, תופס אותו לא מוכן, ולא באמצעות אלימות או במילים קשות אלא בנדיבות".

טזא שנאסר כאסיר פוליטי כלוא בבידוד. אל מול הניתוק הנכפה עליו במהלך שנות הבידוד בצינוק, טזא מתרגל חמלה: "הכלוב שלי הוא מנזר אחד גדול, והמאסר שלי הוא מדיטציה ארוכה מאוד".

במטרה לפגוע במורל של האסירים הפוליטיים מתכננת הנהלת הכלא להכניס אל תאו של טזא עט ונייר, ואז לאתר אותם במהלך חיפוש פתע, ולהאריך את מאסרו של טזא במשפט ראווה. כאשר מגיעים סוהרים המחפשים את הנייר והעט האסורים, השקולים בשילטון דיקטטורי לפצצות מתקתקות, מצהיר טזא: "אין לי שום דבר להחביא מפניכם". משום שהשליך את החפצים המפלילים מתאו, הסוהרים אינם מצליחים למצוא את הנייר והעט. ככל שמתקדם החיפוש תופח התסכול של סוהריו של טזא, עד שהוא מתפרץ באלימות ללא שליטה.

"אתה לא חייב להכות אותי", אומר טזא לסוהר הצעיר שקיבל פקודה, "אתה יכול לסרב לו". אלא שמרגע שהחלו המכות, האלימות רק מחריפה. ואל נוכח פני האלימות, קולו של טזא עולה צלול וברור, "אתה אומר לפעמים את התפילות הבודהיסטיות שלנו?" הוא שואל את מפקד הסוהרים, "סאבה סאטא אביפאג'הא הונטו, כל יצור חי באשר הוא, מי ייתן ויהיה חופשי מפוגענות". וברכת החמלה מופנית בו זמנית אליו ואל סוהריו, כי שווים הם.

"אין מה לעשות עם זיכרון האלימות, כפי שלא היה מה לעשות עם האלימות עצמה, מלבד לשאת אותה מבלי להעשות כמוה, וזו העבודה הכי חשובה שלו בכלוב, איך הוא נכנס, איך הוא יוצא".

כשגופו דווי מהמכות שקיבל, יודע טזא שהוא עייף. "כל המאבקים האלה. מעייפים כל כך", הוא מספר לסוהר צ'יט ננג שהופך לבן בריתו. "אני מתכוון לשחרר את עצמי. אני מוכן לצאת מהכלוב… אני כבר לא מסוגל לשנוא אותם. אני לא שונא… את מי שהכניסו אותי לכאן, מי שמחזיקים בי כאן… אני מתכוון לומר שסיימתי את המלחמה… החיים שלי היו כלי הנשק שלי. אבל גם המוות יכול להיות נשק". ובמילים אלו מכריז טזא על שביתת רעב.

אלא שלפני שהוא משלים את שביתת הרעב הוא משכנע את צ'יט ננג לעזור לילד לצאת מבית הסוהר, ובילד עצמו הוא מעורר את הכמיהה לידע ולידיעת קרוא וכתוב: "אתה יודע למה זה דומה, לקרוא? … זה כמו לעוף. קריאה של ספר יכולה לקחת אותך לכל מקום בעולם".

הילד, שמצליח להחלץ מבית הסוהר נושא עימו את שיריו האחרונים של טזא, השירים שכתב בבית הסוהר: "אני נטשתי כל כלי נשק מלבד הקול השר את שירו האחרון. ומלבד היד, אחי היקר, היד שלי הכותבת אותו".

קארן קונלי, כלוב הלטאה. תרגם מאנגלית, יואב כץ. הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר 2009.

לתרום להיסטוריה של טוב הלב

בראיונות על הספר מספרת קארן קונלי על תהליך הכתיבה והמוטיבציה לכתיבת רומן העוסק במציאות החיים בכלא:

הספר נכתב בתהליך ארוך שנמשך תשע שנים. הכנסתי את עצמי לכלוב קטנטן, כמו גיבור הספר. במהלך ארבע השנים הראשונות לכתיבת הספר, בכיתי כל יום.

כתיבת הספר היתה מעשה של אומץ לב: ירדתי אל תהומות האפלה ושהיתי שם עד שמצאתי דרך החוצה. האפלה האנושית שהיא להיות כלוא, אלים וסובל ונזקק לאהבה. זו היתה חובתי, וזה גם היה סוג של תהליך טיהור.

בזמן שכתבתי את כלוב הלטאה הבנתי שהדבר המועיל ביותר שביכולתי לעשות ככותבת הוא לתרום להיסטוריה של טוּב הלב. זה אולי נראה מוזר – לחפש אחר טוּב לב בין כותלי הכלא, אבל בית כלא הוא רק מיקרוקוסמוס של העולם שאנו חיים בו יום-יום.

הפרטים שונים, אך המאבקים והצרכים האנושיים זהים: לאכול כראוי, להרגיש נקי ובטוח, לחיות בתחושת כבוד, לחיות עם יכולת בחירה, עם אמת כלשהי, לאהוב ולהיות נאהב, למות בחסד…

בכל יום אני פוגשת אנשים רחומים, ותעלומת הטוּב שלהם נשגבת ממני כמו גם תעלומת הרוע המוחלט בקרב החוקרים והסוהרים. זו התעלומה שלנו, התעלומה האנושית. זה גם הסיפור שלנו, של האפשרויות שלנו, לוּ יד הגורל המופלאה של הולדתנו היתה מתרחשת במקום אחר: אתם יכולתם להיות הפליט, אני יכולתי להיות המעַנָה.

להתעמת עם האמת הזאת – גם זה נטל. אחרי הכול, כל אחד מאיתנו הוא צופה, משקיף, האדם הסָביר שרק במקרה אינו שומע, אינו מדבר, אינו רואה את האנשים האלה, הבלתי נראים, אלה שחיים בצדו השני של הגבול.

סיפורי דהרמה (2): נקמתה של אם 31 ביולי 2008

Posted by Keren Fite in סיפורי דהרמה.
Tags: , , , ,
6 comments

בנה של אישה אחת נרצח על ידי נער אחר. הרצח היה סתמי ושרירותי: הנער ביקש להשתייך לכנופיה, והמבחן שנדרש לעבור כדי להוכיח את נאמנותו היה ביצוע רצח. חטאו היחיד של בנה של האישה היה שעבר ברחוב בזמן שהתבצע מבחן הקבלה לכנופיה.

במהלך המשפט הסתבר כי הנער הרוצח הוא בן למשפחה הרוסה, נזרק מבית ספר ולא זכה לכל עזרה מוסדית אחרת. בזמן הרצח התגורר לבדו ברחוב. הנער נשפט לשלוש שנים בכלא. לאחר שהוקרא גזר הדין,  נגשה אליו האישה, אימו של הנער שנרצח, ואמרה לו "אני אהרוג אותך".

במהלך שהותו בכלא, ביקרה אותו האישה באופן סדיר, שוחחה איתו מעט בכל ביקור והביאה עבורו מתנות שונות ביניהן מזון וכסף כדי לקנות סיגריות. לא היו לנער מבקרים אחרים שהתעניינו בשלומו. לפני שיחרורו שאלה אותו האישה מה תוכניותיו לאחר שישתחרר. הנער הגיב במבוכה ובבלבול. לא היו לו תוכניות. היא שאלה אם ירצה שתסדיר עבורו עבודה אצל מכר שלה. הוא ענה בחיוב. היא שאלה היכן יגור, והוא לא ידע מה לענות. לא היו לו בית או משפחה לחזור אליהם. היא הציעה שיבוא לגור בביתה, בחדר שהיה של בנה.

לאחר שמונה חודשים בהם גר עימה, אכל ממזונה ועבד בעבודה שהסדירה עבורו, הזמינה אותו האישה לשיחה.
אתה זוכר שהבטחתי שאהרוג אותך? שאלה.
מעולם לא שכחתי, ענה.
לא רציתי שהנער שהרג את בני ללא סיבה ימשיך לחיות על האדמה הזאת. זו הסיבה שבאתי לבקר אותך בבית הסוהר, בגלל זה סידרתי לך עבודה והזמנתי אותך לגור איתי. זו היתה דרכי לשנות אותך. עכשיו הנער הרוצח מת… אם תרצה תוכל להמשיך להשאר כאן, ואני אאמץ אותך לבן

את הסיפור הזה אני תמיד קוראת מתוך פליאה, ובכל פעם הקריאה מאתגרת מחדש. קל כל כך לענות באלימות על אלימות. לנקום, לאסור, להעניש. ולא לשנות דבר. ויחד עם זאת, ישנן דרכים רבות להרוג, לנקום. אפשר להפריד בין הרוצח לבין הרצח, לראות את האדם ולהרוג בנחישות את המעשה, לשנות את התנאים שהובילו לאלימות. אין שום דבר כנוע במאבקה של האמא הזאת על שמירת צלם האנוש שלה, של בנה ושל הנער שהיה רוצח.
בתמונה: קנון [אלת החמלה היפאנית] עם צבי, ציור של Mayumi Oda

הסיפור לקוח מתוך
:

Jack Kornfield, The Art of Forgiveness, Lovingkindness and Peace (Bantam, 2002)

הסיפור מופיע גם ברשומה שכתבתי על הלינץ' בשפרעם