jump to navigation

רצח רבין: אל תביטו לאחור 5 בנובמבר 2014

Posted by Keren Fite in יום הזיכרון ליצחק רבין, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , ,
add a comment

יצחק רבין נרצח ב- 4 בנובמבר 1995. שלוש יריות אקדח הפכו את המחלוקת הפוליטית הסוערת על רקע הסכמי אוסלו למציאות קטלנית של פתרון סכסוכים בדרך אלימה. במובנים רבים הרצח הפוליטי חיסל לא רק את ראש הממשלה, אלא גם את הסכמי השלום שניסה לקדם.

"לולא היה נרצח [יצחק רבין] באותו לילה נורא בנובמבר, בתוך שלוש שנים היה לנו הסכם מקיף לשלום במזרח התיכון”, ביל קלינטון

לא קיים בהיסטוריה רצח פוליטי שהצליח כל כך כמו רצח רבין. רוב העם הפך ימני, השיח הפוליטי הפך להיות לגמרי ימין. הפסקנו לחלוטין את השיח עם שכנינו ועם הפלסטינים תושבי ישראל”, יונה יהב

בהיסטוריה היהודית, רצח רבין אינו הרצח הפוליטי הראשון. קדם לו רצח גדליה בן אחיקם לזיכרו נקבע צום לדורות בג’ בתשרי. הצום נקבע כדי להזכיר את הסכנה הטמונה בקנאות דתית ובאלימות פוליטית. לאחר חורבן בית המקדש הראשון, שהיה לא רק חורבן של מקום הפולחן הדתי, אלא גם הרס הארץ והגליית הצמרת הפוליטית והחברתית, ממנים הבבלים את גדליהו בן אחיקם כדי לשמור על הסדר החברתי. גדליהו אוסף את הפליטים ומשקם את היישוב בארץ, ובכך נותן תקווה להמשך אוטונומיה יהודית בארץ ישראל.

אלא שלישמעאל בן חנניה, נצר לבית דוד, יש תוכניות אחרות בנוגע לארץ ולתושביה, והוא ובני בריתו רוצחים את גדליה:

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה בֶן-אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם–הַמִּצְפָּתָה; וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו, בַּמִּצְפָּה וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן בַּחֶרֶב–וַיָּמֶת אֹתוֹ:  אֲשֶׁר-הִפְקִיד מֶלֶךְ-בָּבֶל, בָּאָרֶץ. (ירמיהו מ"א, א-ב)

משפט אחד מזעזע במיוחד בסיפור הרצח: וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו, בַּמִּצְפָּה. הפסוק מרמז על היכרות מוקדמת, ואולי אפילו ברית ידידות בין ישמעאל בן נתניה לבין גדליהו בן אחיקם. ואם הרצח הזה מחריד, הרי שמעשיו הבאים של ישמעאל בן נתניה מעוררים חלחלה:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, לְהָמִית אֶת-גְּדַלְיָהוּ; וְאִישׁ, לֹא יָדָע. וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן, שְׁמֹנִים אִישׁ, מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים, וּמִתְגֹּדְדִים; וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם, לְהָבִיא בֵּית יְהוָה. וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה לִקְרָאתָם, מִן-הַמִּצְפָּה, הֹלֵךְ הָלֹךְ, וּבֹכֶה; וַיְהִי, כִּפְגֹשׁ אֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, בֹּאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם. וַיְהִי, כְּבוֹאָם אֶל-תּוֹךְ הָעִיר; וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, אֶל-תּוֹךְ הַבּוֹר–הוּא, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-אִתּוֹ. וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ-בָם, וַיֹּאמְרוּ אֶל-יִשְׁמָעֵאל אַל-תְּמִתֵנוּ–כִּי-יֶשׁ-לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה, חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ; וַיֶּחְדַּל, וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם. וְהַבּוֹר, אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל-פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד-גְּדַלְיָהוּ–הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא, מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל; אֹתוֹ, מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָהוּ–חֲלָלִים.

ישמעאל בן נתניה ממשיך ורוצח חפים מפשע שחטאם היחיד הוא שהם בני ממלכת אפרים שבאים להתאבל בירושלים. וכאשר חלקם מציעים לו שוחד כדי להציל נפשם, הוא נמנע מהריגתם. ללמדכם שתאוות בצע חזקה אף יותר מקנאות.

שנאת האחים האיומה הזאת, והקנאות לצדק שאינו צדק אוניברסלי המשרת את טובת הכלל, אלא צדק חד-מימדי ואינטרסנטי שמשרת סקטור מסויים אחד, שתיהן עדיין חיות ובועטות בקירבנו גם כיום.

ירמיהו הנביא שמתנבא בתקופה שקדמה לחורבן מזהיר מפני עושק חברתי, שנאת חינם וקנאות:

כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם; וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה. אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר:  הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה. כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ, אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם:  אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי, אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה–בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם:  לְמִן-עוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם. (ירמיהו ז', ג-ז)

דברי הנביא הם דברי אש וזעם מהם נעדרת חמלה. ואולי יותר מכל דבר אחר אנו נזקקים לחמלה כדי לפתוח את ליבנו לזולת, וליצור חיים משותפים מתוך הקשבה ולא מתוך אלימות ורצח. בהקשר של רצח פוליטי, מהותו של יום הזיכרון אינה רק שימור העבר, אלא למידה של לקח לעתיד. לקח שימנע מהשנאה להביא חורבן נוסף. אז כשאתם זוכרים את רצח רבין, הזכירו גם את דברי הנביא-המשורר יהודה עמיחי, ואל תסתפקו רק במילים, אלא צאו אל העולם ועשו מעשים של הקשבה וחמלה:

Bill_Clinton_Yitzhak_Rabin_Yasser_Arafat_at_the_White_House_1993-09-13 מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב
המקום שבו אנו צודקים
הוא רמוס וקשה
כמו חצר
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרות, כמו חריש
ולחישה תשמע במקום,
שבו היה הבית
אשר נחרב*

*יהודה עמיחי, "המקום שבו אנו צודקים"

לֹא-יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ : צום י' בטבת ואשה אמיצה אחת 5 בינואר 2012

Posted by Keren Fite in צום עשרה בטבת, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , ,
8 comments

חודש טבת הוא העשירי במניין החודשים שנספרים מחודש ניסן. מקור השם טבת מאכדית ומשמעו "החודש ששוקעים בו". חודש טבת הוא חודש גשום, ויתכן כי הבוץ והשלוליות המתלווים לגשמים הם המקור לשם. ראש חודש טבת חל בסופו של חג חנוכה. יש הטוענים שמשמעות השם טבת היא מלשון טוב, הטבה. ראש החודש המואר בנרות (שמונה נרות חנוכה אותם מדליקים בסוף החג) בשילוב עם היום המתארך והולך לאחר מועד היפוך החורף הם סימנים לחודש של ברכה וטוב.

חודש טבת הוא גם חודש של תענית. תענית י' בטבת מציינת את תחילת המצור של נבוכדנצר על ירושלים, מצור שבסיומו נחרב בית המקדש הראשון. מבין התעניות שנקבעו לזכר חורבן בית המקדש ט' באב המציינת את חורבן בית המקדש הראשון והשני היא הידועה ביותר.

ירמיהו מנבא החל מהשנה ה- 13 למלכות יאשיהו ועד חורבן מלכות יהודה בידי הבבלים. תחילת המצור על ירושלים, אותו המצור שמצויין בתענית י' בטבת, מוזכר בספר ירמיהו: וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב (ירמיהו נ"ב, ד')

devora-the-judge akronick בנבואותיו מוחא ירמיהו כנגד פולחן ריק מכל תוכן, שמסתיר מאחוריו עושק, ביזה וניצול חברתי: הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר… וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה (ירמיהו ז', ח'-י')

ההתעלמות הבוטה מצדק חברתי תוך אמונה עיוורת בטקסי פולחן מאפיינת גם את חורבן הבית השני. על חורבן הבית השני אמר רבי יוחנן: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי, כ"ח, י"ד) – על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"

הסיפור על קמצא ובר קמצא הוא סיפור על הלבנת פנים ועלבון, שמוביל לזעם עיוור ולחורבן:

מעשה באדם אחד, שהיה לו חבר ושמו קמצא, והיה לו שונא ושמו בר קמצא. עשה (אותו האיש) סעודה. אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא ידידי. הלך (בטעות) והביא את בר קמצא (שהיה שונאו של אותו האיש). בא (אותו האיש לסעודה) ומצא את בר קמצא יושב.

אמר לו (אותו האיש): הלוא אני ואתה שונאים. מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו (בר קמצא): הואיל וכבר באתי הנח לי, ואתן לך את דמי אכילתי ושתייתי. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך חצי מעלות הסעודה. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך את עלות הסעודה כולה. ענה לו: לא! אחזו בעל הסעודה בידו והוציאו. אמר (בר קמצא): כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם לפני לקיסר.

הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו (הקיסר): מי אמר? (הצג הוכחה). אמר לו: שְלח להם (לחכמי היהודים) קורבן, וראה אם יקריבו אותו. שלח בידו עגל משובח. (במהלך הדרך) הטיל (בר קמצא) מום בניב השפתיים (של הקורבן), ויש אומרים בדוקין שבעין, מקום שעל פי דין ישראל נחשב כמום ואילו אצל הגויים אינו נחשב מום.

חשבו חכמים שבמקדש להקריב (בכל זאת) את הקורבן, משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: (אם נקריבו), יאמרו אנשים כי מקריבים בעלי מומין על המזבח! חשבו להרוג [את בר קמצא] כדי שלא ילך וילשין (לקיסר). אמר להם רבי זכריה: אנשים יאמרו (או עלולים לחשוב ש)מי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. (תרגום מתוך תלמוד בבלי, מסכת גיטין דף נ"ה, עמוד ב')

sarah_maturity_wisdom akronick בר קמצא, שהוזמן בטעות לסעודה, מוכן לשלם את מחיר הסעודה כולה ובלבד שלא להיות מגורש בבושת פנים. בעל הבית מסרב. לעימות בין בעל הבית לבין בר קמצא יש עדים עליהם נאמר "היו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה". שתיקת החכמים גרועה יותר ממעשיו של בעל הבית, והיא-היא שגורמת לבר קמצא לבקש נקמה. ברוח הליברליות של תקופתנו יש שהיו אומרים שמותר לו לאדם לעשות כפי רצונו בביתו. אלא שבמדינה דמוקרטית מתוקנת, זכותו של אדם לעשות כפי רצונו בביתו מסתיימת במקום בו עשיית רצונו מבזה ומשפילה אדם אחר.

בשל ההשפלה, בר קמצא יוצא ובליבו בוערת נקמה. הלך והלשין בפני הקיסר שמורדים בו היהודים. הוא מעודד את הקיסר לשלוח קורבן שיוקרב בבית המקדש כאות לנאמנותם של היהודים. בר קמצא מטיל מום בעגל המשובח שנותן לו הקיסר, מום שנחשב כמום על פי דיני ישראל, אך אינו נחשב כמום בעיני הגויים. כאשר מקבלים חכמי היהודים את הקורבן הפסול, מבינים הם שסירוב להקריב את הקורבן ששלח להם הקיסר יביא על ראשם אסון. כאן מופיע חכם אחר, זכריה בן אבקולס, שמדבר בזכות שמירת דיני הקורבנות כלשונן (אם נקריבו יאמרו אנשים כי מקריבים בעלי מומין על המזבח), ובזכות סובלנות כלפי מחרחר הריב (אנשים יאמרו שמי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות). על כך אומר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

במקום בו נעשה עוול, אל לנו לשתוק ולהניח לקיצונים ולמתלהמים לעשות כרצונם. ההתרחשויות בישראל בתקופה האחרונה, מחקיקה הגובלת בגזענות, דרך ניצול ציני של כספי ציבור לקידום עניינים פרטיים של בעלי הון, וכלה בהדרת נשים, דורשות התבוננות עניינית והכרעה מתי נדרשת סובלנות והבנה, ומתי סובלנות זו מנוצלת באופן ציני כדי להשפיל, לבזות ולהשתיק אוכלוסיות מוחלשות.

אשת חיל מי ימצא

תיאורה של אשת חיל בספר משלי הוא תיאור האשה האידיאלית. אשה זו יוצאת ובאה, עוסקת במסחר ובענייני המשפחה.

יש המתרצים את קווי האוטובוס בהן נדרשות הנשים לשבת מאחור באמירה כי לא מדובר בהדרת נשים (כלומר, בדחיקתן אל השוליים או בהשפלתן) אלא בהידורן (כלומר, בהתייחסות יוצאת מן הכלל שמטרתה לכבד נשים).

ruth_inner_strength akronick על אשת חיל נאמר לֹא-יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ. אם תענית י' בטבת באה להזכיר את הסכנה שבביזוי הזולת, מעשיה של יוכבד הורוביץ באים ללמד על כוחו של היחיד. יוכבד הורוביץ, בת למשפחה חרדית אדוקה, נוסעת באופן קבוע בקווי מהדרין ומקפידה להתיישב בספסלים הקדמיים כדי למחות על השפלת הנשים. קווי המהדרין פעילים מזה כעשר שנים, ורק עכשיו מעוררים מהומה, אך מחאתה של יוכבד הורוביץ הקדימה את הסערה הציבורית. מחאת יחיד צנועה, נר בתוך אפלה גדולה.

בתשובה לגבר שצועק "מהדרין! נשים אחורה!" עונה הורוביץ "מה זאת אומרת אזור של גברים? אזור גיאוגרפי? מה זה מהדרין? אתה מדבר על אתרוג? על לולב? בשום מקום בהלכה, לא ב'שולחן ערוך' ולא ב'יורה דעה', לא נאמר שלגבר אסור לשבת אחרי אשה… מה שכן כתוב בתורה ובהלכה זה שאסור לבזות את בני ישראל ובנות ישראל".

לכתבת "הארץ" שראיינה אותה מסבירה הורוביץ כי "הביטוי ‘אחורה' מראה שזה העיקר. המלה הזו מראה עד כמה גברים מזלזלים בנשים. זה כמו בדרום אפריקה, שהשחורים היו כמה דרגות מתחת ללבנים. וזה חילול השם גדול, להתנהג כך… התורה אוסרת עלינו בכל תוקף להתנהג ככה. זה נקרא, 'נבל ברשות התורה'. אנשים משתמשים בכל מיני אמרות מחז"ל וכך מכסים את הרוע שלהם והשנאה שלהם לנשים. וזה הכי גרוע, כי נשים לא למדו את הדברים האלה. והן לא יודעות מה נכון ומה לא".

"אני פועלת כי אני לא יכולה לראות נשים אחרות מושפלות", מסבירה הורוביץ, "חינכו אותן לחיות בעיניים עצומות ואני אומרת, במקום שאין איש השתדל להיות אשה… אין לי חס וחלילה שום עניין בפרובוקציה. אני מקווה שמה שקרה היום יקרה כל יום. בהתחלה תשב אשה אחת מקדימה, ואחר כך שנייה תצטרף אליה ואז תבוא השלישית. הכל יחזור לאט להיות נורמלי, ושילמדו להתייחס לנשים".

מספרים לנו שהדרת הנשים היא פועל יוצא של מיעוט קיצוני ושולי שאין לו ממש השפעה. בפועל המיעוט הגס, הצעקני והאלים הופך את הרוב לחסר כח כל עוד אותו הרוב שותק וממשיך להשמע לציווי הקיצוני של המיעוט. יש התממות גדולה בהתייחסות לקווי מהדרין כמקרה היחיד של הדרת נשים ברשות התורה. האירועים המרכזיים בחייו של אדם, החל מנישואים וגירושים וכלה בקבורה נשלטים על ידי ממסד אורתודוקסי שבאופן בוטה מפלה לרעה נשים: הפרדת נשים בבתי הכנסת, איסור עליה לתורה לנשים, איסור אמירת קדיש או הספד של בת על הוריה, איסור נוכחות נשים או הפרדת נשים ודחיקתן לשוליים באירועים בעלי ציביון הלכתי (שחלקם ממומנים בכספי ציבור ורחוקים מלהיות אירועים של "מיעוט קיצוני ושולי").

אל תשארו שותקים כמו החכמים בסיפור על קמצא ובר קמצא, אל תהיו שותפים לנבלה ברשות החוק או ברשות התורה. צאו ועשו מעשה, צרפו אור לאור וגרשו את החשכה.

דבריה של יוכבד הורוביץ הובאו מתוך הכתבה "רוזה פרקס האמיתית", "הארץ" 23.12.2011

התמונות הן עבודות של Anna Kronick