jump to navigation

מתנת האש, מתנת היצירה 22 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , , , ,
add a comment

רבי לוי בשם רבי נזירא אמר:  שלושים ושש שעות שמשה אותה האורה.
שתים עשרה של ערב שבת, ושתים עשרה של ליל שבת, ושתים עשרה של שבת.
כיון שחטא אדם הראשון בקש לגנזה, חלק כבוד לשבת, שנאמר: ויברך אלהים את יום השביעי.
ובמה בירכו? באור.
כיון ששקעה חמה במוצאי שבת, התחיל החושך ממשמשת ובא.
באותה שעה נתיירא אדם הראשון, אמר: שמא אותו שכתוב בו: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" "בא להזדווג לי?!" ואומר: "אך חשך ישופני, אתמהא?! "
מה עשה לו הקב"ה?
זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה.

Helix Nebula-1 בעולם שלפני הגירוש מגן העדן, התקיים אור, אור גנוז. לאחר החטא והגירוש, אלוהים גונז את האור. אבל, בשבת מתקיימת ברכה של אור והאור מתמשך. כאשר השמש שוקעת במוצאי שבת, נופל פחד גדול על האדם, והוא נזכר בנחש ובחטא הקדמון: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בא להזדווג לי"

הפחד הקמאי מפני חושך, מפני החושך הראשון אותו חווים אדם וחווה, מביא את האדם לחשוש גם מפני החטא:

"בא להזדווג לי?!"

כאן בדיוק נכנסת תמיהתם של חכמים: "אך חושך ישופני, אתמהא", האם היצר או המשיכה אל הפיתוי שבחטא קיימת רק בלילה, בשעות החושך?

האדם האוכל מפרי עץ הדעת, מה הוא יודע? הוא יודע את המיניות שהיא כח החיים, ויחד עם זאת הופך מודע גם למוות ולסופיות החיים. עם חוויית החושך הראשון, אדם מפחד. מהו פחד? חוסר ידיעה. הפחד מכוון כלפי זמן העתיד וחושש מפני מה שעשוי לבוא.

בנקודה זו של פחד, ניתנת לאדם היכולת ליצור אור: מה עשה לו הקב"ה? זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה.

מתנת היצירה, היכולת ליצור אור, היא מעשה של חמלה וחסד. היכולת ליצור אור הופכת את האדם לעצמאי, מרחיבה את יכולתו להגדיל את ידיעתו את העולם. ידיעת האור, וידיעת היכולת ליצור אור, מביאה את האדם לראות אל תוך הפוטנציאל הגדול הטמון ביצירתיות. השאלה "בא להזדווג לי" מופיעה תחילה ממקום של פחד, ובהמשך מציינת את מודעותו של האדם ליצירתיות הגדולה הטמונה במעשה היצר: יצר יכול להרוס, יצר יכול לבנות. כאשר רואה האדם את הפוטנציאל של היצירתיות, ניתנת לו מתנת האש.

התמונה: Helix Nebula, NASA

קריאה שבלב (4): אורה הכפולה של אריך קסטנר 8 בספטמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות ילדים, ספרות מתורגמת, קריאה שבלב.
Tags: , , , ,
2 comments

lottie and lisa HEB הספר שברירי ומתפורר, כמו הזיכרון. השפה ארכאית, שונה כל כך מהשפה של ספרי הילדים כיום, כמעט בלתי נגישה לילד בן זמננו.

אורה ולי הן בנות תשע. לי שובבה וקונדסית, כולה "תלתלים ותעלולים." אורה אחראית, "רצינית שלא כפי גילה," נוהגת כמו אשה קטנה. תחילתה של ההיכרות בין השתיים בתדהמה ובמהומה. בהמשך, מתגבשת שביתת נשק, ואחר כך יוצאות הילדות למסע בו יחליפו את זהותן, ויאחדו את משפחתן.

איך מעז ברנש זה לדבר על גירושין?

סבורני וחוששני כי עתה הגיעה השעה לספר לכם מעט על אודות הוריהן של לי ואורה, ובפרט על המסיבות שהביאו אותם לידי גרושין. ואם יציץ ברגע זה אחד המבוגרים לתוך הספר ויפליט ברוב תרעומת: לא יאומן כי יסופר! איך מעז ברנש זה לספר דברים כאלה לילדים! … הגידו לו בשמי, שרבים בעולם ההורים המתגרשים, ורבים הילדים הסובלים מזה! ומצד שני רב מספר הילדים הסובלים בגלל שלא נתגרשו הוריהם! וכל זמן שמוטל על הילדים לסבול מסיבות אלו, כלום מן הצדק הוא, שלא לדבר איתם על נושא זה בלשון נבונה ומובנת?

הספר פורסם בשנת 1949, תקופה בה גירושים נתפסו כתופעה שלילית, והיו רחוקים מלהיות נושא מקובל בשיחות חברתיות. על רקע זה יש להעריך את קסטנר על אומץ הלב והפתיחות בה הוא מעלה את הנושא בספר ילדים, בטיעון שיש לדבר אמת עם הילדים ולדבר איתם גם על נושאים קשים שנוגעים נגיעה ישירה לחייהם.

אלא שהפתיחות והעיסוק בנושא קשה כמו גירושים מרוככים על ידי סוף טוב ומאושר – שמגשים פנטזיה רווחת בקרב ילדים להורים גרושים – בו ההורים מתחתנים מחדש והמשפחה מתאחדת.

הוי אותם האמנים! בעצמם אינם יודעים מה ליבם חפץ!

מר פלפי, אביהן של התאומות, הוא מוסיקאי ומנצח, המוצג בתחילת הספר כמי שמסוגל ליצור רק כשהוא מתמסר באופן בלבדי לאמנותו. קסטנר מתאר אותו כ"מאושר ומשוגע כאחד" ובכך מסגיר את דעתו על האמן היוצר.

מר פלפי המנצח אמן הוא, והאמנים, כידוע, יצורים מוזרים עד למאוד. אמנם אינו נוהג להתהלך בכובע רחב שולים ובעניבה מרפרפת – אדרבה, לבושו נאה ונקי, ואף הדור למדי. לעומת זאת, חיי הנפש שלו, אוי ואבוי, כמה מסובכים הם! כל אימת שצץ במוחו רעיון מוסיקלי, מוכרח הוא לרשמו ולעבדו תכף ומיד, ולשם כך צריך הוא להתייחד בינו לבין עצמו ללא כל דיחוי … גם מביתו שלו נוהג היה לברוח … כשנולדו התאומות והתחילו מקרקרות יומם ולילה … נמלא מר פלפי יאוש, וביום בהיר אחד הזמין סבלים, שיעבירו את פסנתרו לאולפן ששכר לו ברחוב האופרה … ומאחר שבתקופה ההיא שופע היה רעיונות מוסיקלים לרוב, לא היה פוקד את אשתו ואת התאומות הצורחות אלא לעיתים רחוקות.

חיי המשפחה מוצגים כמנוגדים לחייו כאמן, ולאחר הולדת התאומות האב נמלט מהעיסוק בגידול ילדים, בפרנסה ובמטלות היומיום. אולם, גם השיחרור מכל הפרעות היומיום והקדשת כל זמנו ליצירה לא הופכים את מר פלפי לאדם מאושר, "לא קנה לו [מר פלפי] אושר בעולמו, למרות כל הצלחותיו, ואף למרות בדידותו."

חיי המשפחה מוצגים כנחמה נוכח קשיי החיים והאמנות: "כשהיתה רוחו מדוכדכת עליו, פונה היה אל ביתו השני ומשחק עם לי בתו הקטנה." לאחר שנים, כשחוזרת בתו (אורה המתחזה ל- לי) מקייטנת הקיץ האב חווה "חמימות משפחתית בלתי אמנותית."  אולם, למרות הניגוד לכאורה בין חיי המשפחה לבין חייו כאמן, הטקסט מרמז על קשר אפשרי בין שניהם בכך שהאב מלמד את אורה נגינה על פסנתר, ובהמשך מתחיל לכתוב אופרה לילדים, ובכתיבה יש מימד של התעלות מעל טרדות היומיום:

לאט לאט מתגבשת מתוך שינויים אלה מנגינה חדשה, מנגינה פשוטה ומושכת לב, כאילו שרות אותה שתי ילדות קטנות בקולותיהן הצלולים על כר דשא שטוף אור. ליד אגם הרים, שבמימיו הקרירים משתקפת תכלת הרקיע. אותו הרקיע, שהוא מרומם על כל שכל ובינה, ששמשו מחממת ומאירה על כל היקום ואינה מבדילה בין צדיקים ורשעים ופושרים.

הציטוטים מתוך: אריך קסטנר, אורה הכפולה. תרגמה: אלישבע קפלן. איורים: ולטר טריר. הוצאת אחיאסף, 1975.