jump to navigation

וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ : אהבה וזוגיות בפרשת חיי שרה 24 באוקטובר 2013

Posted by Keren Fite in חיי שרה, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , , , ,
4 comments

פרשת חיי שרה פותחת במות שרה, וממשיכה בשליחותו של אליעזר היוצא למצוא כלה ליצחק. שמה של רבקה מוזכר לראשונה מיד לאחר עקדת יצחק: וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם, לֵאמֹר… וּבְתוּאֵל, יָלַד אֶת-רִבְקָה. בפעם הבאה בה מוזכרת רבקה, היא כבר נערה צעירה אותה פוגש אליעזר העייף והמאובק, המגיע עם גמליו אל הבאר, כשבליבו מבחן למציאת כלה ראויה ליצחק:

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ(ה), אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה … בָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.

החסד אותו מבקש אליעזר, הוא חסד עבור אדונו, אברהם, למען תמצא כלה לבנו יחידו. והנערה אותה מוצא אליעזר על עין המים תשלב בתוכה חסד עם יכולת מעשה ונחישות.

rebekah-at-the-well-michael-deas

רבקה משקה את ההלך הזר, ואת גמליו. היא אינה מבדילה בין האדם לבין בעלי החיים שעימו ומשקיעה מאמץ במתן מים לכולם. אליעזר, המתרשם מיופיה ומנדיבות ליבה, נותן בידה תכשיטים ושואל על משפחתה וביתה. רבקה מוסרת שושלת יוחסין נשית, ומציינת את שם אביה, בתואל, ואת שם סבתה, מִלְכָּה: בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי–בֶּן-מִלְכָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. כשהיא הולכת לספר לבני משפחתה על ההלך הזר, אותו הזמינה להתארח, תחילה היא הולכת למגורי אמה ורק אחר כך אל אחיה: וַתָּרָץ, הַנַּעֲרָ(ה), וַתַּגֵּד, לְבֵית אִמָּהּ–כַּדְּבָרִים, הָאֵלֶּה

התנהלותה של רבקה, וציונה של שושלת נשית משמעותית ומן הסתם בעלת השפעה, מתווה את דמותה למן ההתחלה: אשה בעלת יכולת פעולה, ותעוזה המאפשרת להוציא את תוכניותיה וכוונותיה מהכח אל הפועל. על פי המסופר, גם בני משפחתה מכירים ביכולותיה של רבקה, ולאחר שמבקש אליעזר את ידה עבור בנו של אדונו, נשאלת רבקה לדעתה, ועונה בקיצור החלטי: אלך.

הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ, קַח וָלֵךְ; וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת-דִּבְרֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה, לַיהוָה. וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּבְגָדִים, וַיִּתֵּן, לְרִבְקָה; וּמִגְדָּנֹת–נָתַן לְאָחִיהָ, וּלְאִמָּהּ. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עִמּוֹ–וַיָּלִינוּ; וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי. וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ, תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ(ה) אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר; אַחַר, תֵּלֵךְ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תְּאַחֲרוּ אֹתִי, וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי; שַׁלְּחוּנִי, וְאֵלְכָה לַאדֹנִי. וַיֹּאמְרוּ, נִקְרָא לַנַּעֲרָ(ה), וְנִשְׁאֲלָה, אֶת-פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הֲתֵלְכִי עִם-הָאִישׁ הַזֶּה; וַתֹּאמֶר, אֵלֵךְ

יש המפרשים כי משזיהה לבן, אחיה של רבקה, כי ההלך הוא בעל רכוש, רצה לעכב אותו על מנת להרוויח יותר מעסקת הנישואין. אך, בשונה מאחיה, רבקה אינה מתעניינת ברכוש ובחומר. יתכן שכבר בפגישה על עין המים שמעה את עתידה וייעודה קוראים לה, והיא נחושה לצאת לדרך. כמו אברהם שנענה לקריאה לֶךְ-לְךָ, הולכת רבקה מארצה, ממולדתה, מבית אִמָהּ ומבית אביה, אל בן-זוגה העתידי. וכמו אברהם שיוצא עם פמליה גדולה, כך רבקה יוצאת עם המינקת שלה, דבורה, ועם נערותיה, פמליה נשית שמלווה אותה אל הבית שתבנה עם יצחק. ועל סף דרכה החדשה, נקודת זמן שלבטח היתה טעונה גם בחשש, תקווה ופחד, מקבלת רבקה ברכה שתלווה אותה בדרכה: וַיְבָרְכוּ אֶת-רִבְקָה, וַיֹּאמְרוּ לָהּ–אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה; וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ, אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו

יש האומרים, כי לאחר העקדה, נשאר יצחק על הר המוריה, כדי להחלים בבדידות ממפגשו עם פני האב האוכל את בניו. הוא חוזר מהתבודדותו כדי לשאת את רבקה, ויושב בבְּאֵר לַחַי רֹאִי … בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, אותה הבאר בה פגשה הגר את המלאך ובה החליפה פחד בחמלה.

יצחק יוצא לשוח בשדה, להתבודד על פי דרכו, ומתוך ההתבודדות והתפילה הוא נושא עיניו ורואה את רבקה. רבקה, הרוכבת על גמל, אולי עייפה מהמסע, אולי מייחלת למנוחה, אולי מהרהרת בעתידה, נושאת גם היא עיניה ורואה את יצחק, ועיניהם נפגשות לראשונה:

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא, בְּאֵר לַחַי רֹאִי; וְהוּא יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה, לִפְנוֹת עָרֶב; וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים. וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא אֶת-יִצְחָק; וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל-הָעֶבֶד, מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ, וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי; וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס

והמפגש הזה, מפגש העיניים הלא מתוכנן, היציאה הפתאומית מתוך עצמי, למפגש עם הזולת; אותו אחר מסתורי שעד אותו הרגע היה הבטחה וחלום, ולפתע מתממש כדמות מוחשית, בשר ודם. המפגש הזה אולי חושף בפני רבקה את חזון עתידה, ולא רק את יצחק היא רואה, אלא את בניה, את עקדתה שלה על מזבח אהבתה ליעקב.

הראיה היודעת הזאת, המוקדמת כל כך, מפילה-מבהילה את רבקה — וַתִּפֹּל, מֵעַל הַגָּמָל … וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס — אך לא מורידה דבר מנחישותה. היא שואלת את אליעזר, מי האיש שראתה, ותשובתו גם היא מאירה על יחסיהם העתידיים: הוּא אֲדֹנִי, עונה אליעזר. אדונו של אליעזר, אך לא אדונה של רבקה. רבקה מתכסה בצעיף, מתכנסת אל תוך תוכה פנימה, כדי להניח לזמן לקשור חוטים של משמעות בינה לבין בן זוגה.

גם אצל יצחק תהליך קבלתה של רבקה כבת זוגו מתרחש בשלבים: וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. ראשית הוא מביא אותה אל אוהלה של שרה, והמדרש מספר כי מרגע כניסתה של רבקה אל אוהל שרה שב הנר לבעור, והעיסה לתפוח, וענן הברכה שב לשכון מעל. ואחרי שנשא אותה לאשה, והפך לאיש שלה, אז בשלה אהבתו, והוא מסוגל להשלים עם מות אימו, ונחמה וחסד שורים על שניהם.

הזוגיות של יצחק ושל רבקה היא זוגיות שותקת. אין זו שתיקה של כעס או מבוכה, אלא שתיקה של שניים שיודעים זה את זו, וזו את זה. שתיקה של כבוד הדדי, ונשיאה משותפת בעול הסבל שמזמנים החיים. בשונה מאברהם ומיעקב שלא ראו עצמם אחראים על סבלן של נשותיהם העקרות, והניחו להן להתמודד עם צער עקרותן לבדן, כאשר מתגלה עקרותה של רבקה, יצחק מתפלל למענה, והיא מתפללת למענו: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, זה מול זה עומדים הם ומתפללים תפילה של חסד: היא עליו, והוא עליה. ובזכות תפילתם הכפולה, זוכים הם לתאומים, בן אחד שיהיה חביבו ובן שני שיהיה אהוב ליבה.

התמונה: Michael Deas, Rebekah at the Well

מידת הרחמים וראש השנה 11 בספטמבר 2012

Posted by Keren Fite in ראש השנה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , , , , ,
3 comments

ראש השנה הוא יום הדין. יום בו אנו נשפטים על מעשינו בשנה החולפת, ומבורכים בחיים ומעשים בשנה הבאה: "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון. כמה יעברון, וכמה יבראון. מי יחיה ומי ימות. מי בקיצו ומי לא בקיצו". בתפילות ראש השנה אנו קוראים את סיפור עקדת יצחק כדי לבקש רחמים על עצמנו: "זכור לנו… את הברית ואת החסד, ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה, ואת העקדה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח".

על מידת הרחמים כותב שייקספיר ב"סוחר מונציה" בנאומה הידוע של פורשיה:

מידת הרחמים ניתנת מרצון / יורדת היא כגשם עדין מן השמים אל האדמה / כפל ברכה מביאה היא עימה / מברכת את הנותן ואת המקבל / בעלת עוצמה היא בליבם של חזקים / הולמת את המלך יותר מכתרו / שרביטו מפגין את כוחה של עוצמה בת חלוף / המתלווה ליראה ולתפארת / מקום מושבן של אימה ופחד מפני שליטים / אך הרחמים מתעלים על השרביט ועל כוחו / מולכים הם בלב המלכים / מאפיינים את האלוהות עצמה / ועוצמה ארצית נדמית כאלוהית / כאשר הרחמים מתבלים את הצדק*

הרחמים ניתנים מרצון, מתוך חירות ונדיבות. נדמים הם לגשם היורד ומרווה את הכלל: נהרות וימים, אדמה, צמחים, בעלי חיים ובני אדם. ברחמים כמו בגשם אין העדפה, והברכה הניתנת שורה על הנותן ועל המקבל. הגשם אינו חסר מכך שהוא מרווה את האדמה. האדמה וברואיה שייכים לאותו מעגל חיים, ניזונים זה מזה ומקיימים זה את זה.

ומדוע היא הולמת מלכים טוב יותר מאשר כתרם? הכתר והשרביט מסמלים את כוחו הארצי של המלך, עוצמה שהיא בת חלוף כי בן אנוש הינו "כחרס הנשבר". העוצמה הארצית נסמכת על פחד, שמא לא נישא חן, שמא יבולע לנו. הרחמים, לעומת זאת, נסמכים על רוחב לב ותחושת עוצמה פנימית שאינה תלויה בדבר.

תפילות ראש השנה מזכירות את סיפורן של נשים עקרות שזכו לבנים: חנה אם שמואל, רחל, הגר ושרה. בנוסף על כך התפילות מלאות בדימויים של הריון ולידה, דימויים שבו זמנית ממחישים את החסד הגדול שברחמים ואת זמניות האדם התלוי בין חיים לבין מוות: "יום הרת גורל… רחמנו כרחם אב על בנים… והיושבות על המשבר תוציא אותן מאפלה לאורה…".

מצבו של אדם במעמד ראש השנה מקביל למצבה של אשה היושבת על המשבר. אשה הכורעת ללדת מצויה בין הריון ללידה, כמו אדם העומד למשפט בראש השנה גם היא מפרפרת בין חיים לבין מוות, בין כאב לבין תחילתם של חיים חדשים.

blake abraham isaac sacrificeהמילה רחמים בעברית מכילה בתוכה את המילה רחם. בזמן הריון הרחם נושא, מכיל ומזין. המעבר מהעולם המוגן והסגור של הרחם אל היציאה אל החיים והמציאות טעון בכאב וסכנה מחד, ותקווה והבטחה גדולה מאידך. על אברהם ויצחק נאמר "וילכו יחדיו" אל העקדה. יצחק היה בן 37 בזמן העקדה, ומן הסתם היה מודע למתרחש, והבין הבנה שבשתיקה את בחירתו של אביו. לאחר העקדה מתחדשת הברית בין ה' לבין אברהם, וישנה חזרה והרחבה של הבטחות הברית שנכרתה בעקבות ציווי לך לך. הברית הפעם היא בנוכחות יצחק הבוגר, ובמובן זה יצחק נולד מחדש במעמד העקדה. במהלך חייו יצחק שב אל המקומות בהם היה אביו וחוזר על מהלכיו, למשל בפתיחת הבארות שחפר אברהם שנסתמו בידי פלישתים. בכך מחדש יצחק את הברית במעשיו. נולד מחדש מרגע לרגע.

בראש השנה אנו מבקשים ומתבקשים לחדש את הבחירה: הבחירה בחיים, הבחירה בטוב. כמו החיים עצמם, הבחירה היא זמנית ומתחדשת. בברכת הכהנים, הכלולה גם היא בתפילת ראש השנה, נאמר "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". נהוג לחשוב על ה' כרם ונישא מעל האדם, והנה כאן ה' הוא הנושא פניו אל האדם. עמדת הרחמים היא עמדה מקבלת ונושאת, עמדה הרואה את האדם הנזקק אך אינה מתנשאת עליו. מתוך עמדה זו של ראיה מכילה נולד השלום.

שנה טובה ומבורכת, שנת פוריות, רחמים, שלום ולידה מחדש

*ציטוט מתוך "הסוחר מונציה" מערכה 5 תמונה 1. תרגום: קרן פייט.

הציור:

William Blake, Abraham and Isaac (1799-1800)