jump to navigation

עבדות בת זמננו: עבדות ילדים בהודו 25 במרץ 2015

Posted by Keren Fite in עבדות, פסח, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , ,
1 comment so far

אחד ההבדלים המרכזיים בין העבדות בעבר לבין העבדות בת זמננו הוא מחיר הרכישה של עבד. מחירו של אדם בתקופת סחר העבדים הטרנס-אטלנטי היה 40,000 דולרים בקירוב. כתוצאה מעליה באוכלוסיית העולם, המחיר הממוצע של רכישת אדם לעבדות בזמננו הוא כ- 90 דולר.

עבדות-חוב היא השימוש בעבדות כאמצעי לתשלום חובות. בהודו, עוני קיצוני דוחף הורים למכור את ילדיהם לעבדות-חוב. קרוב ל- 350,000 ילדים מצויים בעבדות חוב ועובדים בתעשיית המשי בהודו. הפקעות הבוגרות הופכות לחוט משי בתהליך של פיתול וליפוף. הילדים מועסקים בבישול הפקעות, איסוף תולעים מתות, ושזירת הסיבים לחוט. בעל המפעל מחזיק את רישום החוב. ההורים והילדים אינם יודעים קרוא וכתוב ומחוייבים לקבל את קביעתו של בעל המפעל בנוגע למועד פרעון החוב. הילדים משועבדים במשך שנים רבות, בתמורה לסכומים פעוטים במונחים מערביים.

שלושה ילדים הודים מספרים את סיפורם:

Silk Industry Child Labor Thanthoni-2 הוריו של פ' קאטארמאן שלחו אותו לעבודה כשהיה בן 6 כדי לשלם חוב בסך 3,000 ראנד (כ- 63 דולרים), סכום שלוו כדי לממן את חתונת אחותו. הוא עבד במשך 6 שנים בתעשיית המשי: תנאי העבודה היו קשים… כשלקח לנו זמן רב מידי לבצע משימה, או כשהחוט נקרע, הרביצו לנו… לא קיבלנו הפסקת אוכל. אכלנו תוך כדי עבודה. שילמנו 2.5 ראנד (כ- 0.50 סנט) עבור ארוחה. את התשלום על הארוחות ניכו מהשכר שלנו".

ס' יארמה, בת 11 מספרת: לפני שהגעתי לכאן הלכתי לבית ספר, אבל אחרי שנה הייתי צריכה לעזוב. אחותי היתה חולה. לקחנו אותה לבית החולים, ושם הרופא ביקש הרבה כסף. ההורים שלי מכרו אותי לעבודה בתמורה להלוואה בסך 1,700 ראנד (כ- 35 דולרים). הייתי בת 7. עבדתי בפתיחת הפקעות. לא אהבתי את העבודה, אבל ההורים שלי הכריחו אותי לעבוד. הם אמרו שאני לא יכולה ללכת לבית ספר, אלא חייבת לעבוד… בשעה 4 לפנות בוקר התעוררתי כדי לעבוד. חזרתי הביתה רק פעם בשבוע. ישנתי במפעל ביחד עם עוד 2-3 ילדים. הכנו שם את האוכל וישנו בין המכונות. בעל המפעל סיפק לנו אורז, והוריד את מחיר האורז מהשכר שלנו. אם עשיתי טעות, אם חתחתי את החוט, הוא היכה אותי. לפעמים הוא דיבר אלי בגסות, ואז נתן לי עוד עבודה.

ג' מיאקלאי, בן 10 מספר: עבדתי במפעל המשי. עבדתי [בפיתול] החוט ולפעמים בניקיון. כשהתחלתי לעבוד, הילדים הגדולים יותר לימדו אותי את העבודה. התחלתי לעבוד כשהייתי בן 7… השכר שלי שולם ישירות להורים שלי, אני לא יודע כמה שילמו לי… רציתי לשחק עם ילדים, הייתי עצוב. ראיתי את הילדים של השכנים הולכים לבית ספר, וחשבתי "מה אני עושה פה?" לפעמים חשבתי לברוח. פעם ברחתי וחזרתי אל הבית שלי. הבעלים של המפעל בא אל ההורים שלי, והם שיכנעו אותי לא לעזוב בלי רשותם. חזרתי למפעל עם הבעלים"

READ THIS POST IN ENGLISH

סיפורם של הילדים נלקח מכאן

התמונה מתוך מאמר ב"פרונטליין". הצלם: S. Thanthoni

מי הזיז את החיים שלי? 12 באוגוסט 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , , ,
add a comment

על ילדים, פחד ומלחמה (ב')

בכל פעם שאנחנו מוציאים כיבודים מתוקים ומלוחים, וחוגגים כיד הקלוריות הטובה, מתרגשת עלינו אזעקה, וגורמת לנו לנטוש את הצלחות העמוסות כל טוב ולרדת אל המקלט.

אחרי כמה נסיונות, אנחנו מגיעים למסקנה שהאזעקות מופיעות כשאנחנו מכרסמים צ'יפס. "למה תמיד יש אזעקה כשאנחנו אוכלים צ'יפס ?", אני שואלת את הצמד-חמד ברצינות תהומית.

לוחם-האור מתנדב לפענח את המשמעות הנסתרת מאחורי התעלומה: "זה בגלל שנסראללה רוצה לעשות לך דיאטה, אמא, את תמיד מחסלת לנו את כל הצ'יפס".

אין כמו צחוק בריא כדי לאוורר את שדי הפחד.

משחקי מלחמה

הצמד-חמד משחק במשחקי מלחמה. משחק סוציו-דרמטי קוראים לזה המומחים. משחק שמפיג פחדים. בימים כתיקונם אני מציעה משחקים אחרים, אבל עכשיו אני לא מתערבת. המבוגרים משחקים במלחמה. ולמה שלא ישחקו הילדים?

הם מכבים ביחד שריפות עם מסוקים, כמו שראו בהר ממול כשנפלו עליו קטיושות והבעירו את עצי הזיתים. הם מסיעים משאיות עם תחמושת, כמו שראו בכבישים. הם מגינים על הבית בעזרת חרבות וחיצים.

אבל אתמול הודיעה מלכת-השמים: "נמאס לי לשחק כל הזמן במלחמה, אולי נשחק באהבה?".
"איזה משחק את רוצה?" שאל לוחם-האור בחשדנות.
"אני אהיה נסיכה, ואתה תהיה נסיך, ובסוף נתחתן", היא מציעה.
"בסדר", הוא עונה, "אבל אני לא רוצה להתחתן".

גם לי נמאס ממשחקי המלחמה. לא רוצה להתחתן או להפוך לנסיכה. רק תחזירו לי את החיים שלי בחזרה.

בכי 5 באוגוסט 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , ,
add a comment

על ילדים, פחד ומלחמה (א')

מרוץ הוואנדֶה-גלוב הוא המרוץ היוקרתי והמאתגר ביותר לשייטי יאכטות. מסלול המירוץ המעגלי עובר דרך הים הדרומי, הנחשב פראי, מסוכן ובלתי צפוי. התחרות מתחילה ומסתיימת בצרפת, ומיועדת לשייטים בודדים המתמודדים מול עצמם ומול איתני הטבע, אתגר הולם למי שמחשיבים עצמם טובי הימאים בעולם.

זהו אחד מתחומי הספורט הבודדים בהם נשים מתחרות כשוות לגברים, ולא במסגרת ליגה נפרדת. בשנת 2000 השתתפה אלן מקארתור בתחרות וזכתה במקום השני. הזכיה הפכה אותה לאשה המהירה ביותר בתבל ולמשתתפת הצעירה ביותר (24) שסיימה את התחרות.

ה- BBC תיעד את מסעה של מקארתור בעזרת מצלמת וידאו שהותקנה על היאכטה שלה. בכנות מפתיעה מקארתור מתעדת את רגעי ההתעלות ומפח הנפש, את הכאב והקושי לצד הדבקות במטרה ושמחת ההישג.

"אף אחד לא נשאר דומה לעצמו אחרי התנסות כזו"

ההתמודדות מול עצמה ומול איתני הטבע, חוויית היופי הפראי של הים הדרומי, מביאים את מקארתור אל ההכרה שדבר לא ישאר דומה למה שהיה לפני חוויית המרוץ. במהלך המסע, ברגעי ההתמודדות הקשים, בזמן בו הרגשות חוצים איזה גבול פנימי בלתי נראה, מקארתור פורצת בבכי. מתוך אינטואיציה בלתי-פסיכולוגית בעליל מקארתור לא מנתחת, בוחשת או נוברת בשטף המתפרץ, אלא פשוט מניחה לו לבוא וללכת. היא לא נמלטת מהכאב ומהפחד שיצרו את הדמעות, אלא מניחה להם להתפרץ ולחלוף. הבכי אינו גורם לבושה, לחולשה או להרמת ידיים, אלא משמש שסתום ביטחון המאפשר שיחרור לחץ והרפיה. מקארתור מניחה לבכי להתפרץ ולהרגע, ואז ממשיכה בשיגרת הטיפול ביאכטה, כשכל תשומת ליבה נתונה מחדש לנתיב המסע.

המלחמה הזאת חורצת בנו סימנים ודבר לא ישאר דומה למה שהיה לפני בוא הקטיושות. בגילם הרך הילדים שלי יודעים להבחין בין יללת אזעקה לבין צופר של אמבולנס, בין טרטור של מסוק לבין אופנוע הרועם על הכביש, בין נפילה של קטיושה לבין הדי התותחים של צה"ל. הם יודעים להסביר מהו מקלט, ומה ההבדל בין קטיושה לבין טיל. הם שואלים מה יקרה אם נמות.

לעיתים, כשסאת האזעקות ונפילות הקטיושות מתמלאת, הם בוכים. בכי מתפרץ הכועס על השיבוש של החופש שהיה אמור להיות כיף. בכי של פחד החרד שמא תפול הקטיושה על ביתם, על ראשם.

אנחנו לא שואלים למה הם בוכים, לא מנסים לנתח או להסביר, נמנעים מלשקוע בביצה הטובענית של "אנחנו" ו"הם", מוותרים על הבחישה בסוגיות הצדק והחרב. אנחנו רק מחבקים.

קישורים נלווים:

האתר הרשמי של מרוץ הוואנדה-גלוב

סיקור מסעה של מקארתור באתר BBC (בטור הימני מופיעים קטעים קצרים מהסרט המתעד את המרוץ)

אל תבכי ילדה, תבעטי לו בביצים 26 ביולי 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , , , ,
5 comments

בשנה שעברה ר' חווה תקופה של שריטות. הוא תקף בעיקר את הבנות. מלכת-השמים החלה לחזור הביתה עם פסים אדומים לאורך לחייה. שריטות חדשות עיטרו את פניה, עוד לפני שהישנות הספיקו להגליד.

מה לא ניסינו ? הגננות הסבירו לילד שלא מרביצים ולא שורטים, יצרו עבורו "פינת כעס", מקום בו מותר להרביץ לכריות ולפרוק את הכעס בדרך לא מזיקה, ביוזמתי נכללו עבודות יצירה המאפשרות הפעלה מוטורית של האצבעות המדמה שריטה. ולמרות כל ההסברים והיוזמות, הילד המשיך לשרוט.

אחרי כמה שבועות של ניסיונות כושלים להתמודד עם התוקפנות בדרכי שלום, מלכת-השמים ואני יזמנו פגישת חמ"ל. "כשהוא בא לשרוט אותך, אל תבכי", אמרתי, "עשי לו כואב". הילדה התבוננה בי בשקט. "יש לו תלתלים יפים וארוכים", הזכרתי לה, "תתפסי אותם ותמשכי", אמרתי, "ואם הוא ממשיך לשרוט, תבעטי לו בביצים". מלכת-השמים חייכה.

בצהרי יום שישי באותו השבוע היא ניגשה לאבא שבא לאסוף אותה מהגן, ודיווחה בקולי קולות ובגאווה גדולה: "אבא, ר' בא לשרוט אותי ואני תפסתי אותו בשערות ומשכתי בדיוק כמו שאמא הראתה לי".

ומאז שוב לא שרט אותה אף ילד.

על חמלה ואלימות

שרון זלצברג, אחת המורות הידועות של מדיטציית ויפאסנה במערב, מספרת שבזמן שתרגלה מדיטציית חמלה בהודו, תקף אותה שיכור. איש לא עזר לה, והיא לא היתה מסוגלת להביא את עצמה להגן על עצמה. מבולבלת מחוסר יכולתה להגיב לתקיפה, פנתה אל המורה שלה למדיטציה. הוא הקשיב בתשומת לב לסיפורה, ואז ענה בכובד ראש: "עם כל החסד שבלבך היית צריכה לקחת את המטריה שלך ולהכות את האיש על ראשו"*.

משמעותה של היכולת שלנו לשאת בסבל ולהיות עדים לסבלו של הזולת אינה מתן היתר לאחרים להתעלל בנו. חמלה אינה פאסיביות, וחסד אינו כניעה. חמלה גם אינה אהבה במובן המערבי המקובל של המילה: אין בה רגשנות והיא משוללת תשוקה.

הנסיבות המסויימות בהקשרן מתרחש מעשה של חמלה או של אלימות הן הקובעות את תוצאותיו. אין זה מדוייק לקבוע באופן גורף שאלימות היא "רעה" בכל מקרה, וחמלה היא "טובה" בכל מצב. ראוי שנקודת הפתיחה לכל מעשה תהיה הענות למצב ולא תגובה עיוורת לדפוסים והטיות מעברנו. רק בדיעבד ניתן לדעת אם תוצאות הפעולה בה נקטנו יצרו טוב או רע.

בנפול אוייבך אל תשמח

עדיין מוקדם לומר מה יהיו תוצאותיה של המלחמה הנוכחית, כמה סבל תייצר, והאם תהיה "טובה" או "רעה".

אתמול (25.7.06) הודה לראשונה סגן ראש הלשכה המדינית של החיזבאללה, מחמוד קומאטי, כי אנשי חיזבאללה הופתעו מתגובת המחץ הישראלית: "לא ציפינו שישראל תפתח במבצע כה גדול נגדנו".

בנאומו האחרון ברשת "אל מנאר", ביחד עם האיום על שיגור טילים דרומית לחיפה, נסראללה מצהיר: "הסיסמא שלנו היא 'קודם כל הכבוד'. בתים וגשרים אפשר לבנות אבל לא ניתן שאיש יפגע בכבוד שלנו. אנו פתוחים לדיון מדיני אך יש קו אדום – האינטרסים המדיניים שלנו. אחרי שרייס באה לכאן היא למעשה נתנה לאוייב עוד צ'אנס. יש לפנינו עוד 7-10 ימים מכריעים ועלינו להמשיך לעמוד איתן ולגלות סבלנות. אנו נמשיך בעימות שלנו".

האם נשכיל לנצח במלחמה תוך שמירה על כבודו של האוייב? האם יהיה בנו האיפוק הדרוש לשבת אל שולחן המשא ומתן מבלי לשאוף להשפיל ולהכניע, אלא רק להגיע להסכם מועיל לשני הצדדים?

*הציטוט מתוך: שרון זלצברג, "חסד", הוצאת פראג 2001

מורי זן פעוטים 20 באפריל 2005

Posted by Keren Fite in בודהיזם כאן ועכשיו, פניות הציבור.
Tags: , ,
comments closed

בברכות היומיום* מציעים מילה וג'ון קבט זין להתייחס אל ילדים כאל מורי זן. "מורי זן לא מסבירים את עצמם, הם פשוט נוכחים".
כמו מורי זן, ילדים אינם עקביים. בדרכים מתסכלות, מצחיקות, כואבות ומאושרות הם מפגישים אותנו עם סיפורי ה"צריך", "רוצה", "יכול" שלנו, ומלמדים אותנו שארמונות של חול, הם רק ארמונות של חול.

*Everyday Blessings: The Inner Work of Mindful Parenting. Myla and Jon Kabat-Zinn. Hyperion, 1997

.