jump to navigation

אנשים בשר ודם לא שמן זית זך: מכת בכורות של אליהו עמיצור 19 באפריל 2010

Posted by Keren Fite in יום הזיכרון, ספרי זיכרון, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , ,
add a comment

אליהו עמיצור היה בין המיסדים של כפר יהושע. סיפור חייו הוא סיפורה של ארץ ישראל החל מלימודי עברית, עליה לארץ ישראל ופרנסה מעבודת כפיים, דרך הכשרה מעשית בעבודת אדמה ולימודי חקלאות, המשך בהקמת משפחה, ועד הקמת בית וייסודה של קהילה חקלאית בעמק יזרעאל. חבריו ובני משפחתו כינסו את מכתביו ומאמריו בספר זיכרון לאחר מותו בשנת 2004 בגיל המופלג 101.

eliyahu amizurנכדתו חולקת עם הקורא את לבטיה בזמן הכנת הספר: "בההתלבטות אם לכתוב, כיצד לכתוב, מה לכתוב, מה לכלול, מה לא להכליל ועוד ועוד, חיפשתי כל כתוב בנושא בתוך הדברים של סבא, והנה הזדמן לידי מכתב לסבתא ברכה שלי… לרגל הוצאת ספר הזיכרונות שלה. ראיתי בכך… צוואה והסבר וברכת "ישר כח" לכתוב, לאסוף, להוציא לאור את ספר אליהו". במכתבו כותב אליהו לברכה כי "כל אשר יקרא בספר… ימצא נשכר. איש העליה השלישית ימצא בו זכר לימים גדולים… ימצא ויראה את עצמו ואת בני ביתו, בששון ויגון, בימי חרדה והתעלות הרוח, בימים קטנים ובימים גדולים. בני הדור השני והשלישי – בנינו ונכדינו – אם אך ירהיבו עוז ערב אחד להפסיד סרט… יפתח להם הספר אשנב להכרת שיחם ושיגם של בני העליה השלישית, הוריהם וסביהם, על גדולת וקטנותם… בטרם הפכו להיות תמהונים זקנים… בטרם חדרה להכרתם העובדה שממשיכים הם לבטא ולייצג רעיונות שאבד עליהם הכלח".

השאלות אם לכתוב, כיצד לכתוב, מה לכתוב, מה להכליל ומה לא להכליל הן שאלות יסוד בכתיבת היסטוריה בכלל וספרי זיכרון בפרט, שאלות שנוגעות במשמעותו של הזיכרון ובאופן בו אנו מבקשים לזכור אנשים ומאורעות. תשובה אחת על אופיו של הזיכרון מצאתי בהקדשה האישית שנכתבה על העמוד הראשון בספר שקיבלתי:  "[ספר] זכרונות של פעם, של ימים טובים מאלה של היום", הקדשה המבטאת התרפקות נוסטלגית אל עבר מפואר של התיישבות בו דרך החיים היתה פשוטה, ברורה וסלולה. הקדשה המרמזת כי חיינו היום נופלים באיכותם ובמעשיהם מחייהם של נפילי ההתיישבות בעבר. מן הידועות שכל קורא עושה בספר כבשלו, בשונה מכותב ההקדשה, אני מצאתי במילים שכתב אליהו עמיצור במהלך חייו במכתבים, נאומים וראיונות, דרך חשיבה הרחוקה מרחק רב מנוסטלגיה, ויחד עם זאת לא מתנצלת על הרעיונות והערכים שמנחים את העשייה.

על הנטיה לאידיאליזציה של העבר אומר אליהו בכנס היובל לנוער עולה: "אין דבר יותר רחוק ממני מאשר לצייר אידיליה. אנשים בשר ודם לא שמן זית זך, לא טלית שכולה תכלת, אין אידיליות בחיים. הן קיימות בספרות, באמנות, במציאות בני-אדם על חולשותיהם ושגיאותיהם", ומחדד את ההבדל בין התרפקות על העבר לבין דבקות בדרך ערכית של חובה ושירות: "גם היום איש איש חייב בהגשמת הציונות, איש בדרכו הוא, ביכולתו הוא בהתאם לנסיבות … גם היום כל אחד מאתנו חייב לשאול את עצמו בכל צעד שהוא צועד, בכל מעשה שהוא עושה, האם יכול הוא להמליץ לבניו ללכת בדרך זו. ומה יהיה אם כולם ינהגו כך, כולם ילכו בדרך בה הוא הולך? האם זו הדרך – מימוש עצמי – אני ואפסי עוד, או הגשמה עצמית אשר פרושה מחויבות לאורך כל החיים – עד זקנה ושיבה". במקום אחר הוא מדבר על הסכנה שבהשענות על הילת העבר, והחובה להמשיך ולשמר מתוך עשייה את בנין הארץ והמדינה: "מיהו האומר: פסו תמו אתגרים, הושלמו המשימות?! האם יש אתגר נעלה יותר, האם יש משימה קשה יותר, חשובה יותר, מאשר לדאוג לקיים לאורך ימים את אשר הוקם בידי ראשונים?".

הדבקות בערכים והאמונה באידאולוגיה של חיי עשייה ותרומה לקהילה ולחברה עלו לאליהו ב"מכת בכורות". בנו בכורו עמי נהרג בזמן ההפוגה בינואר 1949. על כך כתב אליהו: "לעיתים עובר הרהור בלב, בשעות תוגה וצער, האם לא פשע כבד פשענו כלפי בנינו בהביאנו אותם לאוויר העולם בארץ שסועת מלחמות זו – אדמת מריבה מימי קדם ועד היום, ארץ משכלת יושביה, אשר אלפים ורבבות מבניה נחרץ גורלם עם הולדתם להיקטף בדמי ימיהם וליפול קורבן על מזבח מלחמה שסופה מי ישורנו?".

ב"ספר הבנים" לזכר הנופלים במלחמת העצמאות כתב: "בנוהג שבעולם, בכורה משמעותה יתר זכויות, יתר אהבה, יתר כבוד ונחת. לא כן הבכורה אצלנו; כי אצלנו משמעותה היתה אחרת, אחרת לגמרי: יתר סבל, יתר עול, יתר מילוי חובה; מיום הלידה עד היום האחרון.

הבכורה לעמי משמעותה היתה – היותו בכור להורים, שהתחילו דרכם בהתיישבות ללא תקציב; בכור לאם אשר מחוסר מזון ומעודף קדחת, נדה עם הילד על שדיים זרות; בכור לאב, אשר נזקק לעזרת הילד בגיל הרך ביותר; ואם כי בפה לא תבע – נענה במיטב יכולת הידיים הקטנות והגוף הצנום; בכור ל"הנאה" מדירה בצריפון דל ופרוץ לגשם ולרוח וכולו שדה למרוצת עכברים, שאילצו את האם להשכיבו על ידה מפחד השתוללותם; בכור לשמיעה מתמדת של הפזמון: המצב קשה, אין לנו… ולא העז הילד לתבוע בעצמו את אשר קיבלו אחיו אחר כך ללא תביעה; בכור להירתמות מלאה לעול העבודה, בגיל שחבריו בעיר עתותיהם קודש למשחק ולספורט; בכור לכל סבל ולכל תביעה, להתנדבות בטרם היות צו גיוס; עד זכות הבכורה האחרונה אשר נפלה בחלקו: בכור לעלות לעולה בבית גוברין אשר בהרי יהודה…

איככה תכתב בידי אב פרשת חייו של הבן הבכור "אשר נפל במילוי תפקידו", כלשון ההודעה הרשמית, והיא כה קצרה, קצרה עד כדי דמע וייאוש… פרשה רצופה כולה עמל, עמל רב מדי לחיים כה קצרים, עמל ומילוי חובה, נשיאה בעול משחר ימי הילדות ועד היום האחרון, השעה האחרונה. איככה יעלה אב על הנייר את תולדות בנו-בכורו, בן אשר גאון לא היה, כישרונות מיוחדים לא התבלטו בו, ובגדולות לא הלך, אך האב ראה בו חזות הכל: לאב היה בן ואהוב, ידיד ורע, שותף ויועץ, ואיך זה יכתב ויאמר ההרבה אשר בלב, אשר כל ישות ההורים מלאה ממנו, ואשר הוא לגבי אחרים זרים כה מעט, כה רגיל, כה ידוע…".

בהתאמה עם אמונתו בשירות למען הכלל כותב אליהו לרמטכ"ל: "בננו עמי לא היה אחד הלוחמים המהוללים אשר שמם הולך לפניהם. בסך הכל סמל צה"ל אשר עבר את כל הקרבות מפריצת הדרך לירושלים ועד כיבוש הקסטל… ונפצע בהתקפה הכושלת על נבי-סמואל. ובסוף דרכו עבר לשריון ונפל בסיור בחצר משטרת בית גוברין. מזעזעת ומזוויעה המחשבה שנפילתו על עמי היתה מקנה לנו זכויות כל שהן, אם כספיות או אחרות. דחינו בזעם כל הצעה שהוצעה לנו כשבפי שנינו, מרים רעייתי ובפי: הוא לא היה מפרנסנו, הוא התגייס בטרם היות צו גיוס, וכפי שהתבטאה אמו, הוא היה שם מפני שהיה חייב להיות שם… מאז ומתמיד שנאתי את המילים 'מגיע לי'. לא מגיע לנו דבר, בוודאי לא בזכות נפילת בננו…".

מה שעמד בראש מעייניו של אליהו היה הזיכרון. זכר בנו, זכר הנופלים. על כך כתב "כל עוד אנו החיים, זוכרים ומזכירים אותם – הם לא מתו – הם ממשיכים לחיות. רק עם מות אחרון הזוכרים והמזכירים אותם – הם מתים ושוקעים בתהום הנשייה…".

כי זה כל האדם : פרקי אליהו עמיצור. מאת: ציפי שמואלי-גוזלן. 2008

 

תשעים ומשהו, סרטו של פרדי גרובר על אליהו עמיצור

"אני אדם השייך לאותה שכבה של אנשים התובעים מעצמם. לא תובעים מהזולת כי אם תובעים מעצמם"

 

הציור: דיוקן אליהו עמיצור של אלי שמיר (2000)

תפרו את שבריה: יום העצמאות תשס"ט 28 באפריל 2009

Posted by Keren Fite in יום העצמאות, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , ,
13 comments

התמונה שפרסם שרון רז הזכירה לי את המעשה הבא[1]:

מספרים על תעשיין אחד שהשקיע כסף רב בהקמת מפעל וברכישת מכונות משוכללות מגרמניה. המפעל שיגשג והמכונות פעלו יום ולילה על מנת לספק את ההזמנות הרבות שזרמו אל המפעל.

באחד הימים, בעיצומו של ייצור מאסיבי, נסדק גוף המנוע של אחת המכונות לכל אורכו. התעשיין הזמין מומחים שונים כדי שיתקנו את המכונה, אך כולם פסקו כי אין שום דרך לתקן את גוף המנוע הסדוק. גם התייעצות עם המפעל שייצר את המכונה הבהירה כי אין דבר שניתן לעשות, וכי הסדק עמוק וחמור מכדי שניתן יהיה להשיב את המכונה לפעולה. וכדי להוסיף מכה על חבורה, גילה התעשיין כי ידרשו מספר חודשים עד שתגיע מכונה חדשה לארץ.

צילום: שרון רז

בלית ברירה הזמין התעשיין מכונה חדשה ועמד להשבית את פס הייצור ולפצות את לקוחותיו על העיכוב בביצוע ההזמנה. אלא שאז סיפר לו חבר על מאיסטר קשיש שיתכן ויוכל לתקן את המכונה. "האיש הוא בעל מקצוע ששיכלל את אומנותו לדרגת שלמות", סיפר לו החבר, "יכולתו המופלאה לתקן מכונות הצילה את חייו במחנות הריכוז".

התעשיין איתר את המאיסטר הקשיש והזמין אותו אל המפעל לראות את המכונה ואת גוף המנוע הסדוק. המאיסטר נמוך הקומה הסתובב סביב המכונה הענקית, טיפס על סולם כדי למשש את הסדק לכל אורכו, המהם ומילמל לעצמו, ולבסוף בא אל התעשיין ואמר לו שאכן אי אפשר להלחים את הסדק, אבל בהחלט ניתן לתקן את גוף המנוע הסדוק.

"כיצד תעשה זאת?" שאל התעשיין בהפתעה. "אני אתפור את הסדק לכל אורכו", ענה המאיסטר.
בכל מצב אחר היה התעשיין מתגלגל מצחוק ומשלח את האיש המוזר לדרכו. אלא שהמאיסטר ביקש שכר נמוך ביותר עבור עבודתו. "הסיפוק שבהצלחה יהיה חלק משכרי", הסביר לתעשיין המופתע. בנוסף, הזמנות בשווי מיליונים עמדו על הפרק, ולא היו לתעשיין אפשרויות אחרות טובות יותר.

המאיסטר הקשיש החל בעבודה. בעדינות קדח חורים משני צידי הסדק. בסבלנות אין קץ השחיל חוטי פלדה בין החורים ו"תפר" את גוף המנוע הסדוק לכל אורכו. לאחר מספר ימים הודיע כי מלאכתו הסתיימה. התעשיין עצר את נשימתו כאשר הפעיל את המכונה המתוקנת לראשונה.

המכונה קרקשה והחלה לפעול. תחילה קיווה התעשיין שהמכונה תעבוד מספר שעות. אחר כך חשב שיתכן שתחזיק מעמד מספר ימים, עד שיספק את ההזמנות הדחופות ביותר. כאשר המשיכה לעבוד לאחר שסופקו ההזמנות במלואן, עיכב את ההזמנה של המכונה החדשה, ומאוחר יותר ביטל אותה כליל.

יש המספרים כי המנוע התפור פועם בלב המכונה עד עצם היום הזה. אחת לאיזה זמן מגיע המאיסטר הקשיש למפעל כדי לבקר את בת-טיפוחיו המכנית ולבחון את מעשה התפירה. הוא והתעשיין שותים כוס תה בצוותא ומשוחחים על מופרכותם של הדברים[2].

***
אנשים שיודעים מפחידים אותי. אנשים שיודעים שהארץ ניתנה לנו, אנשים שיודעים שאנחנו עם סגולה, אנשים שלא שוכחים את עמלק וירדפו אותו עד כלות, אנשים שיודעים שאנחנו מצויים בעיצומה של מלחמת קודש וכי יש למחות את הטרור מעל פני האדמה הזאת.

אנשים שיודעים מפחידים אותי. אנשים שיודעים שהציונות היא קולוניאליזם, אנשים שיודעים שעלינו להתבייש במעשינו, אנשים שברור להם שצריך לוותר על הכל – ה כ ל – על זהות, על מקום, על קיום, רק כדי שיהיה כאן שלום. אנשים עבורם לאומיות היא דת הרוצחים. אנשים שברור להם ש"הם" טועים.

המלחמה הבלתי פוסקת הזאת על ידיעה מוחלטת, על צדקת הדרך, היא מלחמה פוצעת, סודקת, מעכלת. אולי פקחנו את עינינו לראות את סבלו את האחר, אבל נפלנו אל מלכודת האשמה העצמית והבושה. אולי פקחנו עינינו לראות את שרשי הסבל שלנו-אנו, אבל נפלנו אל מלכודת הייאוש.

ואולי תמצא לנו דרך לתפור את השברים, לרפא את הפציעות מבלי להתאמץ כל כך להמשיך ולחפור בפצעים.
ואולי תמצא לנו הדרך לעצמאות.

הערות:
[1] את התמונה צילם שרון רז במושבה קדימה בבנין ויצ"ו שיועד להריסה.
[2] המעשה בגוף המנוע התפור הוא גירסה שלי לסיפור טיפולי המופיע ב- מעשה הסיפור הטיפולי, חיים עומר ונחי אלון. מודן, 1997.