jump to navigation

אבל איזו ברירה יש? איך אפשר לשנות את הסיפור? כמה הרהורים על הורות אחרת 12 במרץ 2013

Posted by Keren Fite in יום האישה, משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, פמיניזם בנעלי בית.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

"את צודקת", אמרה לי א', "הקונפליקט הזה של אמהות ועבודה הוא שחוק ומוכר. אבל עדיין הקונפליקט אמיתי, וכולנו כלואות בתוך המאבק הזה. יש בכלל איזה דרך החוצה?"

"אני לא חושבת שיש דרך רק אחת", עניתי, "וגם אם יש דרכים החוצה, הן עדיין בתהליך התהוות."

עיקרון הרצף ושוק העבודה

את הדרך שלי החוצה התחלתי עם "עקרון הרצף" של ג'יין לידלוף. קיבלתי את הספר במתנה כשנולד בני הבכור. אחד הטיעונים המרכזיים בספר הוא שעל מנת ליצור ילדים בריאים ומאושרים יש לשאת את הילד צמוד לגוף, רצוי לגופה של אימו. למרבית האירוניה מהר מאוד הסתבר שהילד קרא והפנים את עקרונות הספר הרבה לפני, ולא היה מוכן להמצא בשום מקום אחר חוץ מאשר על הידיים, מה שגרם לי לתעב את ספרה של לידלוף בקריאה ראשונה.

למה לתעב? משום שלידלוף טוענת ש"אם יבינו האימהות את החשיבות הרבה של נוכחותן בשנה הראשונה לחיי התינוק, הן עשויות לוותר על עבודתן כדי למנוע את החסכים שעלולים… להזיק לתינוק". ועוד יותר מכך, לידלוף מכריזה כי "עוד לפני שהפכנו להומו סאפיינס היו לנו אינסטינקטים מדויקים ומיומנים להפליא בכל פרט ופרט הנוגע לגידול ילדים."

"תאוריית הרצף" מתאר את החברה המערבית כחברה חולה המנותקת משורשיה הטבעיים, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה ש"טבע" הוא מושג טעון ומורכב לא פחות מהמושג "תרבות." מקריאת הפרק האישי בספר, ברור שלידלוף עברה חוויה משמעותית במהלך שהותה עם השבטים האינדיאנים בדרום אמריקה. אלא שתרגום החוויה לתיאוריה גורפת על המין האנושי, היא הגורמת לכשל הטמון בספר.

לידלוף מתעלמת בנוחיות מהעובדה ש"אינסטינקטים" לא בהכרח מובילים לדפוסי הורות מקובלים, וכי קשה מאוד להוכיח את קיומו של דגם אחד נכון של הורות. במובנים רבים לידלוף שבויה בתפיסה הרואה באם את המטפלת העיקרית והמשמעותית ביותר עבור תינוקה, ואת תקופת הינקות כתקופה המכוננת והמשפיעה ביותר על חיי האדם הבוגר.

אבל, למרות הדחיה הראשונית כלפי הספר, הטענה כי "אמהות [אינן צריכות להתרכז] רק בדאגה לתינוק, אלא בעשיה ההולמת אנשים בוגרים ואינטליגנטים", היתה מסקרנת ומושכת מספיק כדי שאקרא בו בפעם השניה. בעוונותי השהות המתמדת בבית עם הבן שלי שיעממה אותי עד מוות, ונדמה היה לי כי שנינו ראויים לגורל טוב יותר.

הטענה המעניינת בספרה של לידוף היא שההפרדה בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים היא הפרדה מלאכותית ושגויה. את הטענה הזו מעלה גם פיליפ אריאס ב"היסטוריה של ילדות." ההבדל בין שניהם הוא שאריאס טוען שהאופן בו אנו תופסים ילדים נובע מהבניה תרבותית. בשונה ממנו, לידלוף טוענת שדרכם של השבטים האינדיאנים היא מהותית אינסטנקטיבית ומולדת.

מה שעניין אותי כאמא טריה היתה העובדה שבתפיסה שאינה מבחינה בין ילד לבין מבוגר, אין כל סיבה להפוך את הילד למרכז עולמה של אימו, אלא יש לשלב אותו בחיי העשיה שלה. יותר מכך, הילד אינו "טוב" או "רע", אין צורך "לעצב" אותו אל תוך תבנית מסויימת, והטיפול בילד אינו בהכרח "עבודה" של האם ובודאי שאינו ה"קריירה" שלה.

tierney-gearon-1

אלא שבמציאות ההפרדה בין עולם העבודה המונע על ידי כללים של תחרות, הישגים ושיקולי עלות תועלת לבין עולם הבית והמשפחה הפועל לפי עקרונות של אהבה ונתינה ללא תמורה הופכת את שילובם של הילדים בתוך עולם המבוגרים לבלתי אפשרית, אם לא מופרכת מיסודה. מעטים הם מקומות העבודה המסכימים לקבל אמהות ביחד עם התינוקות שלהן, או מסוגלים לאפשר הנקה ו/או נשיאה מתמדת של התינוק.

פתרון אפשרי אחד הוא לוותר מראש על הניסיון לשלב בין העולמות, ולהשאר בבית בשנים בהן הילדים צעירים. ברוב המקרים האם היא המוותרת. להחלטה הזאת יש השלכות משמעותיות על עצמאותן הכלכלית של נשים, על יכולת ההשתכרות שלהן ועל סיכויהן להשתלב בעתיד בשוק העבודה. פתרון אחר, גם הוא של אמהות, הוא להקים עסק עצמאי שמאפשר עבודה מהבית. ברמה כזו או אחרת פתרון כזה מאפשר לשלב את הילדים בעולם המבוגרים. הקושי כאן הוא שפיתרון זה מתאים לאמהות שתחום העיסוק שלהן ואופיין מאפשרים הקמת עסק עצמאי.

בישראל הולכת ומתהווה קבוצת מאבק, שמים את המשפחה במרכז, שטוענת שיש להתאים את מקומות העבודה למשפחה, ולא את המשפחה למקומות העבודה. כלומר, לסיים את יום העבודה בשעות סבירות ולהמנע מקביעת ישיבות אחרי השעה 16:00. מציאותי? אין לדעת. בינתיים, תנאי שוק העבודה הדינמי וחסר היציבות גורם למעבידים דווקא להדק את הפיקוח על העובדים ולאסור על עבודה מהבית.

מודל הורות משותפת

רוב הפתרונות הללו מתעלמים מקושי עיקרי אחד: הציפיה שהאם תהיה המטפלת העיקרית בילדיה, וההנחה שהבאת ילדים והטיפול בהם היא הדרך הבלעדית למימוש עצמי עבור האשה. אף אחד מהפתרונות אינו רואה באב מטפל בעל יכולת בילדיו, ובמובנים רבים חלוקת העבודה השמרנית בין גברים-מפרנסים לבין נשים-מטפלות נשמרת.

פתרון מאתגר אחר הוא מודל "הורות משותפת." לפי מודל הורות זה שני ההורים לוקחים חלק שווה בעבודות הבית, בטיפול בילדים ובפרנסת המשפחה. המחיר העיקרי הוא בעיקר כלכלי. שני בני הזוג מחוייבים לעבודה חלקית וכפועל יוצא הכנסתם המשותפת יורדת. יש גם מחיר מקצועי: שני בני הזוג מוותרים על אפשרויות קידום פוטנציאליות למען הטיפול במשפחה. מעבר לאתגר הכלכלי והמקצועי, מצוי אתגר מורכב יותר של שינוי דפוסי התנהגות ודרכי חשיבה מקובלות בהתנהלות הזוגית, ושילובו של מודל הורות יוצא דופן עם עולם עבודה תובעני.

המקרה של מארק ואיימי וואשון מוכיח עד כמה מודל ההורות המשותפת הוא מאתגר ומאוד לא ברור מאליו או "אינסטנקטיבי" כמו שנטען ב"תאוריית הרצף". בשעה שמקומות עבודה הפנימו את זכותה של האם לחופשת לידה ולמעבר לשבוע עבודה מופחת שעות, עבור גברים אפשרות כזו אינה לגיטימית. כשמארק חיפש עבודה חלקית איש לא הזמין אותו לראיונות. כאשר השמיט את הנושא מקורות החיים שלו, הוא זומן לראיונות, אבל האווירה החברית החמה התחלפה במהירות לריחוק קריר כשהציג את בקשתו לעבוד ארבעה ימים בשבוע. בסופו של דבר מארק מצא עבודה בתחום השיווק. בימים בהם הוא יוצא מוקדם מהמשרד, הוא משתדל לא לבלוט יותר מידי בשטח. הוא לא מתבייש בבחירות שבחר בחייו. הוא פשוט אינו מעוניין להפוך אותן לנושא לדיון במשרד.

אם הגבר מתמודד עם ציפיות חברתיות ונורמות עבודה נוקשות, האשה צריכה להתמודד עם הויתור על היותה המומחית הבלבדית לטיפול בילדיה. בבוקר הראשון של חזרתה לעבודה איימי הכינה עבור מארק רשימת הנחיות כיצד לנהוג עם התינוקת ומה לעשות איתה במהלך היום. מארק התבונן בה לרגע כשהושיטה לו את הרשימה, ואז קרע את הדף לחתיכות קטנות. בלי מילים הוא אמר לה: הניחי לי להתמודד בדרכי שלי. איימי נאלצה ללמוד לקבל הורות אחרת, הורות שדרכה וסיגנונה שייכים למארק ושונים משלה. שני בני הזוג למדו להכיר בלגיטימיות של שני סגנונות הורות תחת קורת גג אחת, ולנהל משא ומתן על גבולותיו של השוני.

התמונה: מתוך התערוכה “אני מצלמה” (2001) של  טירני גירון. גירון תיעדה את מסע הפיכתה לאם, ואת הקשיים הרגשיים שליוו את היווצרותה של המשפחה, והתפרקותם של נישואיה. גירון יוצרת תמונות צבעוניות הלוכדות רגעים של קסם ובלבול במפגש בין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים. מתוך התרסה, בלבול ושאלה המצולמים מביטים ישירות אל הצופה ומזמינים אותה להתעמת עימם, להתעמת עם עצמה

יחסי אדם טבע : מעבר מאגו לאקו 22 בינואר 2011

Posted by Keren Fite in ט"ו בשבט, משהו לקרוא, ספרות מתורגמת, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , ,
add a comment

יותר ויותר הופך ט"ו בשבט לחג המציין איזון בין פיתוח סביבתי המונע מראיית הטבע כמי שמשרת את צרכי האדם לבין שמירה על הסביבה המונעת מראיית הטבע והאדם כשותפים במערכת אקולוגית אחת.

סופרים רבים עסקו בקשר שבין האדם לטבע. אחת הכותבות המרגשות היא ג'מייקה קינקייד שמראה את תלות הגומלין בין האדם לבין הטבע, ואת האופן בו יחס האדם לטבע קובע את מהלך חייו.

"וביום ההוא עמדה השמש במקומה הרגיל, גבוה-גבוה בלב השמים, והיא זרחה כהרגלה, בהירה וקופחת, עד שאפילו הצללים דהו, עד שאפילו הצללים נאלצו לחפש להם מסתור; ביום ההוא עמדה השמש במקומה הרגיל, גבוה-גבוה בלב השמים, אבל מר פוטר לא הבחין, כה רגיל היה לכך, לשמש במקומה הרגיל, גבוה-גבוה בלב השמים; אילולא עמדה השמש במקומה הרגיל, ודאי היה מתחולל שינוי כביר ביומו של מר פוטר, שהרי אז היה יורד גשם, ודבר כזה, גשם, קצר ככל שיהיה, בכל זאת היה משנה את יומו של מר פוטר, כה רגיל היה לשמש במקומה הרגיל, שם, גבוה-גבוה בלב השמים"

אנחנו מתייחסים לטבע כמובן מאליו, כברור מאליו, כהרגל. בהסתכלות שכזאת אנחנו מחמיצים את פלא הבריאה, פלא המתרחש יום יום, שעה שעה. כי הרי דבר לא מבטיח לנו שהשמש אכן תזרח בכל בוקר, והגשם ירד במועדו.

"כל יפי השמים וכל יפי הארץ וכל יפי המים היו חלק בלתי נפרד מנתניאל פוטר, זה היה כאילו נתבקש לחשוב על ידיו או על עיניו או על רגליו; לא היה אפשר להעלות על הדעת את חייו בלעדיהם. ובאותה מידה גם לא היה אפשר להעלות על הדעת את חייו בלי המים ההם, הארץ ההיא, השמים ההם… נתניאל פוטר היה דייג בעולם הזה של שמים מעל ושל אור הנוהר מבעד לשמים הכחולים ולגופי המים שמתחת להם והוא היה כפוף לעולם הזה, היה דבר-מה קטן בעולם הגדול והכביר שאינו סר למרותו של שום דבר ושל אף אחד"

האדם הוא חלק מהטבע וכפוף לחוקי העולם. והעולם הכביר אינו סר למרותו של אף אדם. ההכרה בחוסר היכולת לשלוט במהלך האירועים וההתרחשויות קשה לאדם עד כדי כך שהוא רואה עצמו כנפרד וכעצמאי.

"ואביו לימד אותו לעשות את כל הדברים שלבסוף יעצבו את חייו, שכן גם נתניאל נעשה דייג… וכשנתניאל נעשה דייג… הוא כבר לא חשב על אביו ולא על איש מאלה שקדמו לו. חייו היו שלו והם נראו לו כעומדים בפני עצמם, ולא כמו חיים אחרים, הם ניתנו לו בלי התייחסות לשום דבר אחר, והוא היה רק הוא עצמו ולא היה עשוי משום דבר אחר "

מתוך ראיית עצמו כנפרד, מגיעה תחושת התקוממות כאשר המציאות אינה מתנהלת לפי רצונו וצרכיו של האדם:

"ככל שהזדקן הלכו חייו ונעשו קשים יותר: הוא כבר לא יכול היה להתלוצץ בקלות כשניצב בפני מזל רע: ללא דגים במלכודותיו וברשת הדיג שלו. והשמש עמדה במקומה הראוי בשמים והשמים עצמם היו כחולים ופני המים היו שקטים והיום היה יום רגיל למראה, לא ניכר שום זכר למהומה במראה הנוף, הנוף היה שליו כל-כך, כאילו מעולם לא ידע את יד אדם או את חרונו של אל, כאילו מעולם לא נצפה, כאילו איש מעולם לא טען לבעלות עליו וכאילו הבעלות עליו מעולם לא היתה שנויה במחלוקת; כאילו מעולם לא ידע אפילו את הגחמנות הטבועה בטבע עצמו, גחמנות הנשגבת מבינת אנוש"

הכח היחיד שיכול לעמוד מול גחמת הטבע וגחמת האדם היא האהבה, משום שבאהבה מתחולל מעבר מאגו – התופס את האדם כמרכז העולם – לאקו – ראיית האדם כחלק ממערכת אקולוגית גדולה יותר ממנו-עצמו. אלא שנתניאל פוטר מתקיים בעולם בו לאהבה אין מקום:

"והאהבה יכולה היתה למצוא מקום בחייו, והאהבה בהחלט צריכה היתה למצוא מקום בחייו, שכן איש כמעט לא נזקק לה יותר ממנו, אבל האהבה לא מצאה מקום בחייו של נתניאל פוטר. וכך לא נאהב, אבל הוא לא ידע זאת ולכן לא יכול היה להתגעגע לאהבה, שכן היא מעולם לא היתה חלק מעצם הווייתו"

ובעולם משולל אהבה מתרחש ניצול נורא של בני אדם ושל משאבי טבע. פתרון אפשרי הוא בבחירה מודעת המתרחשת מתוך הכרה והתבוננות. ג'מייקה קינקייד מעידה על עצמה שבחרה לשבור את מעגל הסבל והעיוורון:

"את הקו הזה, הקו המתוח עלי, ירשתי, אבל לא הסכמתי לקבל את ירושתי ולכן לא הנחלתי אותו לאיש מן הבאים אחרי".

והבחירה בחיים של שיתוף והכרה בזולת, יהא זה אדם או טבע, היא בחירה שעלינו להתחייב לה בכל יום מחדש.

הציטוטים הובאו מתוך: ג'מייקה קינקייד, מר פוטר. הוצאת עם עובד 2002. תרגמה מאנגלית: יערה טאובר בן יעקב

שבויות בידי הבחירה 30 במאי 2005

Posted by Keren Fite in הרהורים.
Tags: , , , , , , ,
comments closed

אביבה קרול כותבת במוסף יום שישי של "גלובס" על התופעה המתרחבת של מלוניות ליולדות ("סוויטה בייבי", 26.5.05). בית חולים ליס מצטרף לבית חולים שיבא ופותח מלונית חדשה ליולדות. אחריו כבר מתכוננים להצטרף לחגיגה בית חולים בילינסון, בית חולים רמב"ם ובית חולים הדסה עין-כרם, וכמו שאומר השיר הידוע, זוהי רק ההתחלה של הפרטה בפועל של שירות רפואי בסיסי, העומדת בניגוד לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה.

"על-פי הנחיית משרד הבריאות [יולדות] אינן יכולות לצאת מהשגחה רפואית לפחות [למשך] 48 שעות, וכאשר עומדת בפניהן האפשרות לעבור מחדר של שתיים-שלוש יולדות על כל משפחותיהן לחדר פרטי מאובזר ומצויד, רבות מהן בוחרות בה".

"יולדות הן קהל שבוי", מסכמת קרול וקובעת, "למעשה, יולדות הן מקור ממון בלתי נלאה".

"זו הבחירה של היולדת להתפנק" טוען פרופ' רוטשטיין, מנכ"ל בי"ח שיבא. "אני לא מבין אותך כאישה, מדוע את מתקוממת נגד זה שאישה שיש לה אמצעים רוצה להיות בחדר לבד עם בעלה", מתמם ד"ר משה משיח, מנהל בי"ח וולפסון.

 

כשאת אומרת "בחירה" למה את מתכוונת

יש בחירות שאינן פתוחות בפני נשים בארץ, אלא אם כן הממון מצוי בידן, או שהאידיאולוגיה בוערת בעצמותיהן. בתי החולים מקבלים 6,799 ש"ח עבור מהלך הטיפול ביולדת. יולדת הבוחרת "להתפנק" במלונית תשלם כ- 1,300 ש"ח עבור לינה וארוחת בוקר. המשמעות בפועל היא שבית החולים מקבל תשלום כפול מביטוח לאומי ומהיולדת.

לעומת זאת, יולדת הבוחרת ללדת בבית לא תקבל כל החזר מביטוח לאומי, תממן את התשלום למיילדת מכיסה, ועל מנת לקבל את מענק הלידה תאלץ להגיע לבית חולים תוך 24  שעות ממועד הלידה. רוב בתי החולים בישראל לא מאפשרים לאישה לבחור את המיילדת שתלווה אותה במהלך הלידה, ואלו שכן מאפשרים בחירה שכזו גובים עבור שירותי המיילדת תשלום נוסף. גם כאן מדובר בתשלום כפול על שירות עליו מקבל בית החולים תשלום מביטוח לאומי.

רוב בתי החולים אינם מאפשרים ליווי של דוּלוֹת, ובמקרים רבים נאלצת היולדת להציג את הדוּלָה כאחות או כחברה. בכלל בתי חולים לא מחבבים נשים העומדות על דעתן, ומעדיפים שהיולדות יקבלו בהכנעה את הפרוטוקול הרפואי ולא יבלבלו את המח. ברבים מבתי החולים ניתן להכנס לחדר היולדות רק בליווי של מלווה אחד, ואז נדרשת היולדת להחליט בין הדולה לבין בעלה.

מישהו אמר "בחירה" ?

 

בחירה : מגבלות, אשליות וכפיה

בכלואות* בוחנות הלנה מישי ונעמי כאהן את המושגים "בית", "טבע" ו"בחירה" בהקשרם התרבותי ביחס לפיריון ואי-פיריון. מישי וכאהן מציגות את האירוניה החבויה באשליית "הבית שבתוך בית החולים" המוצגת בפני יולדות המשתכנות במלונית הצמודה לבית החולים, זוכות ל"ביות" מלא של התינוקות, ויולדות בחדרי לידה המצויידים באביזרים המאפשרים לידה "טבעית".

מראית העין של הבית מעתיקה את הביטחון המשוייך לבית אל תוך הסביבה הרפואית, מצביעה על הסכנות האפשריות הטמונות בלידה ורומזת על הגבלתן של נשים לסביבת הבית באמצעות הדרישות החברתיות המנוגדות בנוגע לנשיות ולאימהות.

מישי וכאהן אינן חוסכות שבטן גם מהדיונים הפמיניסטים בנוגע להריון, לידה ואמהות. עבור הפמיניזם המטריארכלי (המדגיש את ייחודה של האישה כמי שמסוגלת ליצור חיים), לידת בית מוצגת כבחירתה של האישה המשוחררת, והבית נתפס כאתר בו האישה היא אדון לגופה. האישה מוצגת כמי ש"מחוברת" לגופה, כמי שבנויה ללידות, וכפועל יוצא כמי ש"יודעת" באופן אינטואיטיבי כיצד ללדת ואינה זקוקה לעזרת מוסדות כדוגמת בית חולים. כפועל יוצא, אישה היולדת בניתוח קיסרי או בעזרת זריקת אפידורל נחשבת לאישה "פחותה", המתכחשת לעצמיותה.

נאראטיב העל של "זכות האישה לבחור" (רופא, בדיקות שונות במהלך ההריון, לידה בבית חולים או לידה בבית, החלמה במלונית לאחר הלידה) מעמעם מלכתחילה את מורכבותה של הבחירה. נשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, נשים שמצבן הבריאותי אינו תקין או שחל שיבוש כל שהוא במהלך ההריון שלהן, מוגבלות מראש באפשרויות הבחירה העומדות לפניהן, והנאראטיב התרבותי המכתיב בחירה מסוג מסויים מאוד אינו מציאותי עבורן. מתוך ראיה זו, הבחירה עשויה להפוך לעול כשם שהיא יכולה לאפשר תחושת חופש. ביחד עם הבחירה מגיעה תחושת אחריות היוצרת במקרים מסויימים תחושת אשמה. לעיתים, הבחירה עצמה מונעת על ידי לחץ חברתי (פטריארכלי או מטריארכלי) ולא על ידי אוטונומיה. ומעבר לכך, מהרגע שמתבצעת בחירה, היא קובעת במידה רבה את מהלכן של הבחירות שיבואו אחריה.

הפיקפוק ביציבותם של המושגים "בית", "טבע", ו"בחירה" לא נועד לערער עליהם אלא להרחיב את גבולותיהם. מהרגע ש"בית" אינו מסמן רק ביטחון הטרוסכסואלי של המעמד הבינוני, נפתחות אפשרויות של בתים שונים הכוללים מערכות יחסים ייחודיות ותנאים כלכליים מגוונים. ההליכה מעבר למשוואה "אמהות = טבע" פותחת שיח עשיר יותר בנוגע לאפשרויות הגלומות בנשיות. הצגת המגבלות הפיזיות, החברתיות והכלכליות המשפיעות על בחירות שונות להן נדרשת אישה בהריון עשויה להקל ולעדן את משא האחריות והאשמה המוטל על האמהות שבדרך.

*Helena Michie and Naomi R. Cahn, Confinements : Fertility and Infertility in Contemporary Culture (1997).