jump to navigation

כל עוד הנר דולק אפשר לתקן 15 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
3 comments

מסופר כי האור הראשון שנברא בבריאת העולם נגנז בשל מעשיהם המקולקלים של בני האדם. יש המפרשים כי האור הגנוז נשמר עבור הצדיקים, וכי על הצדיקים לגלות את האור הגנוז באורח חייהם.

אמר רבי אלעזר:

אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם.

ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא.

שאלו חסידים: היכן גנזו?

השיבו: בתורה

שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?

השיבו: ימצאו וימצאו.

שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?

השיבו: יגלוהו באורח חייהם.

Crab Nebula אלא שאיננו צריכים לשאוף למעלת צדיקים על מנת על מנת לגלות את האור הגנוז בחיי היומיום. היכולת לראות את הזולת כשווה וכראוי להגנה ולצדק, ראוי לה שתהיה מידתו של אדם. אדם המבין את האנושיות שבכעס, וחווה את החמלה שבסליחה.

פעם אחת נפלה קטטה בין אשתו של רבי זאב וולף מזבארין ובין המשרתת שלה. בעלת הבית האשימה את המשרתת בשבירת כלי, ודרשה ממנה לשלם את הנזק. המשרתת הכחישה את האשמה וסירבה לשלם. הריב נמשך, עד שהחליטה האשה לתבוע את המשרתת שלה לדין תורה.

משראה רבי זאב שהיא מחליפה את בגדיה ועומדת לילך אל הרב, הלך ולבש אף הוא בגדים נאים.

שאלה אותו אשתו: "למה אתה עושה כך?",

השיב רבי זאב: "גם אני רוצה לילך אל הרב".

התנגדה אשתו, ואמרה: "אין הדבר יאה לך, שהרי אני עצמי אדע להציע את טענותי בבית הדין".

"את בוודאי תדעי" – השיב הצדיק – "אבל אותה יתומה מסכנה, המשרתת שלך, היא לא תדע להציע את טענותיה. על כן אני מבקש להיות לה למליץ, כי אין לה מי שיריב את ריבה".

וגם אם נפלנו אל תהומות השנאה והזעם, הרי שבכל מקום בו נגלה נדיבות, בכל רגע בו נסכים לדבר במקום להכות, שם תפתח דרך לתיקון ולשינוי לטובה.

מעשה ברבי ישראל מסלנט שיצא לרחובות העיר באחד מלילות ימי התשובה, וראה אור קלוש בוקע מדירה רעועה.

נכנס רבי ישראל, וראה מתקן נעלים יושב ליד נר דועך, ומכה בחיפזון בפטישו על הנעל.

שאלו רבי ישראל: "מה לך כי נחפזת, ר' יהודי?"

ענה אותו הסנדלר: "רבי, הרי כל עוד הנר דולק – אפשר עוד לתקן!"

יצא רבי ישראל לרחוב וקרא:

"יהודים! שימעו אחים יהודים! כל עוד הנר דולק אפשר לתקן!"

כשאתם מדליקים נרות חנוכה, הדליקו גם אור של שינוי. צאו אל העולם ועשו מעשים של אור.

הסיפורים מתוך: 'אור הגנוז' – מעשיות חסידים שאסף מרטין בובר

התמונה: Crab Nebula, NASA

"אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה" : חמלה וריקות במגילת רות 22 במאי 2007

Posted by Keren Fite in שבועות, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , , ,
4 comments

שבועות תשס"ז

מגילת רות נפתחת בנקודת שפל בחיי הדמויות. נעמי מאבדת את בעלה ואת שני בניה במואב. רות וערפה מאבדות את בעליהן. האובדן משנה את נעמי והופך אותה מרה. כמו איוב היא זועקת את כאבה ומתריסה באוזני נשות בית לחם : "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה".

בספר איוב הסבל הוא מבחן אלוהי הנוצר כתוצאה ממאבק שרירותי בין טוב לרע. בסיומו של המבחן ה' מסרב לתת סיבה לסבל, וכך נותר הסבל חסר משמעות ונשגב מבינת אנוש. לעומת זאת, סבלה של נעמי מוצג כתוצר של מהלך החיים. הסבל כשלעצמו איננו טוב או רע. בשונה מאיוב, נעמי לא מקללת את יום היוולדה או מתקוממת כנגד הקיום עצמו. היא מתכנסת פנימה ומבקשת לחזור הביתה.

המילים חכמה, הבנה, וידיעה חוזרות בספר איוב. חזרה זו מעידה על סיפור בו הסבל הינו נושא לדיון אינטלקטואלי. יותר מחוויה, הסבל הוא התרחשות אותה האדם מתאמץ להבין ללא הצלחה. הניסיון להבין מתסכל ומרפה ידיים משום שהידיעה המלאה שמורה לה' בלבד: "אָמְנָם, יָדַעְתִּי כִי-כֵן; וּמַה-יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם-אֵל. אִם-יַחְפֹּץ, לָרִיב עִמּוֹ–לֹא-יַעֲנֶנּוּ, אַחַת מִנִּי-אָלֶף".

בספר רות, לעומת זאת, חוזרות המילים עשיה, פעולה וחסד, ומתייחסות לאלוהים ולאדם. הסבל מוצג כחוויה עמוקה המאפשרת התקרבות בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. רות דבקה בנעמי ברגע הקשה ביותר: הרגע בו חוזרת נעמי, ריקה וחסרת כל, אל ביתה, בית בו רות תהיה נוכריה. הצהרתה של רות היא אמירה שיש בה מעשה: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".

מעשה רות מהדהד את מעשה אברהם: כמוהו היא עוזבת את עמה ואת בית אביה ובוחרת באלוהים. אולם, בשעה שהליכתו של אברהם אחרי אלוהים היא הליכה אחרי עקרון דין מופשט, רות בוחרת בחמלה ובחסד. רות יכלה להצהיר הצהרת נאמנות לנעמי ולהסתפק בכך. אולם, היא מגדילה לעשות ומתחייבת לאלוהים בנקודת זמן בה אלוהים מכזיב, בשעת השפל בחיי נעמי, אותה נעמי שחלקה עם רות ימים יפים יותר.

שרש המילה חמלה הוא ח.מ.ל ומשמעותו לשאת, לחלוק עם האדם הסובל את משא הכאב [1]. בשונה מרגש האהבה, הבא לידי ביטוי במשיכה ובדחיה, חמלה היא פעולה ישירה. במעשה חסד אין עבר או עתיד אלא רק הווה. ברגע בו כבד היגון מנשוא רות אינה מבכה את העבר, ואינה מבטיחה הבטחות שווא לעתיד, אלא מציבה עצמה ישירות בכאב ההווה ובהוויית האובדן של נעמי. רות הולכת בנעליה של נעמי, "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ ", מוכנה ומזומנה לחיי נדודים וחוסר ביטחון אישי, חברתי וכלכלי "וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין" [2], ושם, בזמן הריק של האַיִן, רות מתחייבת לאלוהים, "אלֹהַיִךְ אֱלֹהָי".

אלוהים הנמצא במגילת רות אינו אלוהים של דין צדק מופשט, אלא אלוהים הנגלה בפרטי הפרטים של החיים, ברגעי השפל וההתעלות, במעשים של חסד בין אדם לאדם. אלוהים שהמחוייבות אליו אינה מובנת מאליה אלא מתחדשת מרגע הווה לרגע הווה, הוויה בה בוחרים בכל יום מחדש.

ח ג   ש ב ו ע ו ת   ש מ ח  !

הערות
[1] הרחבה בעניין זה אפשר למצוא בכתבתו של ינץ לוי על הקשר בין סבל וחמלה
[2] הפעל אָלִין בו משתמשת רות מרמז על שנת הנודד שאינו ישן בביתו. למשל, בבראשית ל"ב, פס' י"ד: "וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא".

עוד באותו ענין
יעקב נגן על חג שבועות כחג ההווה

אל תבכי ילדה, תבעטי לו בביצים 26 ביולי 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , , , ,
5 comments

בשנה שעברה ר' חווה תקופה של שריטות. הוא תקף בעיקר את הבנות. מלכת-השמים החלה לחזור הביתה עם פסים אדומים לאורך לחייה. שריטות חדשות עיטרו את פניה, עוד לפני שהישנות הספיקו להגליד.

מה לא ניסינו ? הגננות הסבירו לילד שלא מרביצים ולא שורטים, יצרו עבורו "פינת כעס", מקום בו מותר להרביץ לכריות ולפרוק את הכעס בדרך לא מזיקה, ביוזמתי נכללו עבודות יצירה המאפשרות הפעלה מוטורית של האצבעות המדמה שריטה. ולמרות כל ההסברים והיוזמות, הילד המשיך לשרוט.

אחרי כמה שבועות של ניסיונות כושלים להתמודד עם התוקפנות בדרכי שלום, מלכת-השמים ואני יזמנו פגישת חמ"ל. "כשהוא בא לשרוט אותך, אל תבכי", אמרתי, "עשי לו כואב". הילדה התבוננה בי בשקט. "יש לו תלתלים יפים וארוכים", הזכרתי לה, "תתפסי אותם ותמשכי", אמרתי, "ואם הוא ממשיך לשרוט, תבעטי לו בביצים". מלכת-השמים חייכה.

בצהרי יום שישי באותו השבוע היא ניגשה לאבא שבא לאסוף אותה מהגן, ודיווחה בקולי קולות ובגאווה גדולה: "אבא, ר' בא לשרוט אותי ואני תפסתי אותו בשערות ומשכתי בדיוק כמו שאמא הראתה לי".

ומאז שוב לא שרט אותה אף ילד.

על חמלה ואלימות

שרון זלצברג, אחת המורות הידועות של מדיטציית ויפאסנה במערב, מספרת שבזמן שתרגלה מדיטציית חמלה בהודו, תקף אותה שיכור. איש לא עזר לה, והיא לא היתה מסוגלת להביא את עצמה להגן על עצמה. מבולבלת מחוסר יכולתה להגיב לתקיפה, פנתה אל המורה שלה למדיטציה. הוא הקשיב בתשומת לב לסיפורה, ואז ענה בכובד ראש: "עם כל החסד שבלבך היית צריכה לקחת את המטריה שלך ולהכות את האיש על ראשו"*.

משמעותה של היכולת שלנו לשאת בסבל ולהיות עדים לסבלו של הזולת אינה מתן היתר לאחרים להתעלל בנו. חמלה אינה פאסיביות, וחסד אינו כניעה. חמלה גם אינה אהבה במובן המערבי המקובל של המילה: אין בה רגשנות והיא משוללת תשוקה.

הנסיבות המסויימות בהקשרן מתרחש מעשה של חמלה או של אלימות הן הקובעות את תוצאותיו. אין זה מדוייק לקבוע באופן גורף שאלימות היא "רעה" בכל מקרה, וחמלה היא "טובה" בכל מצב. ראוי שנקודת הפתיחה לכל מעשה תהיה הענות למצב ולא תגובה עיוורת לדפוסים והטיות מעברנו. רק בדיעבד ניתן לדעת אם תוצאות הפעולה בה נקטנו יצרו טוב או רע.

בנפול אוייבך אל תשמח

עדיין מוקדם לומר מה יהיו תוצאותיה של המלחמה הנוכחית, כמה סבל תייצר, והאם תהיה "טובה" או "רעה".

אתמול (25.7.06) הודה לראשונה סגן ראש הלשכה המדינית של החיזבאללה, מחמוד קומאטי, כי אנשי חיזבאללה הופתעו מתגובת המחץ הישראלית: "לא ציפינו שישראל תפתח במבצע כה גדול נגדנו".

בנאומו האחרון ברשת "אל מנאר", ביחד עם האיום על שיגור טילים דרומית לחיפה, נסראללה מצהיר: "הסיסמא שלנו היא 'קודם כל הכבוד'. בתים וגשרים אפשר לבנות אבל לא ניתן שאיש יפגע בכבוד שלנו. אנו פתוחים לדיון מדיני אך יש קו אדום – האינטרסים המדיניים שלנו. אחרי שרייס באה לכאן היא למעשה נתנה לאוייב עוד צ'אנס. יש לפנינו עוד 7-10 ימים מכריעים ועלינו להמשיך לעמוד איתן ולגלות סבלנות. אנו נמשיך בעימות שלנו".

האם נשכיל לנצח במלחמה תוך שמירה על כבודו של האוייב? האם יהיה בנו האיפוק הדרוש לשבת אל שולחן המשא ומתן מבלי לשאוף להשפיל ולהכניע, אלא רק להגיע להסכם מועיל לשני הצדדים?

*הציטוט מתוך: שרון זלצברג, "חסד", הוצאת פראג 2001