jump to navigation

מתנת האש, מתנת היצירה 22 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , , , ,
add a comment

רבי לוי בשם רבי נזירא אמר:  שלושים ושש שעות שמשה אותה האורה.
שתים עשרה של ערב שבת, ושתים עשרה של ליל שבת, ושתים עשרה של שבת.
כיון שחטא אדם הראשון בקש לגנזה, חלק כבוד לשבת, שנאמר: ויברך אלהים את יום השביעי.
ובמה בירכו? באור.
כיון ששקעה חמה במוצאי שבת, התחיל החושך ממשמשת ובא.
באותה שעה נתיירא אדם הראשון, אמר: שמא אותו שכתוב בו: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" "בא להזדווג לי?!" ואומר: "אך חשך ישופני, אתמהא?! "
מה עשה לו הקב"ה?
זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה.

Helix Nebula-1 בעולם שלפני הגירוש מגן העדן, התקיים אור, אור גנוז. לאחר החטא והגירוש, אלוהים גונז את האור. אבל, בשבת מתקיימת ברכה של אור והאור מתמשך. כאשר השמש שוקעת במוצאי שבת, נופל פחד גדול על האדם, והוא נזכר בנחש ובחטא הקדמון: "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בא להזדווג לי"

הפחד הקמאי מפני חושך, מפני החושך הראשון אותו חווים אדם וחווה, מביא את האדם לחשוש גם מפני החטא:

"בא להזדווג לי?!"

כאן בדיוק נכנסת תמיהתם של חכמים: "אך חושך ישופני, אתמהא", האם היצר או המשיכה אל הפיתוי שבחטא קיימת רק בלילה, בשעות החושך?

האדם האוכל מפרי עץ הדעת, מה הוא יודע? הוא יודע את המיניות שהיא כח החיים, ויחד עם זאת הופך מודע גם למוות ולסופיות החיים. עם חוויית החושך הראשון, אדם מפחד. מהו פחד? חוסר ידיעה. הפחד מכוון כלפי זמן העתיד וחושש מפני מה שעשוי לבוא.

בנקודה זו של פחד, ניתנת לאדם היכולת ליצור אור: מה עשה לו הקב"ה? זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה.

מתנת היצירה, היכולת ליצור אור, היא מעשה של חמלה וחסד. היכולת ליצור אור הופכת את האדם לעצמאי, מרחיבה את יכולתו להגדיל את ידיעתו את העולם. ידיעת האור, וידיעת היכולת ליצור אור, מביאה את האדם לראות אל תוך הפוטנציאל הגדול הטמון ביצירתיות. השאלה "בא להזדווג לי" מופיעה תחילה ממקום של פחד, ובהמשך מציינת את מודעותו של האדם ליצירתיות הגדולה הטמונה במעשה היצר: יצר יכול להרוס, יצר יכול לבנות. כאשר רואה האדם את הפוטנציאל של היצירתיות, ניתנת לו מתנת האש.

התמונה: Helix Nebula, NASA

נשים של אור בחג חנוכה 3 בדצמבר 2013

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

היום נר שביעי של חנוכה. בכל הדלקת נרות בה נכחנו במהלך ימי החנוכה בירכו "שעשה ניסים לאבותנו." חזק הוא כוחו של ההרגל, כוחן של המוסכמות. עשו לכן שינוי קטן, ברכו על הנרות ברכת נשים ואמרו "שעשה ניסים לאבותנו ולאימותנו," ומי שרוצה להגדיל לעשות תברך "שעשתה ניסים לאבותנו ולאימותנו." ועם הברכה ספרו סיפורן של נשות האור של חג חנוכה.

מצוות הדלקת הנרות: אף הן היו באותו הנס

"והשתא, דאמרינן הדלקה עושה מצוה … אִשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס." (גמרא דף כ"ג ע"א)

אף הן, על שום מה?

"פירש רשב"ם, שעיקר הנס היה על ידן: בפורים על ידי אסתר, בחנוכה על ידי יהודית… אף הן היו בספק דלהשמיד ולהרוג… בחנוכה הגזירה היתה מאד עליהן."

ומשום כך, נשים שוות לגברים בחובת הדלקת הנרות, ואשה המדליקה נרות בחנוכה מוציאה גם גברים ידי חובת הדלקת נרות.

מהן הגזירות שהוטלו על הנשים בחנוכה?

"תנו רבנן, בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לשונאי ישראל חלק ונחלה באלוהי ישראל. מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם. ועוד גזרו שכל מי שיש לו שור יכתוב על קרנו שאין לשונאי ישראל חלק באלוהי ישראל. הלכו ישראל ומכרו שווריהם. ועוד גזרו עליהם שיהיו בועלין נשיהן נדות. הלכו ישראל ופרשו מנשיהן. ועוד גזרו שכל מי שנושא אישה תבעל להגמון תחלה ואח"כ תחזור לבעלה".

"עד שנשאת בתו של יוחנן כהן גדול. כיון שרצו להוליכה אצל אותו ההגמון, פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם. מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה, ואמרו: 'הוציאוה לשריפה'.

הוציאוה לשריפה ואל יתגלה דבר זה למלכות מפני סכנת נפשות. שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה. אז אמרה לו [בתו של יוחנן כהן גדול אמרה ליהודה המכבי ואחיו]: 'היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו? אמנם אתם אינכם עוברים בידיים על העבירה. אבל אתם מועלים בי, בתו של יוחנן כהן גדול, ובעצם אתם מועלים בסבלן של הנשים כולן. בכל שלושת השנים ושמונת החודשים שעברו'. כיון ששמע יהודה וחבריו כך נועצו יחדיו להרוג ההגמון'"

בכל הגזירות העדיפו ישראל לנהוג בדרך של המנעות על מנת לחמוק מהגזירה: עקרו בריחים שבבתיהם, מכרו שווריהם, פרשו מנשותיהן. גזירת חוק הלילה הראשון לפיה נבעלת הבתולה על ידי ההגמון, ורק אחר כך על ידי בעלה, התקיימה במשך שלוש שנים ושמונה חודשים. כאן נהגו ישראל בדרך של התעלמות מסבלן של הנשים. עד אשר נישאה בתו של יוחנן כהן גדול ובמחאתה הציתה את נס המרד.

אורה של אשה אחת, שמעזה לומר לא. אשה אחת שיוצאת צדקתה קבל עם ועדה.

Judith with the Head of Holofernes Beccafumi 1520

שרה ורבקה

"כל ימים שהייתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אהלה, ברכה משולחת בעיסה, והנר היה דלוק מליל שבת ועד ליל שבת. כיוון שמתה פסק אותו ענן, אותה הברכה, אותו הנר. כיוון שבאה רבקה חזרה כל הברכה."

הסיפור על שרה ורבקה מתאר קשר ייחודי בין האם לבין כלתה. הענן מסמל את נוכחותה של שכינה, העיסה מסמלת את חיי החומר, בלעדיהם לא יתכנו חיי רוח, ואורו של הנר מסמל את חיי הרוח.

דבורה אשת לפידות

שמה של דבורה אשת לפידות מרמז על אור: "מאי אשת לפידות? שהיתה עושה פתילות למשכן".

מסופר כי בעלה של דבורה עם הארץ היה. אמרה לו: "בוא ואעשה לך פתילות ולך לבית המקדש שבשילה, אז יהיה חלקך בין הכשרים שבהם ותבוא לחיי העולם הבא." אלא שדבורה מגדילה לעשות ועושה פתילות עבות כדי שיהיה אורן מרובה. והקב"ה בוחן לבבות וכליות אמר לה: "דבורה את מתכוונת להרבות אורי אף אני ארבה אורך"… ומשום כך זכתה דבורה לנבואה.

אשה אחת שכוונתה להרבות אור.

יהודית

"מעשה שבא מלך הגוים על ירושלים ויצר עליה ימים רבים… והייתה בירושלים נערה מבנות הנביאים, וכראותה כי גדל השבר ועצם הצער ותשם נפשה בכפה ותצא עם שפחתה ותיגע עד שערי העיר. ותאמר לשוערים: 'פתחו השערים ואצא אולי יעשה לי הקב"ה אות ופלא ואהרוג את הכופר הזה ויושעו ישראל על ידי.'"

יהודית יוצאת להציל את עירה מהמצור, מפתה את הולופרנס, עורפת את ראשו, ומצילה את עמה.

אשה אחת, היוצאת באומץ אל מחוץ לשערי העיר, על מנת להביא אור והצלה.

רשימות נוספות בנושא חנוכה

איפה הבנות כולן? על נשים בחג חנוכה

בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי: תובנות בין חושך לאור

ניסו להרוג בנו. לא יכלו לנו. הרגנו בהם ואז אכלנו סופגניה

למה לי אלימות עכשיו?

התמונה:

Judith with the Head of Holofernes, Beccafumi, 1520

בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי: תובנות בין חושך לאור 20 בדצמבר 2011

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , ,
6 comments

חודשי כסלו וטבת הם החודשים בהם הולך ומתמעט האור עד לשיא המגיע ביום היפוך החורף: היום הקצר ביותר בשנה, שלאחריו האור הולך ומתרבה. הפחד האנושי מפני העלמות האור והשמחה על חזרת השמש בא לידי ביטוי בתרבויות ובדתות השונות בפסטיבלים של אור ואש המתקיימים בתקופה זו של החורף.

מדרש המופיע במסכת עבודה זרה יוצר קשר בין אדם הראשון לבין מנהג חג החנוכה:

לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים {עבודה זרה}
(תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', א')

עמדתו הראשונה של האדם היא עמדה אגוצנטרית לפיה העולם סובב סביבו: "בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו". כלומר, אדם הראשון סבור שבשל החטא הקדמון, האור מתמעט והולך והעולם חוזר לתוהו ובוהו. תחושת האשמה שהוא חש היא רגש מגלומני, לפיו רק מעשיו-הוא הם הקובעים מה יתרחש בעולם לטוב ולרע. בעקבות הפחד הגדול בו מצוי האדם "ישב ח' ימים בתענית". זו המשך הגישה של האשמה. האדם גוזר על עצמו תענית צום ותפילה כדי לכפר על מעשיו הרעים. משום שהוא מרכז העולם, עליו ליצור תיקון בעולם מתוך תחושה של אשמה והאשמה עצמית. אין לו מודעות או יכולת לראות את נסיבות החיים המורכבות היוצרות את תופעת הטבע לה הוא עד.

אלא שמתוך הישיבה בתענית, שניתן לפרשה גם כתפילה או כהתבוננות, נפקחות עיני האדם והוא נרפא מאשלייתו: "ראה יום שמאריך והולך". האדם נוכח לדעת כי הוא אינו מרכז העולם: ישנן נסיבות, ישנו מנהג לעולם, ומנהג העולם אינו קשור בקשר ישיר וסיבתי למנהג האדם.

לאחר שהכיר בכך שאינו מרכז העולם, "הלך ועשה שמונה ימים טובים". מעשה זה מציין את המעבר מאשמה לאחריות. אדם הראשון מכיר בכך שאינו מרכז העולם, ובכך משתחרר מאשמה, אך מבין בו זמנית שהוא קשור אל העולם ויש לו חלק בעולם, ועם תובנה זו עובר לקבלת אחריות. המילה אחריות מגלמת בתוכה את המילה אחר שמציינת זולת אנושי או סביבתי, ובכך "עולם כמנהגו נוהג" אינו נפרד מהאדם אלא האדם רואה עצמו כחלק מהעולם.

chaos_orion תהליך הלימוד המתואר הוא תהליך של התבוננות. תחילה האדם מפרש את המתרחש סביבו מתוך תפיסה שגויה של המציאות: "עולם חשוך בעדי… זוהי מיתה שנקנסה עלי". תפיסת העולם של האדם היא דיכוטומית, החושך מנוגד לאור ומסמן תוהו ובוהו, פחד ועונש. אך האדם הראשון לא מגיב מתוך הפחד. תגובתו אינה בריחה או שיתוק, אלא פעולה של עצירה מכוונת והתבוננות: "ישב ח' ימים בתענית". הישיבה השקטה אינה התבצרות בתוך הפרשנות השגויה, אלא התבוננות בעצמו ובסביבתו שמובילה להכרה החדשה כי "עולם כמנהגו נוהג". מהו עולם כמנהגו נוהג? עולם בו החושך והאור, היום והלילה, השמש והתוהו ובוהו, הם חלק ממערכת קיום אחת המתהווה מתוך תלות גומלין. לאחר התבוננות בה הוא נוכח שהיום המתקצר החל מתארך האדם משנה את תפיסתו ואת התנהלותו, וקובע שמונה ימים טובים. בשונה מסיפור בראשית בו הידע – האכילה מעץ הדעת – נקשר בבושה, במשנה זו הידע הוא חווייה של התגלות שמחליפה פחד ואשמה באחריות ועשייה. האדם הראשון שחווה התגלות על מנהגו של עולם לא מתחבא ולא מתבייש, אלא רואה עצמו חלק מהעולם ומנהגיו, מכיר בידע שרכש ופועל בגלוי בהתאם למה שלמד.

חג חנוכה שמח!

התמונה: Orion Trapezium Cluster, NASA

למה לי אלימות עכשיו? 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , ,
comments closed

חנוכה תשס"ה (2)

ב"יהודי שבלוטוס"* נפגש רודג'ר קמנץ עם יהודים שאימצו זהות בודהיסטית בנוסף על או במקום זהותם היהודית, וחוקר את נקודות הדימיון והשוני בין היהדות לבין הבודהיזם הטיבטי. הטיבטים, החיים בגלות בדהארמסלה בהודו בעקבות הכיבוש הסיני של ארצם, רואים ביהודים דוגמה לעם ששימר את זהותו התרבותית והדתית לאורך שנות גלות ארוכות. עבור הטיבטים העם היהודי הוא הבטחה של תקווה, משום שהיהודים הצליחו לחזור אל ארצם ולכונן מחדש את זהותם הלאומית. הקושי מבחינת הטיבטים, שתרבותם ודתם סובבות סביב עקרון אי-האלימות, טמון בכורח הבלתי-נמנע כמעט להאבק בדרכים אלימות למען עצמאות לאומית.

במהלך הדיונים השונים בשאלת האלימות קמנץ לא מנסה לפתור את הנושא הסבוך או להציע דרכי פעולה מעשיות, אלא מקשיב לקולות השונים והמגוונים של בודהיסטים ושל יהודים.

טובטן צ'ודרון, אחת הנשים המערביות הבודדות שהגיעה למעמד גבוה בהיררכיה הדתית הטיבטית, טוענת כי הבודהיזם הטיבטי אינו יכול להרשות לעצמו להשתמש באלימות, משום ש"אינך יכול להגן על דוקטרינה של אי-אלימות בעזרת שימוש באלימות… אנחנו אולי נזכה בטיבט אבל נגרום להשמדת [מהותו של] הבודהיזם הטיבטי".

לעומתה טוען הרב ייץ גרינברג כי עמדה פציפיסטית אפשרית רק במצב של מאזן אימה, כלומר מערך יחסים בו כל צד יפסיד הרבה יותר ממה שירוויח כתוצאה משימוש באלימות. מצבה של ישראל כיום, טוענים היהודים והישראלים המשתתפים בדיון, אינו מאפשר ויתור מוחלט על אלימות.

במפגש עם הדלאי לאמה עולה מחדש שאלת השימוש באלימות. פרופ' פול מנדס-פלור טוען כי חזרתו של העם היהודי אל תוך הפוליטיקה העולמית עם הקמת מדינת ישראל מהווה מקור לשמחה ולכאב. שמחה על תקומתו של העם היהודי בארצו, כאב על המאבק הטרגי עם העם הפלשתינאי. האלימות, לפי מנדס-פלור, היא רע הכרחי במצב הנתון.

הדלאי לאמה מזכיר כי, מנקודת מבט פילוסופית-בודהיסטית, אלימות היא כלי שאינו טוב או רע לכשלעצמו. מוקד ההתבוננות אינו הפעולה עצמה, אלא המניע העומד מאחוריה. ככלל הבודהיזם אינו עוסק בשיפוט או בהצדקה משום שברגע הפעולה אין שום דרך לדעת מה יהיו תוצאותיה. אלימות עשויה להניב פירות חיוביים באותה מידה שהיא מסוגלת להניב פירות שליליים. רק בהתבוננות מרוחקת בדיעבד, ניתן לדעת לאלו תוצאות הביאה האלימות.

יש הטוענים כי חנוכה ופורים קשורים זה בזה. בחנוכה נאבקו היהודים על השרדותם הרוחנית, בפורים נאבקו על השרדותם הפיזית (המן יוזם צו השמדה ליהודים באשר הם). בשני החגים, ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו ואנחנו הרגנו אותם (בפורים, לאחר שצו הההשמדה מבוטל, יוצאים היהודים לנקום את נקמתם בגויים).

שאלת השימוש באלימות מציבה הישרדות (רוחנית או פיזית) אל מול שמירה על עקרונות מוסריים. חנוכה הוא זמן טוב לבחינה-מחדש של תפיסותינו לגבי שלום וביטחון. האם אלימות היא הדרך היחידה ליצירת ביטחון ? האם אנחנו עדיין דוד הקטן הנאבק בגוליית הענק, או שמא הפכנו לשמשון שכוחו הפיזי העצום מעוור את עיניו מלראות דרכי פעולה נוספות ? האם נגזר עלינו להיות מתבדלים-מתגוננים בנוסח "עם לבדד ישכון", או שבאפשרותנו ליצור דיון סביב שאלות של זהות יהודית וישראלית ?

ידיעת הגבולות שלי אינה ויתור אלא בסיס להתרחבות. היכרות אנטימית עם הצמתים בהם הפחד גורם לי להתחפר אל תוך שוחות או לתקוף מתוך הגנה עצמית, התבוננות והכרה במקומות בהם אני צועדת בביטחון בארץ שהיא שלי בזכות ולא בחסדי החרב, הן בסיס להגדרת מרחב פיזי ורוחני מעגן. בטווח שבין "וכיתתו חרבותם לאתים" לבין מציאות של "הלנצח תאכל חרב", יש מגוון רחב של בחירה המאפשר חיים משותפים ביננו לבין עצמנו וביננו לבין שכנינו.

*Rodger Kamenetz. The Jew in the Lotus: A Poet's Rediscovery of Jewish Identity in Buddhist India. 1995.

איפה הבנות כולן? על נשים בחג חנוכה 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , ,
comments closed

חנוכה תשס"ה (3)

חג חנוכה הוא מקרה ממחיש נוסף לאופן בו המנהגים המקובלים דוחקים את רגלי הנשים, למרות שההלכה עצמה גורסת כי הן שוות לגברים בחובת הדלקת הנרות. הדלקת הנרות בחנוכה עיקרה פרסום הנס, ומשום שהנשים "אף הן היו באותו הנס", הן חייבות במצוות הדלקת נרות חנוכה. יש פוסקים המגדילים לעשות וטוענים כי אישה המדליקה נרות חנוכה אף מוציאה גברים ידי חובת הדלקת הנרות (דיון רחב בנושא אפשר למצוא אצל הרב אהרון ליכטנשטיין).

המנהג הרווח לא רק מוציא את הנשים מהטקס המרכזי של החג (הדלקת נרות חנוכה) ומותיר להן את תפקיד הטבחית-המארחת המטגנת סופגניות ולביבות וממונה על אירגון אירועי החג, אלא שהנאראטיב ההגמוני של החג מותיר לנשים רק את מקומן המסורתי כאימהות וכשומרות הבית היהודי.

במרכז סיפור חנוכה נמצאים גברים המוצגים כלוחמים עזים הנאבקים למען אמונתם. לפני המרד המזויין, בזמן המאבק הפאסיבי כנגד גזרות השמד, הנשים מופיעות כמי שמקריבות עצמן (ואת בניהן) על קידוש השם. למרות גזירת איסור המילה, הנשים ממשיכות למול את בניהם לזכר הברית בין העם לבין אלוהיו, והאישה היחידה המופיעה בשמה בסיפור חנוכה המסורתי היא חנה, המעודדת את שבעת בניה להקריב את חייהם ולא לעבור על מצוות היהדות במילה או במעשה. לפני מותו של צעיר בניה מורה לו חנה "אמור לאברהם אבינו: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה – נסיון  ואני –מעשה". גבורתה של חנה-האם באה לידי ביטוי דווקא בנאמנות הקיצונית לעקרונות הדתיים, המתעלה אף על נאמנותו של אברהם אבינו לאלוהיו. השמירה על הבית ועל המשפחה, הנתונה באופן מסורתי לנשים, הופכת בסיפור חנוכה לקטלנית. מתורת חיים המצווה "וחיי בהם", הופכת הזהות היהודית לעקרון המקודש יותר מהחיים עצמם, וסוכנת ההקרבה היא אישה.

מרים בת מתתיהו, יהודית ושלומציון המלכה

כאשר אתן מדליקות נרות ומספרות את סיפור החנוכה, ספרו גם את סיפורן של נשים חזקות אחרות.

על פי מסורת פחות מפורסמת, אחת הגזרות שגזרו היוונים על היהודים היתה "חוק הלילה הראשון". חוק זה היה אונס ברשות של בתולות יהודיות, בליל כלולותיהן, על ידי ההגמון היווני. מסופר על מרים, אחות החשמונאים, שהיתה בדרכה לסעודת החג לרגל נישואיה הקרבים. עם הגיעה קרעה את בגדיה וגילתה חלק מגופה. אחיה התביישו במעשיה ובאו להרגה. מרים הרימה את קולה עליהם ואמרה: "ומה שעמדתי לפני צדיקים עירומה בלי שום עבירה, הרי אתם מקנאים בי, ואין אתם מקנאים למסרני בידי ערל להתעלל בי?…". בהמשך, לוקחים האחים את אחותם אל השליט היווני בתואנה שהם מוסרים אותה לידיו, אך מנצלים את המעמד כדי להרוג אותו.  במעשה זה מתחיל מרד המכבים (בגירסאות אחרות מרים בת מתתיהו עומדת עירומה אל מול הסנהדרין על מנת לעורר מרד).

ספר יהודית מוגדר כספר חיצוני שאינו כלול במנין ספרי התנ"ך. מעשה יהודית נחשב לאגדה ויש הטוענים שזהו הרומן ההסטורי הראשון. יהודית מצילה את כל יהודה מפני מצור בראשות הולופרנס. היא מציגה עצמה בפני המצביא, מפתה אותו ביופיה, מאכילה אותו גבינה מלוחה ומשקה אותו יין, ועורפת את ראשו כאשר הוא משתכר ונרדם. במסורת היהודית הסיפור נקשר לתקופת המכבים ולמרד החשמונאים.

בשני המקרים מדובר בנשים שעוצמתן טמונה במיניותן. מרים מפרה את כללי הצניעות המוטלים על נשים בכך שהיא מפגינה בעירום בוטה כנגד חוסר יכולתם של הגברים לגונן על בתוליה ועל קדושת נישואיה. יהודית מפתה את הולופרנס במיניותה, אולם בשעה שמחאתה של מרים ישירה וגלויה, יהודית הורגת את הגבר המאיים על עמה בתחבולות עקיפות.

שלומציון המלכה (139-67 לפנה"ס) נישאה ליהודה אריסטובלוס. לאחר מותו נשאה לאחיו אלכסנדר ינאי, כחלק ממצוות היבום. ינאי רדף את הפרושים ותקופת שלטונו היתה רצופה עימותים בין היהודים שהתקרבו לתרבות ההלניסטית לבין היהודים שעמדו על נאמנות לדתם. לאחר מותו מינה ינאי את אשתו ליורשת על פני בניו. תקופת שלטונה של שלומציון נמשכה 9 שנים והיתה תקופה של שלום. שלומציון קירבה מחדש את הפרושים, ובעזרת דיפלומטיה ממולחת הצליחה לשמור על עצמאות ממלכת יהודה. שלומציון כנסה מחדש את הסנהדרין בראשות רבי שמעון בן שטח, והאגדה מתייחסת לתקופת שלטונה במונחים של ימי משיח: תקופה של שפע ושלווה בה יורד הגשם בעיתו והאדמה הפוריה מצמיחה תבואה בכמות שיא.

חג הבנות

בקהילות צפון-אפריקה היתה נהוגה מסורת "חג הבנות" הנחגג בלילה השביעי של חנוכה. בלילה זה, חגגו הנשים את כניסת ראש חודש טבת (חגיגה השמורה באופן מסורתי לנשים), אכלו מאכלי גבינה מלוחה כזכר למעשה יהודית, באותו הלילה הגיעו הנשים לבית הכנסת כדי לגעת בתורה, והעניקו מתנות וברכות לבנות.

התמונה:
Artemisia Gentileschi, Judith Beheading Holophernes, 1612-1621

ארטמיסיה ג'נטילסי היא האישה הראשונה שהתקבלה לאקדמיה לציור, ובין הנשים הבודדות שהעזו לצייר סצנות הסטוריות ודתיות בתקופה בה נשים נתפסו כבלתי מסוגלות להתמודד עם נושאים חשובים שכאלה. ארטמיסיה ציירה נשים חזקות, ביניהן יהודית. בניגוד לציורים אחרים המדגישים את מיניותה של יהודית, ג'נטילסי מציירת את יהודית יותר כדמות ארצית ועניינית מאשר כנשית ומפתה. יהודית נתפסת בציור ברגע בו היא כורתת את ראשו של הולופרנס. היא מבצעת את המשימה בדייקנות ובמיקוד של קצב, ללא אכזריות אך גם ללא רחמים או רתיעה מהמשימה האלימה. הסטוריוניות פמיניסטיות מפרשות את הציור, בין השאר, כביטוי לאלימות שחוותה ג'נטילסי כשנאנסה בצעירותה על ידי אגוסטינו טאסי, מי שמונה להיות המורה שלה לציור. אביה של ג'נטילסי דיווח על האונס, וטאסי נשפט ונענש. במהלך המשפט ג'נטילסי עברה חקירה תחת עינויים על מנת להוכיח את כנות טענותיה (ההגיון המעוות שעמד מאחורי נוהג חקירת עדים תחת עינויים היה שאדם המסוגל לחזור על סיפורו במהלך עינויים לבטח דובר אמת).