jump to navigation

סיפורי דהרמה (5): אתה רצחת את בעלי, בוא ואלמד אותך מוסיקה 9 באוגוסט 2008

Posted by Keren Fite in סיפורי דהרמה.
Tags: , , , , , , ,
6 comments

חמלה, ההיית או חלמתי חלום?

יגאל סרנה פרסם בבלוג שלו את הסיפור על נקמת האם שפורסם כאן. בדיון שהתפתח אצל יגאל כותבת מיכל: תסלחו לי אם אפקפק באמינות הסיפור יפה הנפש הזה. אמא שמוכנה לאמץ את מי שהרג את בנה? איפה יש דברים כאלו?  מה האמא לוקחת? אני אמורה להתרגש מזה? להזיל דמעה על ההאפי-אנד? נו באמת. יגאל עונה: זה לא סיפור עיתונאי,  בחיאת מיכל. זה סיפור מוסר חכם מאד. נשחקנו פה מרוב נקמות טופשנו מרוב תגמולים. ובתגובה אחרת מוסיף, [צריך] גדלות עצומה [בשביל מעשה כזה]. [גדלות] אגדתית. אבל זהו משל או סיפור מוסר, לא דיווח ממעריב. ונשמע משונה מאד במיוחד במקום כמו שלנו שבנוי על נקמת דם מתמשכת ותגמול ועין תחת עין. כמה רחקנו מהמחשבה שטמונה בבסיסו של סיפור זה.

ככל שידוע לי הסיפור על האם שאימצה את רוצח בנה הינו סיפור אמיתי ולא משל, סיפור מוסר או אגדה. ג'ק קורנפילד מספר כי שמע את הסיפור ממנהל התוכנית לשיקום עבריינים צעירים במחוז קולומביה. למה חשוב להדגיש את אמיתות הסיפור? משום שכשאנו מכנים אותו אגדה, אנו למעשה מרחיקים עצמנו ממנו, הופכים אותו לאידיאל בלתי מושג. קורנפילד לא מספר את הסיפור כאגדה או כמשל, והאשה לא מוצגת כאידאל אגדי שבני אנוש פשוטים כמותנו מסוגלים רק להעריץ מרחוק או לכמוה אליו. קורנפילד מספר על האשה על מנת להמחיש עד כמה החמלה אפשרית גם בנסיבות קשות וקיצוניות. בסיס הסיפור אינו מחשבה, וחמלה אינה אידאולוגיה. חמלה היא מעשה.

אלא שמבלי משים, מיכל נוגעת באחד הכשלים של רוב סיפורי הדהרמה. רובם מסתיימים בנקודה בה החמלה מרפאה את הסבל, במקום בו המתרגל זוכה להארה כתגמול על עבודתו הרוחנית הקשה. למרות שהסיפור על נקמת האם, סיפור שאינו בודהיסטי קלאסי, אינו מסתיים בהארה, עדיין הוא מסתיים בנקודת שיא דרמטית בה האישה מאמצת את הנער לבן. איש לא מספר לנו מה התרחש אחר כך, והאם באמת השניים חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה. את זה נותר לנו, הקוראים, רק לדמיין.

אולם, השאלה האם העניק מעשה החמלה תגמול לעושה אינה רלוונטית. משום כך, בחרתי הפעם בסיפור שאכן התפרסם בעיתון. סיפור אמיתי, כואב ומורכב כמו שרק המציאות מסוגלת לרקוח. סיפור ששמלווה את גיבוריו גם אחרי מעשה הסליחה והחמלה.

הגברת פיאטלי ותומי בליץ

היינקה אוברהוף היתה כנרת מחוננת. בת יחידה לאביה, התיאולוג הקתולי אוטו אוברהוף. את בעלה לעתיד, יעקב פיאטלי, פגשה באחד הקונצרטים בעיר רומא, בה ניהל אביה מכון מחקר נוצרי ושימש כמתורגמנו של שגריר גרמניה.

המהנדס פיאטלי התמחה באוירונאוטיקה ועבד בתעשיית המטוסים של איטליה הפאשיסטית. כאשר חוקקו חוקי הגזע בשנת 1938 פוטר מעבודתו. קשריו של חמו, אוטו אוברהוף, עם אנשי השגרירות הנאצית ברומא הצילו את פיאטלי ממשלוחי המוות. לאחר שיחרור איטליה, שיכנעה היינקה את בעלה לעלות לישראל. לאנשים כמונו אין מקום אחר, אמרה לו.

בארץ לימדה היינקה מוסיקה ורכשה מוניטין כמורה לכינור, ופיאטלי הצטרף לתעשיה האווירית. היינקה ויעקב היו שני הפכים: איטלקי חם מזג ופרוסית נמרצת ומעשית. לבני הזוג לא היו ילדים. ליעקב היו מאהבות לרוב. אחת מהן, ביאנקה רומנו, טענה כי נשאר לחיות עם אשתו משום שחב לה את חייו. היינקה התמסרה לתלמידיה, לימדה, האכילה וטיפלה בהם כמו אם שניה.

תומי בליץ נולד באנטוורפן. הילד נרדף בשל יהדותו והחל מפתח סלידה כלפי אנשים. עם כיבוש בלגיה בידי הנאצים נלקח אביו למחנה מעצר. תקופת המעצר החריפה את מחלת הכליות ממנה סבל והוא נפטר בשנת 1941. אלמנתו הסתירה את יהדותה, ושלחה את בנה למנזר פרנציסקני בבריסל. הילד לקה בקצרת, וסבל מגעגועים בלתי פוסקים אל אימו. בראיון עם שבתאי טבת הוא מספר על חלום חוזר שחלם בהקיץ באותה התקופה: חלמתי שאני שליט, והתנקמתי בסובבים אותי. הנזירות הענישו אותי, ורציתי לשבת בתוך מפציץ ולזרוק פצצה על הבניין. חיפשתי הצדקה לשנוא אנשים.

כדי לשרוד התרועעה הלנה עם חיילי הוורמאכט. בשנת 1944 הרתה לאחד החיילים הגרמנים ולבן שנולד קראה פטריק. בסוף המלחמה מסרה את שני בניה לפנימיה של פועלי אגודת ישראל באמסטרדם. בשנת 1950 נשפטה והורשעה בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים. היא נדונה לשמונה שנות מאסר, אך זכתה בחנינה מטעם המלכה. את ילדיה הבריח ארגון העליה החשאית לישראל לפני הצהרת העצמאות. הקשר בין האם לבין הבנים ניתק. יתכן שהלנה חששה מפני הגעה ארצה, פן יחשף עברה.

שני הילדים טולטלו בין מעונות ופנימיות שונות. בהגיעו לגיל 16 הופסקה הקיצבה שקיבל תומי מטעם עליית הנוער, והוא נדרש למצוא עבודה לפרנסתו. מחלת הקצרת הקשתה עליו למצוא עבודה קבועה. תומי הסתבך בשורת פריצות. הוא הפך זר, קשוח להחריד, ומהלך אימים.

ב 21 באוגוסט 1957 נכנס תומי אל קולנוע צפון בתל אביב, כיוון אקדח אל הקופאי ודרש את הכסף שבקופה. מאוחר יותר סיפר שהחליט לשדוד את בית הקולנוע משום שמספר שבועות קודם לכן החמיץ לו הקופאי פנים. הקופאי המבוהל צעק, ותומי, שכעס על כך שהוא מקלקל לו את התוכניות, החל לירות לכל עבר תוך שהוא נמלט מבית הקולנוע. פיאטלי, שהמתין ליד הקופות בתקווה להשיג כרטיס לסרט, נורה ונפצע. לפני מותו, יומיים מאוחר יותר, הספיק למסור עדות מפורטת למשטרה.

בתקופה בה מעשי האלימות היו נדירים, העסיק הרצח את דמיונו של הציבור. תומי נלכד, נשפט ונשלח לכלא. הפסיכולוג של שירות בתי הסוהר קבע כי הוא מלא חרון ומסוכן. לאחר שלוש שנות מאסר, כתב מכתב לאלמנה פיאטלי בו הביע חרטה על מעשה הרצח. היינקה החלה לבקר אותו בבית הסוהר. היא זיהתה את כישרון המוסיקה שלו, ודאגה לממן שיעורי גיטרה עבורו. אתה מנגן יפה, אמרה לו, יש לך לב בפנים.

בהמלצתה של היינקה קיבל תומי חנינה לאחר 15 שנות מאסר. לאחר שיחרורו ניתק הקשר ביניהם. תומי התחתן והקים משפחה. הוא שינה את שמו בניסיון להתרחק מעברו, והתפרנס מהוראת מוסיקה. בשנת 2000 הואשם תומי בביצוע מעשים מגונים בתלמידותיו. הוא נשפט וריצה תקופת מאסר בכלא. ההורים בעיירה בה לימד והתגורר התנגדו לחזרתו אל העיירה לאחר שיחרורו.

היינקה יצאה למסע רוחני. היא התעמקה בבודהיזם, למדה יפנית וסנסקריט ותרגלה זן. באוגוסט 1977, ביום השנה ה- 20 לרצח בעלה, הטביעה עצמה באגם Chiem שבבוואריה ונקברה באחד האיים שבאגם.

סבל על סבל הסיפור הזה, כאב על כאב. ובתוך כל זה הנכונות הפשוטה, הצלולה, להפגש כשווים. אשה סובלת עם איש סובל – לא עוד רוצח וקורבן אלא בני אדם. רגע של חסד.

מקור:
ירון לונדון, "רצח בקולנוע צפון". ידיעות אחרונות 16.4.2003

סיפורי דהרמה (3): אינך חייב לירות ראשון 5 באוגוסט 2008

Posted by Keren Fite in סיפורי דהרמה.
Tags: , , , , , , ,
8 comments

ככל שהפכו בכירי הממשל בתאילנד מושחתים יותר, כך גבר חוסר שביעות הרצון בקרב עמם, ויותר ויותר אנשים נמלטו אל היערות בדרום תאילנד כדי להצטרף אל המורדים. איזור דרום תאילנד הפך לאתר התנגשות אלימה בין כוחות הממשלה לבין המורדים. הכפריים באיזור נפגעו קשות מהמאבק האלים בין הכוחות.
כשאג'אן ג'מני (Ajahn Jumnien) החל ללמד במנזר במחוז נאסאן בשנת 1967, נאמר לו שמוטב לו לעזוב את האזור, משום שאם ישאר לבטח ירו בו. המשטרה סברה כי הוא קומוניסט התומך במורדים, המורדים סברו כי הוא מרגל של הממשלה. אלא שאג'אן סירב לעזוב.
בתגובה הציעו לו שני הצדדים את "הגנתם". אג'אן הסביר בנימוס כי הדהרמה היא מבטחו, וכי הוא יקבל אל שיעוריו את כל מי שירצה לבוא ולהקשיב. המקדש שלנו הוא מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה, הסביר, שלום אמיתי לא יגיע כתוצאה משינוי חברתי.  יתכן שלשני הצדדים יש טיעונים צודקים, אלא שהשלום הפנימי יגיע כתוצאה מהדהרמה, כתוצאה מהחוכמה המכירה בהשתנות המתמדת של הקיום.
בסופו של דבר לימד אג'אן את כוחות הממשל שבכפר ואת המורדים שבהרים. גם החיילים וגם המורדים סיפרו לו שהם מפחדים למות, ומשום שהם מפחדים הם חייבים לירות ראשונים. אג'אן הקשיב. בביקורו הבא אצל החיילים, ובנפרד אצל המורדים, הביא להם קמעות ואמר: הקמע הזה הוא קמע "אל מוות". אני בירכתי את קמע המגן הזה, וכל עוד תענוד אותו לא תמות. עכשיו אינך חייב לירות ראשון.
במשך תשע שנים המשיך אג'אן ללמד באיזור. במהלך הזמן שימש כמתווך בין הממשלה לבין המורדים והכפריים ותיווכו איפשר להם לממש את הבטחת הממשלה לחנינה.

כולנו זקוקים למקום של נחמה, מקום של חמלה, מקום מקלט משדה הקרב של התשוקה. כשאנחנו באים לעזור, באים מתוך רצון להיטיב ולשנות, גם מעשה צנוע כמו הבטחה של הגנה, נכונות להקשבה ללא שיפוט או היכולת להכיל את פחדיו של האחר ללא הטפה, עשויה לשנות עולמות.

מתוך

Kamala Tiyavanich, Sons of the Buddha: The Early Lives of Three Extraordinary Thai Masters Wisdom Publications, 2007

סיפורי דהרמה (2): נקמתה של אם 31 ביולי 2008

Posted by Keren Fite in סיפורי דהרמה.
Tags: , , , ,
6 comments

בנה של אישה אחת נרצח על ידי נער אחר. הרצח היה סתמי ושרירותי: הנער ביקש להשתייך לכנופיה, והמבחן שנדרש לעבור כדי להוכיח את נאמנותו היה ביצוע רצח. חטאו היחיד של בנה של האישה היה שעבר ברחוב בזמן שהתבצע מבחן הקבלה לכנופיה.

במהלך המשפט הסתבר כי הנער הרוצח הוא בן למשפחה הרוסה, נזרק מבית ספר ולא זכה לכל עזרה מוסדית אחרת. בזמן הרצח התגורר לבדו ברחוב. הנער נשפט לשלוש שנים בכלא. לאחר שהוקרא גזר הדין,  נגשה אליו האישה, אימו של הנער שנרצח, ואמרה לו "אני אהרוג אותך".

במהלך שהותו בכלא, ביקרה אותו האישה באופן סדיר, שוחחה איתו מעט בכל ביקור והביאה עבורו מתנות שונות ביניהן מזון וכסף כדי לקנות סיגריות. לא היו לנער מבקרים אחרים שהתעניינו בשלומו. לפני שיחרורו שאלה אותו האישה מה תוכניותיו לאחר שישתחרר. הנער הגיב במבוכה ובבלבול. לא היו לו תוכניות. היא שאלה אם ירצה שתסדיר עבורו עבודה אצל מכר שלה. הוא ענה בחיוב. היא שאלה היכן יגור, והוא לא ידע מה לענות. לא היו לו בית או משפחה לחזור אליהם. היא הציעה שיבוא לגור בביתה, בחדר שהיה של בנה.

לאחר שמונה חודשים בהם גר עימה, אכל ממזונה ועבד בעבודה שהסדירה עבורו, הזמינה אותו האישה לשיחה.
אתה זוכר שהבטחתי שאהרוג אותך? שאלה.
מעולם לא שכחתי, ענה.
לא רציתי שהנער שהרג את בני ללא סיבה ימשיך לחיות על האדמה הזאת. זו הסיבה שבאתי לבקר אותך בבית הסוהר, בגלל זה סידרתי לך עבודה והזמנתי אותך לגור איתי. זו היתה דרכי לשנות אותך. עכשיו הנער הרוצח מת… אם תרצה תוכל להמשיך להשאר כאן, ואני אאמץ אותך לבן

את הסיפור הזה אני תמיד קוראת מתוך פליאה, ובכל פעם הקריאה מאתגרת מחדש. קל כל כך לענות באלימות על אלימות. לנקום, לאסור, להעניש. ולא לשנות דבר. ויחד עם זאת, ישנן דרכים רבות להרוג, לנקום. אפשר להפריד בין הרוצח לבין הרצח, לראות את האדם ולהרוג בנחישות את המעשה, לשנות את התנאים שהובילו לאלימות. אין שום דבר כנוע במאבקה של האמא הזאת על שמירת צלם האנוש שלה, של בנה ושל הנער שהיה רוצח.
בתמונה: קנון [אלת החמלה היפאנית] עם צבי, ציור של Mayumi Oda

הסיפור לקוח מתוך
:

Jack Kornfield, The Art of Forgiveness, Lovingkindness and Peace (Bantam, 2002)

הסיפור מופיע גם ברשומה שכתבתי על הלינץ' בשפרעם

סיפורי דהרמה (1): לא אחיה מתוך שינאה 29 ביולי 2008

Posted by Keren Fite in סיפורי דהרמה.
Tags: , , , , ,
8 comments

טנזין הוא פליט טיבטי שחי בסיאטל, וושינגטון. בגיל 52 אובחן כחולה לימפומה, והחל בטיפולי כימותרפיה בבית החולים המקומי. במהלך הטיפול התנהגותו הפכה תוקפנית: הוא תלש את העירויים מזרועו, סירב לשתף פעולה עם הצוות הרפואי, צעק על האחיות והתווכח בכעס עם כל מי ששהה בקירבתו. הצוות הרפואי חש מבוכה נוכח התנהגותו.

אשתו של טנזין הסבירה כי טנזין היה אסיר פוליטי במשך 17 שנים. חיילים סינים הרגו את אשתו הראשונה, אסרו אותו ועינו אותו ללא הפסקה בזמן המאסר. אתם מבינים, הסבירה אשתו לאנשי הסגל הרפואי, בית החולים ומערכת החוקים הנוקשה השורה בו, בשילוב עם טיפולי הכימותרפיה גורמים לטנזין לחוות מחדש את התקופה בה היה אסיר פוליטי. מבלי משים אתם גורמים לו לשנוא אתכם כשם ששנא את הסינים שכלאו ועינו אותו, והוא מעדיף למות מאשר לחיות מתוך השינאה הנוראית שהוא חווה עכשיו. על פי האמונה הטיבטית לב מלא שינאה הוא מצב נורא למות בו. הוא אינו יכול להמשיך כך. הוא צריך לעזוב את בית החולים כדי שיוכל ליצור את המרחב בו יוכל להתפלל ולטהר את ליבו.

הרופאים הסכימו לשחרר את טנזין בתנאי שצוות ההוספיס יבקר בביתו ויעקוב אחר מצבו. לי פאטון היתה אחות ההוספיס שמונתה לטפל בטנזין בביתו. היא התקשרה לארגון אמנסטי כדי להתייעץ כיצד לעזור לו. נציג אמנסטי טען שכדאי לדבר עם טנזין על ההתנסות האיומה שחווה בכלא. קורבנות עינויים מאבדים את אמונם באנושות ונותרים חסרי כל תקווה, הסביר לה, כדי שתוכלי לעזור לו, עליך למצוא דרך להשיב לו את התקווה.

לי נסתה לעודד את טנזין לדבר על חוויותיו הקשות בכלא הסיני. הוא סירב. עלי ללמוד לאהוב מחדש כדי שאוכל להחלים, אמר לה. בבקשה, אל תשאלי אותי על ההתנסויות ההן. עזרי לי לאהוב מחדש.
כיצד אוכל לעזור לך לאהוב? שאלה
שבי איתי, שתי מהתה שלי, התכבדי בעוגיות, ענה לה.
התה הטיבטי הוא תה מלוח, מכוסה בשיכבה של חמאה מחלב יאק. למרות שלא היתה מורגלת במשקה, לי ישבה עם טנזין ואשתו ולגמה תה-חמאה טיבטי במשך חודשים. במקביל נמשך הקשר עם הרופאים המטפלים שטיפלו בכאב הפיזי ממנו סבל טנזין. אלא שדומה היה שדווקא הכאב הנפשי הופך קל יותר ויותר.

האביב הגיע, ולי שאלה את טנזין מה עושים הטיבטים החולים בזמן האביב. הוא צחק. אנחנו יושבים במורד הרוח מכיוון הפרחים, ענה לה. ברגע הראשון היתה לי בטוחה כי טנזין דיבר שירה, רק אחר כך הבינה שהוא מדבר ברצינות גמורה: אנחנו יושבים בכיוון הרוח ומניחים לפרחים לאבק אותנו עם פריחת האביב החדשה. באבקת הפרחים יש כוחות ריפוי, הסביר לה.
לי התלבטה בשאלה היכן תמצא מספיק אבקת פרחי אביב עבור טנזין. היא החלה להביא פרחים אל ביתו. אחד מחבריה הציע שטנזין יבקר בחממות הפרחים באיזור. כשיצרה קשר עם מנהלי החממות המקומיות, והסבירה את הבקשה, תגובתם הראשונית היתה, הוא רוצה לעשות מה?! בהמשך התרצו והסכימו לארח את טנזין.

במהלך סופי השבוע הבאים ארזו טנזין ואשתו תה-חמאה טיבטי ועוגיות, ונסעו לבקר בחממות בסביבתם הקרובה. לאחר ארבעת הביקורים הראשונים, לי החלה לקבל טלפונים ממנהלי החממות המזמינים את טנזין לחזור ולבקר אצלם: קיבלנו משלוח חדש של פוקסיה, ויש גם דפנה נהדרת, הוא יאהב את ריחה של הדפנה! אה, כן, כמעט שכחתי, יש לנו ריהוט גינה חדש שאני בטוח שהוא יהנה ממנו, וגם הצבנו שרוולי רוח צבעוניים כדי לעזור לטנזין לזהות את כיוון הרוח כך שישב במקום האופטימלי כדי לקלוט את אבקת הפרחים…
האנשים החלו להכיר את טנזין, והיה להם אכפת ממנו. עובדי החממות החלו לסדר את ריהוט הגינה בכיוון הרוח, אחרים הביאו מים חמים עבור התה, הלקוחות הקבועים בחממות הביאו את עגלות הפרחים שקנו אל המקום בו ישב. דומה שקהילה מתהווה סביב טנזין ואשתו.

לקראת סוף הקיץ, חזר טנזין אל הרופא המטפל כדי לעבור סידרת בדיקות. בסקירת ה CT לא היה זכר לסרטן. הרופא הנבוך אמר לטנזין שאינו יודע כיצד להסביר את הממצא. טנזין ענה לו: אני יודע מדוע הסרטן הלך לו, הוא לא יכול היה להמשיך להתקיים בגוף שנמלא באהבה… כשהתחלתי לחוש את החמלה הגדולה מכל האנשים שעזרו לי, המטפלים בהוספיס, העובדים בחממות, כל האנשים ששאלו לשלומי, התחלתי להשתנות מבפנים. אני חש בר מזל על כך שניתנה לי ההזדמנות להתרפא בצורה כזו. חמלה מרפאה לא פחות מכימותרפיה…

את הסיפור הזה כדאי לקרוא פעמיים. בפעם הראשונה הסוף הדרמטי, המתאר ריפוי מסרטן ללא טיפול רפואי מקובל, תופס אותך במקום בו את נמצאת עם מידת האמונה או אי האמונה שלך בטיפולים אלטרנטיבים ובניסים רפואיים.

בקריאה שניה אפשר להניח לסוף הדרמטי, ולשהות בתוך יופיו של התהליך המתואר. ההחלטה הצלולה שלא לחיות מתוך שינאה; האומץ שבחיפוש דרך שונה לריפוי, דרך של חמלה וכבוד כלפי החיים; התהוותה של קהילה חומלת, היוצרת הֶקְשֵׁר רחב של אהבה. אהבה שאינה רומנטית, אהבה שאינה תשוקה. האהבה הטמונה בנכונות הפשוטה והאמיצה להיות נוכחת, נוכחות מלאה, בחוויית הסבל של אדם אחר.

כמו התה הטיבטי, הסבל הוא משקה קשה לעיכול. ולמרות זאת, אפשר לשבת איתו במורד הרוח ולפזר עליו אבקת פרחי אביב, אפשר להקשיב, להיות נוכחת, לכרסם איתו עוגיות.

"אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה" : חמלה וריקות במגילת רות 22 במאי 2007

Posted by Keren Fite in שבועות, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , , ,
4 comments

שבועות תשס"ז

מגילת רות נפתחת בנקודת שפל בחיי הדמויות. נעמי מאבדת את בעלה ואת שני בניה במואב. רות וערפה מאבדות את בעליהן. האובדן משנה את נעמי והופך אותה מרה. כמו איוב היא זועקת את כאבה ומתריסה באוזני נשות בית לחם : "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה".

בספר איוב הסבל הוא מבחן אלוהי הנוצר כתוצאה ממאבק שרירותי בין טוב לרע. בסיומו של המבחן ה' מסרב לתת סיבה לסבל, וכך נותר הסבל חסר משמעות ונשגב מבינת אנוש. לעומת זאת, סבלה של נעמי מוצג כתוצר של מהלך החיים. הסבל כשלעצמו איננו טוב או רע. בשונה מאיוב, נעמי לא מקללת את יום היוולדה או מתקוממת כנגד הקיום עצמו. היא מתכנסת פנימה ומבקשת לחזור הביתה.

המילים חכמה, הבנה, וידיעה חוזרות בספר איוב. חזרה זו מעידה על סיפור בו הסבל הינו נושא לדיון אינטלקטואלי. יותר מחוויה, הסבל הוא התרחשות אותה האדם מתאמץ להבין ללא הצלחה. הניסיון להבין מתסכל ומרפה ידיים משום שהידיעה המלאה שמורה לה' בלבד: "אָמְנָם, יָדַעְתִּי כִי-כֵן; וּמַה-יִּצְדַּק אֱנוֹשׁ עִם-אֵל. אִם-יַחְפֹּץ, לָרִיב עִמּוֹ–לֹא-יַעֲנֶנּוּ, אַחַת מִנִּי-אָלֶף".

בספר רות, לעומת זאת, חוזרות המילים עשיה, פעולה וחסד, ומתייחסות לאלוהים ולאדם. הסבל מוצג כחוויה עמוקה המאפשרת התקרבות בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. רות דבקה בנעמי ברגע הקשה ביותר: הרגע בו חוזרת נעמי, ריקה וחסרת כל, אל ביתה, בית בו רות תהיה נוכריה. הצהרתה של רות היא אמירה שיש בה מעשה: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".

מעשה רות מהדהד את מעשה אברהם: כמוהו היא עוזבת את עמה ואת בית אביה ובוחרת באלוהים. אולם, בשעה שהליכתו של אברהם אחרי אלוהים היא הליכה אחרי עקרון דין מופשט, רות בוחרת בחמלה ובחסד. רות יכלה להצהיר הצהרת נאמנות לנעמי ולהסתפק בכך. אולם, היא מגדילה לעשות ומתחייבת לאלוהים בנקודת זמן בה אלוהים מכזיב, בשעת השפל בחיי נעמי, אותה נעמי שחלקה עם רות ימים יפים יותר.

שרש המילה חמלה הוא ח.מ.ל ומשמעותו לשאת, לחלוק עם האדם הסובל את משא הכאב [1]. בשונה מרגש האהבה, הבא לידי ביטוי במשיכה ובדחיה, חמלה היא פעולה ישירה. במעשה חסד אין עבר או עתיד אלא רק הווה. ברגע בו כבד היגון מנשוא רות אינה מבכה את העבר, ואינה מבטיחה הבטחות שווא לעתיד, אלא מציבה עצמה ישירות בכאב ההווה ובהוויית האובדן של נעמי. רות הולכת בנעליה של נעמי, "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ ", מוכנה ומזומנה לחיי נדודים וחוסר ביטחון אישי, חברתי וכלכלי "וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין" [2], ושם, בזמן הריק של האַיִן, רות מתחייבת לאלוהים, "אלֹהַיִךְ אֱלֹהָי".

אלוהים הנמצא במגילת רות אינו אלוהים של דין צדק מופשט, אלא אלוהים הנגלה בפרטי הפרטים של החיים, ברגעי השפל וההתעלות, במעשים של חסד בין אדם לאדם. אלוהים שהמחוייבות אליו אינה מובנת מאליה אלא מתחדשת מרגע הווה לרגע הווה, הוויה בה בוחרים בכל יום מחדש.

ח ג   ש ב ו ע ו ת   ש מ ח  !

הערות
[1] הרחבה בעניין זה אפשר למצוא בכתבתו של ינץ לוי על הקשר בין סבל וחמלה
[2] הפעל אָלִין בו משתמשת רות מרמז על שנת הנודד שאינו ישן בביתו. למשל, בבראשית ל"ב, פס' י"ד: "וַיָּלֶן שָׁם, בַּלַּיְלָה הַהוּא".

עוד באותו ענין
יעקב נגן על חג שבועות כחג ההווה

אל תבכי ילדה, תבעטי לו בביצים 26 ביולי 2006

Posted by Keren Fite in אמא תחת אש.
Tags: , , , , , , , ,
5 comments

בשנה שעברה ר' חווה תקופה של שריטות. הוא תקף בעיקר את הבנות. מלכת-השמים החלה לחזור הביתה עם פסים אדומים לאורך לחייה. שריטות חדשות עיטרו את פניה, עוד לפני שהישנות הספיקו להגליד.

מה לא ניסינו ? הגננות הסבירו לילד שלא מרביצים ולא שורטים, יצרו עבורו "פינת כעס", מקום בו מותר להרביץ לכריות ולפרוק את הכעס בדרך לא מזיקה, ביוזמתי נכללו עבודות יצירה המאפשרות הפעלה מוטורית של האצבעות המדמה שריטה. ולמרות כל ההסברים והיוזמות, הילד המשיך לשרוט.

אחרי כמה שבועות של ניסיונות כושלים להתמודד עם התוקפנות בדרכי שלום, מלכת-השמים ואני יזמנו פגישת חמ"ל. "כשהוא בא לשרוט אותך, אל תבכי", אמרתי, "עשי לו כואב". הילדה התבוננה בי בשקט. "יש לו תלתלים יפים וארוכים", הזכרתי לה, "תתפסי אותם ותמשכי", אמרתי, "ואם הוא ממשיך לשרוט, תבעטי לו בביצים". מלכת-השמים חייכה.

בצהרי יום שישי באותו השבוע היא ניגשה לאבא שבא לאסוף אותה מהגן, ודיווחה בקולי קולות ובגאווה גדולה: "אבא, ר' בא לשרוט אותי ואני תפסתי אותו בשערות ומשכתי בדיוק כמו שאמא הראתה לי".

ומאז שוב לא שרט אותה אף ילד.

על חמלה ואלימות

שרון זלצברג, אחת המורות הידועות של מדיטציית ויפאסנה במערב, מספרת שבזמן שתרגלה מדיטציית חמלה בהודו, תקף אותה שיכור. איש לא עזר לה, והיא לא היתה מסוגלת להביא את עצמה להגן על עצמה. מבולבלת מחוסר יכולתה להגיב לתקיפה, פנתה אל המורה שלה למדיטציה. הוא הקשיב בתשומת לב לסיפורה, ואז ענה בכובד ראש: "עם כל החסד שבלבך היית צריכה לקחת את המטריה שלך ולהכות את האיש על ראשו"*.

משמעותה של היכולת שלנו לשאת בסבל ולהיות עדים לסבלו של הזולת אינה מתן היתר לאחרים להתעלל בנו. חמלה אינה פאסיביות, וחסד אינו כניעה. חמלה גם אינה אהבה במובן המערבי המקובל של המילה: אין בה רגשנות והיא משוללת תשוקה.

הנסיבות המסויימות בהקשרן מתרחש מעשה של חמלה או של אלימות הן הקובעות את תוצאותיו. אין זה מדוייק לקבוע באופן גורף שאלימות היא "רעה" בכל מקרה, וחמלה היא "טובה" בכל מצב. ראוי שנקודת הפתיחה לכל מעשה תהיה הענות למצב ולא תגובה עיוורת לדפוסים והטיות מעברנו. רק בדיעבד ניתן לדעת אם תוצאות הפעולה בה נקטנו יצרו טוב או רע.

בנפול אוייבך אל תשמח

עדיין מוקדם לומר מה יהיו תוצאותיה של המלחמה הנוכחית, כמה סבל תייצר, והאם תהיה "טובה" או "רעה".

אתמול (25.7.06) הודה לראשונה סגן ראש הלשכה המדינית של החיזבאללה, מחמוד קומאטי, כי אנשי חיזבאללה הופתעו מתגובת המחץ הישראלית: "לא ציפינו שישראל תפתח במבצע כה גדול נגדנו".

בנאומו האחרון ברשת "אל מנאר", ביחד עם האיום על שיגור טילים דרומית לחיפה, נסראללה מצהיר: "הסיסמא שלנו היא 'קודם כל הכבוד'. בתים וגשרים אפשר לבנות אבל לא ניתן שאיש יפגע בכבוד שלנו. אנו פתוחים לדיון מדיני אך יש קו אדום – האינטרסים המדיניים שלנו. אחרי שרייס באה לכאן היא למעשה נתנה לאוייב עוד צ'אנס. יש לפנינו עוד 7-10 ימים מכריעים ועלינו להמשיך לעמוד איתן ולגלות סבלנות. אנו נמשיך בעימות שלנו".

האם נשכיל לנצח במלחמה תוך שמירה על כבודו של האוייב? האם יהיה בנו האיפוק הדרוש לשבת אל שולחן המשא ומתן מבלי לשאוף להשפיל ולהכניע, אלא רק להגיע להסכם מועיל לשני הצדדים?

*הציטוט מתוך: שרון זלצברג, "חסד", הוצאת פראג 2001

בין "נעשה ונשמע" לבין מרידתה של בת פרעה 3 ביוני 2006

Posted by Keren Fite in פסח, שבועות, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , ,
4 comments

ב-ו' סיוון, יום מעמד הר סיני לעתיד לבוא, שולחת יוכבד את בנה בתיבה אל היאור. בכך מפרשת יוכבד מחדש את צו המלך פרעה להשליך כל בן עברי אל היאור. בת פרעה היורדת לרחוץ בנהר מוצאת את התינוק בוכה בתיבתו.

לשון המקרא המתארת את השלבים המובילים את בת פרעה להפר את חוקי אביה ולאמץ את הילד העברי, מקבילה לשלבים המובילים את אלוהים להציל את עמו מעבדות:

"ותרד בת פרעה… ותרא את התיבה… ותפתח… ותראהו את הילד… בוכה ותחמול עליו, ותאמר מילדי העברים זה" (שמות ב', ה-ו).

בת פרעה רואה את הילד כפי שהוא, תינוק בוכה המצוי בסכנת חיים. לפני שהיא מזהה אותו כ"ילד עברי", כבנו של האוייב, היא חומלת עליו, כלומר רואה אותו כאדם.

במסורת העברית בת פרעה נקראת בתיה – בת האלוהים. בחירתה לאמץ את הילד, בניגוד לצו המוות של אביה, היא מעשה של מרי אזרחי: היא נותרת בבית אביה, אך מסרבת לקיים את חוקיו.

המקרא אינו מתעד את השם שנתנה יוכבד, האם היולדת, לבנה, אלא דווקא את השם שבחרה האם המאמצת לתינוק שמצאה בנהר. בת פרעה מכנה את התינוק "משה". במצרית משמעות השם "בן", בעברית משמעותו "מי שנמשה מן המים", מי שלעתיד לבוא ימשה אחרים מעבדותם. האימוץ אינו בא למחוק את זהותו של משה, ואינו מתכחש להוריו (בת פרעה שוכרת את שירותיה של יוכבד כמינקת), אלא פשוטו כמשמעו מציל את חייו, ומעניק לו התנסות חשובה בעוצמת הממשל המצרי, שתאפשר בהמשך את הפיכתו למנהיג. אחרי הכל, נדרשת מידה מסויימת של חירות על מנת לצאת מעבדות. בשלב מסויים משה מסרב להקרא "בנה של בת פרעה", חוזר לזהותו העברית, עוזב את מעמדו כנסיך רם מעלה ונמלט אל המדבר, בו יתגלה בפניו אלוהים ויטיל עליו את שליחותו.

יום מעמד הר סיני מתקיים גם הוא ב-ו' סיוון. נאמר "ויען כל העם קול אחד", כלומר קבלת התורה מתרחשת מתוך קבלת האחר, מתוך ראיה עמוקה של זהות אנושית החבויה מתחת לכל השוני שעל פני השטח. העם "רואה את הקולות", ויחד עם זאת נאמר "תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". הפחד (יראה) מפני ההשגחה האלוהית, משולב בראיה מורכבת, חווייתית ועמוקה של המציאות (ראיית הקולות).

הזהות הסמלית בין יום הצלתו של משה ביאור לבין יום מתן תורה, מקפלת את תוך הקבלה המוחלטת של "נעשה ונשמע" את מעשה המרי של בת פרעה. ימי ספירת העומר, הימים שבין יציאת מצרים (פסח) למתן תורה (שבועות), הם הימים במהלכם נפטרו תלמידיו של רבי עקיבא. תלמידי החכמים, שלא היו כמותם בעלי ידע בתורה, מתים משום שידיעותיהם העצומות אינן מלוות בחסד וביראה. משמעותה של חוכמה ואחריות מוסרית אינה צייתנות עיוורת, אלא ראיה צלולה אל תוך נסיבות האירועים, פעולה מתוך שיקול דעת אנושי ולא על פי תבניות נוקשות.

טארה ירוקה 24 בינואר 2006

Posted by Keren Fite in בודהיזם כאן ועכשיו, מיתולוגיה, סיפורי אלות.
Tags: , , , , , , , ,
1 comment so far

במסורת הטיבטית, האלה טארה, הבודהא ממין נקבה, היא התגלמות החמלה האוניברסלית. משמעות שמה הוא "האחת המאפשרת ליצורים החשים לחצות את אוקיאנוס הקיום והסבל".

כיצד נוצרה טארה ?

ישנם מספר מיתוסים הנוגעים לאופן בריאתה של טארה. האחד מספר כי טארה היתה נסיכה שהרבתה במתן מנחות ותפילות לנזירים, ופיתחה מעלות רבות. הנזירים אמרו לה שמשום שהגיעה למעלה רוחנית גבוהה, הם יתפללו עבורה שתוולד מחדש בגוף גבר כדי שתזכה להארה (זרמים מסויימים של הבודהיזם טוענים כי לא ניתן להגיע להארה מלאה, המעלה הרוחנית הגבוהה ביותר, בגילגול בגוף אשה אלא רק בגוף גבר). טארה ענתה שלמעשה המושגים "גבר" ו"אשה" שניהם מקורם באשליה, ולמעשה אף אחד מהם לא מתקיים במציאות. "אני מעדיפה להשאר אשה", אמרה להם, "כך אוכל לסייע ליצורים החשים להגיע להארה". יש המפרשות גרסה זו של המיתוס כהצהרה פמיניסטית.

מיתוס אחר מספר כי טארה נוצרה מדמעותיו של אַוַולוֹקִיטִישְוַורָה (הבודהא של החמלה). הדמעות זלגו מעיני האל בשעה שהתבונן בסבלם העצום של היצורים החשים. מהדמעות שנשרו מצידו השמאלי נוצרה טארה הלבנה, מהדמעות שנפלו מצידו הימני נוצרה טארה הירוקה. בהמשך למיתוס זה, יש המתייחסים לטארה כאל בת לווייתו של אוולוקיטישוורה.

מבחינה הסטורית שתי הטארות מקושרות עם שתי נשותיו האדוקות של סוֹנְגְסְטֵן גַאמְבוֹ, המלך הדתי הראשון של טיבט. טארה הלבנה מיוחסת לוֵון צֶ'נְג, האשה שהגיעה מקיסרות סין. טארה הירוקה מיוחסת לבְהרְקוּטִי, האשה שהגיעה מנפאל.

אלת המעשה

באופן מסורתי טארה הלבנה מצויירת כאשה בשלה ודשנה המצטיינת בחוכמתה. טארה הירוקה מצויירת כבתולה צעירה ואנרגטית שניצוץ שובב בעיניה. הצבע הירוק מסמל פעולה (קארמה), ומשותף לטארה ולאַמוֹגְהַסִדְהִי, אל הקארמה.

טארה הירוקה יושבת כשרגלה השמאלית מקופלת תחתיה בתנוחה מדיטטיבית, ורגלה הימנית מושטת לפנים ומסמלת נכונות לפעולה. בכך משלבת דמותה של טארה הירוקה את כושר המעשה עם אמנות ההתבוננות. בידה השמאלית, המושטת לעזרת הנזקקים, היא אוחזת לוטוס כחול, סמל לטוהר ולעוצמה. ידה הימנית מושטת במחווה של ברכה.

טארה ירוקה היא אלת החמלה הפעילה. היא מסמלת את עוצמת הישועה ואת היכולת להחלץ מסכנות ולעבור מסבל לאושר.

ענק ירוק בדמות אשה

ג'ד דוהרטי מפסל ומצייר בעיקר נשים, מתוך מטרה ליצור דימויים של נשים בעלות עוצמה. ברוב המקרים, העוצמה הנשית מתורגמת לחוזק פיזי. העוצמה מתבטאת בדימויים של נשים גדולות מימדים שמאתגרות את דימוי היופי הנשי האנורקטי המקובל במערב.

העוצמה האנרגטית של הנשים המצויירות מתבטאת בהוספת מימד פנטסטי או בבחירת דמויות מיתולוגיות של נשים המצויירות בצבעים חזקים תוך הצבת סמלים מנוגדים זה מול זה. בחלק מציוריו דוהרטי מתייחס לציורי קומיקס של נשים העוסקות בפיתוח גוף. יתכן שבציור טארה הירוקה הושפע גם מדמותו של הענק הירוק (The Magic Hulk).

טארה הירוקה של דוהרטי אינה אשה צעירה ואנרגטית היושבת מוכנה לפעולה, אלא אשה בשלה וגדולה הניצבת בתוך ערימת גולגלות. התגלמות החמלה מבוֹססת בתוך הסבל האנושי מבלי לאבד דבר מעוצמתה או מיכולת המעשה שלה.

רשומה זו מתבססת על המאמר:

Green Tara and White Tara – Feminist Ideals in Buddhist Art, November 2000