jump to navigation

המשפחה היא שדה בו הטירוף גדל כמו עשבים שוטים 13 באפריל 2015

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
2 comments

כל חייה ניסתה אלן להבין את החלום החוזר הטורד את מנוחתה: אימה מחליקה איתה מתחת לפני הנהר, והיא כמעט טובעת. אחרי חיים של מאבק בעוני והתמודדות עם אב שתיין ואלים ואם מנוכרת קשת יום, אחרי שילדיה בגרו ושני בעליה כבר נפטרו, אלן יוצאת לברר את תעלומת חלום הטביעה. היה או לא היה?

הספר סובב סביב שאלות של זיכרון וזהות. כמו סיפור בלשי מצטברים הרמזים אודות זיכרון הטבילה/טביעה בנהר, עד אשר אחיה של אלן מספר לה את גירסתו לסיפור. או אז, ניצבת אלן בפני השאלה האם חובה עליה לבחור, האם יש סיפור זהות נכון אחד, או אולי כל הסיפורים וכל הזיכרונות יכולים להתקיים זה לצד זה.

my-drowning מציאות החיים של "הטביעה שלי" היא מציאות של תנאי קיום קשים ואכזריים בקהילה כפרית עניה. חיי מחסור הסובבים סביב העדר: ילדי המשפחה רעבים, לובשים בגדים שהתקבלו מצדקה ונעליים קטנות מכפי מידתם, הוריהם לכודים במאבק השרדות ואינם פנויים לטפל בהם.

גרימסלי מתאר תיאור ריאליסטי של עוני ומצוקה. חיי הילדים אינם חיים של שמחה, מציאות חייהם רחוקה מתיאורי המשפחה המאושרת המסתפקת במועט שמתארת לואיזה מיי אלקוט ב"נשים קטנות". רגעי העונג נדירים ומעטים.

אך, למרות הקושי, אלן מתגעגעת לילדותה ולאמה האהובה. את חוויית ההעדר היא ממלאה בדימיון ובמישור קיום מאגי: אלן זוכרת את אחותה הקטנה שמתה בהעדר טיפול רפואי. האחות מלווה אותה. היא "רואה" אותה גדלה. מישור המציאות המאגית מעלה שאלה בנוגע למהימנותה של אלן כמספרת, ולמהימנות גירסת העבר אותה היא מספרת. לחילופין, המימד המאגי הוא מימד של מציאות מקבילה, מנחמת ומכילה כמו מי הנהר שיש בהם מוות ופחד, אך גם זרימה אין-סופית.

הספר כתוב בגוף ראשון, והוא שילוב קטעי נרטיב בזמן הווה ובזמן עבר: הנרטיב בזמן עבר מביא את זיכרונות הילדות של אלן הצעירה, הנרטיב בזמן הווה מאפשר לאלן הבוגרת להתבונן על חייה. אלן הצעירה מתארת את ילדותה ללא כחל וסרק, על העוני, האלימות, הקור והרעב שאיפיינו אותה. אלן הבוגרת רואה את הוריה כפי שהם: שורדים נוכח מציאות חיים חסרת רחמים. היא עצמה מצליחה לבנות חיים עצמאים ושונים, אך משהו בה כמה אל המציאות המאגית של ילדותה, מבלי לייפות את אכזריותה של מציאות החיים בהרי אפלצ'יה.

"אהבתה של אמא נשפכה על מדסון כמו מפל מים טהור ומנצנץ. גם אבא הציג את גאוותו בבנו החדש ונשא אותו על זרועו הכפופה בשרוול חולצת הפלנל כשלגם ויסקי או עישן סיגריה. אני לא זוכרת שאבא נגע בי אי פעם כדי להחזיק אותי. הוא היה עושה זאת רק כדי להכאיב לי. אמא עשתה ממני יצור שנברא רק כדי להביא דברים ולסחוב, יצור לא יעיל במיוחד, כי שלא כמו נורה, לא יכולתי לקחת ממנה את התינוק ולספק לו את צרכיו במקומה. ישבתי שקטה ורעבה בפינה, שמלתי הדקה תחובה בין ירכי, וגופו החיוור של מדסון מכוסה בשמיכתו ומאשים אותי בדרך שלא הצלחתי להבין"

מציאות החיים האכזרית בה נשים נועדו לעבודת שירות קשה, והגברים הם בעלי השליטה לא הופכת את אלן לאדם כועס או מתוסכל. כמעט באורח פלא היא מצליחה לראות ולתעד בסיפורה את האלימות, העדר האהבה, ההזנחה הרגשית והניצול המיני, ועדיין להפוך לאדם אוהב וחומל המצליחה לשאת את הכאב והאלימות, ועדיין ליצור חיים שונים משל עצמה.

"הטביעה שלי" הוא הראשון בטרילוגיה על חייו של דן קרל (בנה של אלן). שני הספרים הנוספים הם "ציפורי חורף", ו"נחמה ואושר". בטרילוגיה יש מימדים אוטוביוגרפיים מחייו של ג'ים גרימסלי שגדל גם הוא בדרום הכפרי והעני.

"עבור מי שגדל בדרום", אמר גרימסלי על ילדותו, "המשפחה היא שדה בו הטירוף גדל כמו עשבים שוטים".

ג'ים גרימסלי, הטביעה שלי. מאנגלית: לאה ששקו. הוצאת גוונים. 192 עמ'.

כל עוד הנר דולק אפשר לתקן 15 בדצמבר 2014

Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
3 comments

מסופר כי האור הראשון שנברא בבריאת העולם נגנז בשל מעשיהם המקולקלים של בני האדם. יש המפרשים כי האור הגנוז נשמר עבור הצדיקים, וכי על הצדיקים לגלות את האור הגנוז באורח חייהם.

אמר רבי אלעזר:

אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם.

ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא.

שאלו חסידים: היכן גנזו?

השיבו: בתורה

שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?

השיבו: ימצאו וימצאו.

שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?

השיבו: יגלוהו באורח חייהם.

Crab Nebula אלא שאיננו צריכים לשאוף למעלת צדיקים על מנת על מנת לגלות את האור הגנוז בחיי היומיום. היכולת לראות את הזולת כשווה וכראוי להגנה ולצדק, ראוי לה שתהיה מידתו של אדם. אדם המבין את האנושיות שבכעס, וחווה את החמלה שבסליחה.

פעם אחת נפלה קטטה בין אשתו של רבי זאב וולף מזבארין ובין המשרתת שלה. בעלת הבית האשימה את המשרתת בשבירת כלי, ודרשה ממנה לשלם את הנזק. המשרתת הכחישה את האשמה וסירבה לשלם. הריב נמשך, עד שהחליטה האשה לתבוע את המשרתת שלה לדין תורה.

משראה רבי זאב שהיא מחליפה את בגדיה ועומדת לילך אל הרב, הלך ולבש אף הוא בגדים נאים.

שאלה אותו אשתו: "למה אתה עושה כך?",

השיב רבי זאב: "גם אני רוצה לילך אל הרב".

התנגדה אשתו, ואמרה: "אין הדבר יאה לך, שהרי אני עצמי אדע להציע את טענותי בבית הדין".

"את בוודאי תדעי" – השיב הצדיק – "אבל אותה יתומה מסכנה, המשרתת שלך, היא לא תדע להציע את טענותיה. על כן אני מבקש להיות לה למליץ, כי אין לה מי שיריב את ריבה".

וגם אם נפלנו אל תהומות השנאה והזעם, הרי שבכל מקום בו נגלה נדיבות, בכל רגע בו נסכים לדבר במקום להכות, שם תפתח דרך לתיקון ולשינוי לטובה.

מעשה ברבי ישראל מסלנט שיצא לרחובות העיר באחד מלילות ימי התשובה, וראה אור קלוש בוקע מדירה רעועה.

נכנס רבי ישראל, וראה מתקן נעלים יושב ליד נר דועך, ומכה בחיפזון בפטישו על הנעל.

שאלו רבי ישראל: "מה לך כי נחפזת, ר' יהודי?"

ענה אותו הסנדלר: "רבי, הרי כל עוד הנר דולק – אפשר עוד לתקן!"

יצא רבי ישראל לרחוב וקרא:

"יהודים! שימעו אחים יהודים! כל עוד הנר דולק אפשר לתקן!"

כשאתם מדליקים נרות חנוכה, הדליקו גם אור של שינוי. צאו אל העולם ועשו מעשים של אור.

הסיפורים מתוך: 'אור הגנוז' – מעשיות חסידים שאסף מרטין בובר

התמונה: Crab Nebula, NASA

מידה ראויה של יאוש 20 באוקטובר 2014

Posted by Keren Fite in מדע בידיוני, משהו לקרוא.
Tags: , , , , , ,
2 comments

עלילת "הקיסר האל של חולית" מתנהלת ככרוניקה של מוות ידוע מראש. כבר בפרקי הפתיחה של הספר מנבא לטו אטריאידס השני, הקיסר האל של היקום, את סופו. יותר מאשר דיון בשאלת האפשרויות למניעת סוף זה, טמון הענין בספר בבירור המניעים שהובילו את לטו השני לבחור במיזוג עם דג החול וקבלת הפיכתו לעקלתון, תהליך המוביל לאובדן הדרגתי של אנושיותו.

god emperor of dune HEB זהו התרגום הראשון לעברית של הספר הרביעי בסידרת ספרי חולית. העלילה מתרחשת כשלושת אלפי שנים לאחר סיום ההתרחשויות המתוארות ב"ילדי חולית". סאגת חולית משתייכת לענף הפנטסיה בספרות המדע הבידיוני, ומאופיינת על ידי עלילת חיפוש (quest) וחניכה. המחפש מזוהה, לרוב, כמשיח העובר מסע פנימי וחיצוני במהלכו הוא נכון להקריב את עצמו למען הבטחת קיומו של העולם. שני הספרים הראשונים בסדרה, "חולית" ו"משיח חולית", מתארים את תהליך החניכה וההתבגרות ואת תקופת הבגרות והשילטון של פול אטריאידס. הספר השלישי והרביעי, "ילדי חולית" ו"הקיסר האל של חולית", מתארים את תהליך החניכה וההשלמה עם הייעוד המשיחי, ואת שלבי הסיום של תקופת שלטונו של לטו אטריאידס השני, בנו של פול.

בניגוד לספרי מדע בדיוני רבים הלוקים בדמויות שטוחות ובייצוג רדוד של נפש האדם, פרנק הרברט מציג בסאגת חולית מציאות מורכבת ורבת פנים. ההתלבטות עימה מתמודד לטו הינה הרחבה של המבחן מולו ניצב פול. פול מגיע לאראקיס כנער, ובפרקי הפתיחה של "חולית" מאבד את אביו ואת מעמדו כדוכס היורש של בית אטריאידס. סכנת החיים בה נתון פול, והדחף לנקום את הבגידה בבית אטריאידס, הם התמריץ הראשוני לקבלת הייעוד המשיחי. בהמשך, חזיונות הנבואה הנגלים בפניו, מעמידים את פול בפני ההכרח הבלתי נמנע שבמלחמת חורמה וקבלת מעמדו כמנהיג הדת המשיחית שסוחפת את היקום. אולם, ב"משיח חולית" פול נרתע מלממש את "שביל הזהב", דרך האמצע שתבטיח את המשך קיומו של היקום ושל האנושות.

לטו, הנולד אל תוך יתמות, לאחר שאביו יצא כמנהג הדררים למות במדבר, מכיל בתוכו את תודעת האבות והאמהות שקדמו לו. כמי שתודעתו התעוררה עוד ברחם אימו, הוא ניחן בזוית ראיה ייחודית בנוגע לאופי האנושי. בסופו של "ילדי חולית", לטו הנער מקבל על עצמו את המיזוג עם דג החול, מיזוג שיבטיח את מימושו של "שביל הזהב". "הקיסר האל של חולית" עוסק במהותו של "שביל הזהב" וביצירת ממשיכי דרך ללטו המצוי בשלבי הסיום של הפיכתו לעקלתון.

לטו מוצג כפילוסוף של המין האנושי, הרואה את בני האדם כמונעים בידי יצר ההשרדות הבא לידי ביטוי באלימות או באהבה. מטרתו של לטו היא לשנות את התשוקה האנושית למלחמה, ולכוון מחדש את התנהגותם של בני האדם לשיתוף פעולה, אהבה וחמלה. הרברט יוצר דיאלוג מעורר סקרנות בנוגע לדרך המימוש של מיזם שאפתני שכזה, אולם הדיונים לא מצליחים להמריא מעבר לקלישאות המגדריות הצפויות של אלימות-גברית ואהבה-נשית. שתי הדמויות המסקרנות ביותר הן דאנקן איידהו וסיונה אטריאידס, ההופכים, כמעט בעל כורחם, לממשיכי חזון "שביל הזהב".

האדם נתפס כמי ששואף לכאוס, הבא לידי ביטוי במלחמה, תוך האחזות, נואשת כמעט, במסגרות התייחסות שרירותיות היוצרות אשליה של וודאות בעולם המשתנה ללא הרף. לטו, שתודעתו הנשית-גברית חובקת את העבר ואת העתיד, מודע עד כאב למבנים שמלבישה התודעה האנושית על המציאות, וטוען כי שיחרורם של בני האדם מקיבעונם המחשבתי טמון ביצירתיות ובהפתעה. סיונה מייצגת את ה"חדש" היצירתי: לוח ריק עליו עשוי להרשם העתיד, מיחידי הסגולה המסוגלים להעלם מזמן לזמן מעיניהם הבוחנות של הרואים את הנולד. איידהו מייצג את הנורמה האנושית הישנה, לפיה ניתן למדוד את התקדמותה והתפתחותה של הנורמה החדשה. למרות היותו של איידהו צפוי-לכאורה, בשל היכרותו רבת השנים עם בני אטריאידס, דווקא הוא הממחיש את יכולת ההפתעה הטמונה בבני האדם.

אם להשתמש באופן חופשי בדבריו של תומס דיטש, הרברט מצליח ליצור דמויות עגולות ומורכבות המאופיינות על ידי "מידה ראויה של ייאוש": חוסר הוודאות והחרדה הקיומית המצויות בבסיס הסבל, האושר והבחירה האנושית. "הקיסר האל של חולית" רחוק מלהשתוות לעוצמה הסוחפת של "חולית", אך עשוי להעניק מספר שעות של הנאה לאוהדי הסאגה.

פרנק הרברט, הקיסר האל של חולית. תרגמה מאנגלית: דורית לנדס. עם עובד. 527 עמ'.

שמע ישראל: הקשבה בפרשת ואתחנן 8 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in פרשת ואתחנן, פרשת שבוע.
Tags: , , , , ,
add a comment

בפרשת ואתחנן משה ממשיך את נאום הפרידה שלו מהעם, שהתחיל בפרשת דברים. הנאום מסכם את קורות העם ארבעים שנה במדבר, ומדגיש את הניצחונות וההצלחות ואת ידו של ה' בכל אלה.

Ma Lin Quietly Listening to Wind in the Pines בפרשת ואתחנן מופיעות שוב עשרת הדברות, ומופיע הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". אפשר לפרש את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" מנקודת מבט הומניסטית-חילונית ולאו דווקא דתית.

החוש המרכזי אותו אנו מתבקשים להפנות לאלוהים [או בהקשר זה היקום, הטבע, הרוח או הנפש] הוא דווקא שמיעה. מדוע דווקא שמע ישראל?

בספר יצירה, שהוא ספר קדום של הקבלה, מונים שלושה אברי אהבה: "שלשה אוהבים הלב והאזנים" (ספר יצירה, פרק שישי, חלק ה').

במשלי נאמר לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ; תַּטֶּה לִבְּךָ, לַתְּבוּנָה (משלי, ב 2)

הגר"א מפרש: חכמה הוא ששומע ומקבל מאחרים, ותבונה שמבין דבר מתוך דבר, ולשמוע ולקבל זהו באזניים ולהבין דבר מתוך דבר זהו בלב

מדוע אזניים?

השמיעה אינה פעולה רצונית. אנו שומעים משום שיש לנו אזניים המסוגלות לשמוע. הקשבה לעומת זאת אינה פעולה פאסיבית, אלא בחירה של הלב. לכאורה, איננו עושים הרבה בזמן שאנחנו מקשיבים. אבל הקשבה אמיתית, הקשבה שבלב – היא פעולה אותה אנו צריכים לעשות בכוונה מלאה, ובתשומת לב גדולה.

הקשבה היא ביטוי מובהק לאהבה, ואילו חוסר הקשבה הוא סימן (ולעיתים גם סיבה) לחוסר אהבה, לתחושת דחיה וסלידה. כאשר אנו אוהבים אדם, מעניין אותנו לשמוע מה יש לו לומר, ולכן אנו רוצים ומסוגלים להקשיב לו. אבל, גם אם אנו סולדים מאדם, הקשבה מודעת לדבריו עשויה לפתח בנו חמלה ונכונות הבין את הדברים מנקודת מבטו. ומכאן הפירוש, חכמה היא ששומעת ומקבלת מאחרים ומתוך זה מבינה.

הקשבה היא אומנות הדורשת מאמץ, תרגול ומיומנות רבה. קיימות אין סוף דרכים להקשבה: להקשיב למה שאדם אומר, לשים לב לדרך בה הדברים נאמרים, לטון הקול, לצבע המילים. לתת לאדם לו אנו מקשיבים את התחושה שאנחנו נוכחים בסיפור שלו, שומעים את המילים, וחשים את התחושות. וגם אם אנו חלוקים בנוגע לעובדות, הרי שהקשבה יכולה להביא לכך שנבין את הרגש והחווייה העומדים מאחורי המילים.

ומה הקשר לשמע ישראל?

מתוך הציווי להקשיב: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו,ד). אנו מגיעים לאהבה: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. והנה לנו אזנים (שמע) ולב (ואהבת).

מדוע לצוות על הקשבה?

את האהבה הבאה לידי ביטוי בהקשבה, לא ניתן להחזיק או לשמור. זו אהבה המתהווה מרגע לרגע, ממילה למילה, מהקשבה להקשבה. אהבה שיש לבחור בה בכל רגע מחדש. ציווי במשמעות מחוייבות, תזכורת פנימית לעשייה, להקשבה.

וכאשר אנחנו מקשיבים, הקשבה עמוקה, הקשבה עם כוונה, אנו מרחיבים את חוויית הקיום האנושי, נוגעים בכל מה שהוא זר, שונה ואחר, בין אם הוא משתייך לעולם האנושי או לעולם הטבע. אנו מרחיבות עצמנו כדי לשמוע, להקשיב, להכיל את כל הקולות כולם.

למי הקשבתם היום?

 

התמונה:  Ma Lin, Quietly Listening to Wind in the Pines

תשעה באב: הזמנה לחמלה 3 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in ט' באב, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

Ernst_Ludwig_Kirchner_Totentanz_der_Mary_Wigman_1926-8 קיץ. זמן חורבן והרס. באיזור המזרח התיכון, הקיץ הוא העונה שבין הקציר לבין האסיף; תקופה של חום, יובש וצמא, בה כל גיץ הופך לאש. המיתוסים של עמי האיזור מספרים על גברים צעירים שמתים מוות אלים ומרווים את האדמה בדמם.

במועדי הלוח העברי, ט' באב הוא יום תענית על החורבן, יום של התמסרות לאובדן ולבכי. אלא שכשם שהקיץ מכיל בתוכו את ההבטחה למים ולסתיו, כך החורבן מכיל בתוכו את ההבטחה לחמלה ולחיים.

הרקע לצומות לזכר חורבן בית המקדש טמונים במעשי עם ישראל במדבר: ב- י"ז בתמוז, ארבעים יום אחרי שעמדו במעמד הר סיני, מתרחש חטא העגל. בליל ט' באב שבים המרגלים לדווח על ארץ ישראל ומוציאים דיבתה.

ר' יוחנן אומר: "אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם [בכיה לשווא על הארץ] – ואני קובע לכם בכיה לדורות [בכי וצום ב-ט' באב]" (תענית כ"ט ע"ב)

על החמלה

השרש ח.מ.ל משמעו לשאת. המילה حامل (חַאמֵל) בערבית משמעה אשה הרה. מכאן, חמלה משמעה לשאת את כאב החיים, לשאת את סבלו של הזולת, להיות נוכחת בסבלו של הזולת.

בעת כעס מצהיר משה כי אינו אמו הורתו של העם קשה העורף אותו נגזר עליו להנהיג: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק?  (במדבר יא 10-12). אולם נוכח חרון אפו של האל המבקש להשמיד את העם הסוגד לעגל הזהב, משה מגונן על העם ומבקש להציל את חייו: שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ (שמות, לב 12).

הרוע נובע מתוך מציאות של העדר. הכמיהה אל עגל הזהב היא כמיהה אל החומר, דבר מה שניתן להאחז בו, איזו אשליה של ביטחון, הבטחה של סופיות. אלא שהקיום האנושי הינו ארעי וזמני, והתשוקה (שנובעת מתוך העדר) רק מגבירה את הסבל.

ניתן לראות את הארעיות האנושית בדברי ה' אל משה: לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם:  כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ (דברים, ט 5). מתוך פרשנות חילונית אפשר לומר שעמים באים ועמים הולכים והאדמה לעולם נשארת. עם ישראל לא מקבל את ארץ ישראל כתוצאה מסגולתו המיוחדת, אלא כחלק מגלי ההרס והבניה שבמציאות העולם הזה, כחלק ממעגל הלידה- המוות- והלידה מחדש הטמון במחזוריות הטבע (לענין זה ראו גם רשימה על פרשת דברים).

מכאן, שצום ט' באב הינו שיחרור, ולו לרגע, ממציאות החומר, ויתור על השפע והנוחות של היומיום. פתיחת הלב לנשיאת האבל, הסבל, והכאב של האנשים סביבנו: מי שברחו מביתם בגלל ההפצצות, מי שאיבדו את בניהם בגלל הקרבות.

חמלה אינה אהבה במובנה הפשוט והפשטני – אני אוהבת אותך ולכן אני רוצה בך – אלא היכולת לעמוד נוכח פני הסבל ולשאת את הכאב. לא רק את הכאב הקרוב אל עצמי, אלא גם את כאבו של הזולת. האחר, הלא מוכר, השונה, הזר והמפחיד. כן, גם את כאבו של מי שנחשב לאוייב.

בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ונאמר שיבנה במקום בו תתקיים אהבת חינם. במלחמה הזאת חוזרת האמירה "אין לנו ברירה". אין לנו ברירה להפגיז, אין לנו ברירה להרוג, אין לנו ברירה להקריב. המצב הבלתי-נסבל של העדר, התחושה הנוראית של אין ברירה, מובילים לאלימות.

חמלה היא מצב של יש ברירה. חמלה היא בחירה. בחירה בחיים, בחירה בשותפות גורל, נכונות לחיות ביחד על האדמה הזאת.

מי יתן ונהיה כולנו משוחררים מכאב, אובדן וסבל.

התמונה:   Ernst Ludwig Kirchner, Mary Wigman's Dance of Death

פרשת דברים: ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו 2 באוגוסט 2014

Posted by Keren Fite in פרשת דברים, פרשת שבוע.
Tags: , , , , , , ,
2 comments

פרשת דברים היא פרשת השבוע הראשונה בספר דברים. זהו הנאום הראשון, בסדרה של נאומים, אותם נושא משה לפני מותו. באופן מפתיע, מונה משה בנאומו רשימה מגוונת של עמים שכבשו חלק זה או אחר של ארץ ישראל, אך נעלמו ממנה כליל: האֵמִים, הרפאים, החֹרִים, הזמזֻמים, העוִים והכפתורים, כולם בזמן זה או אחר היו שועי הארץ ואדוניה, השמידו את עמי הארץ והטילו חיתתם עליהם.

jeremiahs-lamentation-chagall וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה:  כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה. הָאֵמִים לְפָנִים, יָשְׁבוּ בָהּ–עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם, כָּעֲנָקִים; וְהַמֹּאָבִים, יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים, לְפָנִים, וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם, וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם:  כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ, אֲשֶׁר-נָתַן יְהוָה, לָהֶם.

וְקָרַבְתָּ, מוּל בְּנֵי עַמּוֹן–אַל-תְּצֻרֵם, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם:  כִּי לֹא-אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹן לְךָ, יְרֻשָּׁה–כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה. אֶרֶץ-רְפָאִים תֵּחָשֵׁב, אַף-הִוא:  רְפָאִים יָשְׁבוּ-בָהּ, לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים, יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים; וַיַּשְׁמִידֵם יְהוָה מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר–אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת-הַחֹרִי, מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים, עַד-עַזָּה–כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר, הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם (דברים א, ט-יב; יט-כג)

אולם, מסתבר שאדוני האתמול הם הנעלמים של המחר. כל העמים הללו שמזכיר משה נעלמו מעל פני הארץ, נכבשו ופוזרו, ועמים אחרים (מואב, עמון ואדום, להם הובטחה חלקה בארץ ישראל) כבשו וגירשו אותם. מה הטעם להזכירם בנאום משה?

בפירוש רש"י לספר בראשית, מסביר רש"י: ומה טעם פתח בבראשית? משום – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו) … שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים"; הם אומרים להם: "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י בראשית, פרק א´ פסוק א´).

על כך מפרש פרופ' ישעיהו לייבוביץ: כל הארץ (ובמובנה הרחב, העולם) שייכת לה', וכל עם היושב בארץ מסויימת עושה זאת ברצון ה' ואין לו כל זכות או בעלות על ארצו. בשונה משאר העמים להם הובטחה חלקה בארץ (אדום, מואב ועמון), הרי שההבטחה לעם ישראל כרוכה בתנאי של עבודת ה'. הברית בין ה' לבין העם אינה ברית חינם, אלא יש לה תנאי והוא עבודת ה'.

לפי פרשנותו של לייבוביץ, על עם ישראל הוטלה החובה והאחריות המיוחדת למעשיו. מחובתו לעשות מעשים טובים, כי ה' רואה בו אחראי למעשיו, עוד יותר משהוא רואה עמים אחרים אחראים למעשיהם. כלומר, הברית עם אלוהים היא אחריות שדורשת יותר ואין בה מתן רשות לעשות כל מה שיעלה על דעתנו בשם ה'.

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים

התשובה לשאלה מהי עבודת ה' ראויה טמונה בדברי הנביא ישעיהו. בנבואת חזון (ההפטרה לפרשת דברים) מתאר ישעיהו מציאות חברתית בה בעלי הכח והשררה מנצלים לרעה את החלשים והנזקקים: כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם (ישעיהו, א, כב-כג).

החורבן נובע מהשחיתות והניצול החברתי, ולא משום שהעם מתרשל בפולחן ובסגידה לה': וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ–הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה (ישעיהו, א, טו-יז).

ארץ ישראל עברה ידיים רבות, וסיפורה הוא סיפור של כיבוש וחורבן, שיבה ובניה מחדש. עלינו לשאול עצמנו איזה עתיד אנו מבקשים עבור בנינו ובנותינו. צה"ל הוכיח שוב ושוב את כח ההרתעה של ישראל, אך הניצחון האמיתי אינו מצוי בשדה הקרב אלא בשולחן הדיונים.

כשיסתיים מצעד הגנרלים, כשישקוט רעם התותחים, אנו נאלץ להתמודד עם החורבן, העוול והשחיתות. זו תהיה השעה לחמלה, לבניה ולתקומה. ומוטב מוקדם ממאוחר.

התמונה: (Jeremiah’s Lamentation, Chagall (1956

עוד בנושא:

חלון אפשר לתקן אבל לא חיים של ילד: רשימה משנת 2012 על מבצע עמוד ענן עצוב לגלות עד כמה אנו ממשיכים להיות נתונים במלחמת התשה

הקול השר את שירו האחרון 14 ביולי 2014

Posted by Keren Fite in בודהיזם, משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
add a comment

טזא הוא דמות בידיונית שיצרה קארן קונלי בהתבסס על תחקיר ארוך שנים וראיונות עם גולים ומתנגדי משטר בורמזיים. באמצעות דמותו של טזא קונלי מספרת את סיפורם של האסירים הפוליטים בבורמה. הספר מתאר את המאבק העממי כנגד שילטון החונטה הצבאית בבורמה (הקרויה כיום מיאנמר) דרך סיפורם של שני אחים: אונג מין שעוזב את בורמה כדי להאבק מאבק אלים בשילטון הדיקטטורה, וטזא המלהיב את המפגינים בשירי מחאה, נכלא ונשפט לעשרים שנות מאסר, וממשיך בדרך מאבק של מחאה לא-אלימה גם מאחורי כותלי הכלא.

הקורא מתוודע לאכזריות ולאבסורד של מציאות החיים בכלא דרך עיניו של ילד יתום שנסיבות חיים קשות מביאות אותו לחיות בכלא. בשונה משאר אוכלוסיית הכלא הילד אינו אסיר או סוהר, אלא מתגורר בכלא, אותו מכנים האסירים "הכלוב", משום שאינו מכיר מציאות חיים אחרת, ובהעדר השכלה וידע, אינו יודע על אפשרויות אחרות ומפחד לנסות.

lizard cage "המקום הזה, שכולו בנייני לבנים וחומות גבוהות, הוא בית הספר שלו ומגרש המשחקים שלו והבית שלו. הוא לא חושב שזה מוזר. הוא זוכר-שוכח ששיחק עם ילדים אחרים בכפר, לפני המון זמן – כשהיה קטן מאוד… הכלא אינו מקום לילדים קטנים. למרבה המזל הוא לא ילד קטן. הצרחות באמצע הלילה, קולות העינויים, הנהמות והזעקות המוחנקות של קרבות, של גברים אונסים, נאנסים, של ריח צואת אדם… הראיות המוצקות לכך שבני אדם משתגעים או נעשים אכזריים, מראה גברים בוכים, גברים גוססים: הוא מבוגר דיו להכיר את כל הדברים האלה".

אלא שהמפגש עם טזא מזמן לילד הפתעה: "האסיר הרזה, עם הלסת העקומה, הוא בלתי מזיק. וגם אם הוא מסוכן, הרי הוא נעול בכלוב. אבל לא כאן טמונה הסכנה. אלא באופן שהאיש הזה מפתיע אותו, תופס אותו לא מוכן, ולא באמצעות אלימות או במילים קשות אלא בנדיבות".

טזא שנאסר כאסיר פוליטי כלוא בבידוד. אל מול הניתוק הנכפה עליו במהלך שנות הבידוד בצינוק, טזא מתרגל חמלה: "הכלוב שלי הוא מנזר אחד גדול, והמאסר שלי הוא מדיטציה ארוכה מאוד".

במטרה לפגוע במורל של האסירים הפוליטיים מתכננת הנהלת הכלא להכניס אל תאו של טזא עט ונייר, ואז לאתר אותם במהלך חיפוש פתע, ולהאריך את מאסרו של טזא במשפט ראווה. כאשר מגיעים סוהרים המחפשים את הנייר והעט האסורים, השקולים בשילטון דיקטטורי לפצצות מתקתקות, מצהיר טזא: "אין לי שום דבר להחביא מפניכם". משום שהשליך את החפצים המפלילים מתאו, הסוהרים אינם מצליחים למצוא את הנייר והעט. ככל שמתקדם החיפוש תופח התסכול של סוהריו של טזא, עד שהוא מתפרץ באלימות ללא שליטה.

"אתה לא חייב להכות אותי", אומר טזא לסוהר הצעיר שקיבל פקודה, "אתה יכול לסרב לו". אלא שמרגע שהחלו המכות, האלימות רק מחריפה. ואל נוכח פני האלימות, קולו של טזא עולה צלול וברור, "אתה אומר לפעמים את התפילות הבודהיסטיות שלנו?" הוא שואל את מפקד הסוהרים, "סאבה סאטא אביפאג'הא הונטו, כל יצור חי באשר הוא, מי ייתן ויהיה חופשי מפוגענות". וברכת החמלה מופנית בו זמנית אליו ואל סוהריו, כי שווים הם.

"אין מה לעשות עם זיכרון האלימות, כפי שלא היה מה לעשות עם האלימות עצמה, מלבד לשאת אותה מבלי להעשות כמוה, וזו העבודה הכי חשובה שלו בכלוב, איך הוא נכנס, איך הוא יוצא".

כשגופו דווי מהמכות שקיבל, יודע טזא שהוא עייף. "כל המאבקים האלה. מעייפים כל כך", הוא מספר לסוהר צ'יט ננג שהופך לבן בריתו. "אני מתכוון לשחרר את עצמי. אני מוכן לצאת מהכלוב… אני כבר לא מסוגל לשנוא אותם. אני לא שונא… את מי שהכניסו אותי לכאן, מי שמחזיקים בי כאן… אני מתכוון לומר שסיימתי את המלחמה… החיים שלי היו כלי הנשק שלי. אבל גם המוות יכול להיות נשק". ובמילים אלו מכריז טזא על שביתת רעב.

אלא שלפני שהוא משלים את שביתת הרעב הוא משכנע את צ'יט ננג לעזור לילד לצאת מבית הסוהר, ובילד עצמו הוא מעורר את הכמיהה לידע ולידיעת קרוא וכתוב: "אתה יודע למה זה דומה, לקרוא? … זה כמו לעוף. קריאה של ספר יכולה לקחת אותך לכל מקום בעולם".

הילד, שמצליח להחלץ מבית הסוהר נושא עימו את שיריו האחרונים של טזא, השירים שכתב בבית הסוהר: "אני נטשתי כל כלי נשק מלבד הקול השר את שירו האחרון. ומלבד היד, אחי היקר, היד שלי הכותבת אותו".

קארן קונלי, כלוב הלטאה. תרגם מאנגלית, יואב כץ. הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר 2009.

לתרום להיסטוריה של טוב הלב

בראיונות על הספר מספרת קארן קונלי על תהליך הכתיבה והמוטיבציה לכתיבת רומן העוסק במציאות החיים בכלא:

הספר נכתב בתהליך ארוך שנמשך תשע שנים. הכנסתי את עצמי לכלוב קטנטן, כמו גיבור הספר. במהלך ארבע השנים הראשונות לכתיבת הספר, בכיתי כל יום.

כתיבת הספר היתה מעשה של אומץ לב: ירדתי אל תהומות האפלה ושהיתי שם עד שמצאתי דרך החוצה. האפלה האנושית שהיא להיות כלוא, אלים וסובל ונזקק לאהבה. זו היתה חובתי, וזה גם היה סוג של תהליך טיהור.

בזמן שכתבתי את כלוב הלטאה הבנתי שהדבר המועיל ביותר שביכולתי לעשות ככותבת הוא לתרום להיסטוריה של טוּב הלב. זה אולי נראה מוזר – לחפש אחר טוּב לב בין כותלי הכלא, אבל בית כלא הוא רק מיקרוקוסמוס של העולם שאנו חיים בו יום-יום.

הפרטים שונים, אך המאבקים והצרכים האנושיים זהים: לאכול כראוי, להרגיש נקי ובטוח, לחיות בתחושת כבוד, לחיות עם יכולת בחירה, עם אמת כלשהי, לאהוב ולהיות נאהב, למות בחסד…

בכל יום אני פוגשת אנשים רחומים, ותעלומת הטוּב שלהם נשגבת ממני כמו גם תעלומת הרוע המוחלט בקרב החוקרים והסוהרים. זו התעלומה שלנו, התעלומה האנושית. זה גם הסיפור שלנו, של האפשרויות שלנו, לוּ יד הגורל המופלאה של הולדתנו היתה מתרחשת במקום אחר: אתם יכולתם להיות הפליט, אני יכולתי להיות המעַנָה.

להתעמת עם האמת הזאת – גם זה נטל. אחרי הכול, כל אחד מאיתנו הוא צופה, משקיף, האדם הסָביר שרק במקרה אינו שומע, אינו מדבר, אינו רואה את האנשים האלה, הבלתי נראים, אלה שחיים בצדו השני של הגבול.

ג'קי: המסע אל אימא 28 בינואר 2013

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, סרטי נשים.
Tags: , , , , , , , , , ,
add a comment

סופי וקאריס מעולם לא הכירו את אימן. אימא עבורן היא "רחם" ותו לא: האישה האמריקאית שילדה אותן, ומסרה אותן לטיפולם של אבא ואבא, זוג הומוסקסואלים שגידלו אותן באהבה רבה בהולנד. "כשאינך יודעת מי אימא שלך," אומרת סופי בפתיחת הסרט, "כל אישה יכולה להיות אימא."

סופי (קאריס ון הוטן) היא עורכת מגזין אמביציוזית ודעתנית המקדישה עצמה לעבודתה. דאן (ג'לקה ון הוטן, אחותה בחיים ולא רק על המסך), מקדישה עצמה לרצונם של אחרים, החל מילדי הגן בו היא עובדת וכלה בבעל שמנהל את חייה. כל אחת שקועה בחייה, והקשר ביניהן רופף ומוגבל לפגישות במהלך ארוחות ערב מזדמנות עם הוריהן. שיחת טלפון בלתי צפויה מארה"ב מזמנת להן פגישה עם אימן.

Jackie-Poster

האם מאושפזת בבית חולים לאחר ששברה את רגלה. היא לא יכולה לנהוג בעצמה, ומשום שהיא סובלת מנזק בעור התוף היא אינה יכולה לטוס לבית החולים השיקומי אליו היא מיועדת להגיע להשלמת הטיפול. תמונה של התאומות כתינוקות, שנמצאת בארנקה של האם, מובילה את הצוות המטפל לפנות לשתי האחיות ולבקש שיגיעו לארה"ב כדי לעזור לאימן. סופי המעשית מסרבת מיד. דאן החולמנית קופצת על ההזדמנות להכיר את אימה ומסרבת לקבל לא כתשובה.

הפתיחה המופרכת משלבת פאתוס והומור, ומהווה הקדמה ראויה למסע הנשי שמהווה את עיקר הסרט. שתי האחיות נוסעות מהולנד לארה"ב כדי להסיע את אימן בקרוון רעוע לאורכה של ניו-מקסיקו.

בדרכן יפגשו בכל הקלישאות המקובלות של סרטי מסע: התקשורת הסלולרית תקרוס ותשאיר אותן מנותקות מהעולם המוכר, בתזמון מושלם גם מיכל הדלק יתרוקן ויותיר אותן בלב מדבר, פגישה בלתי צפויה עם נחש תוביל לקרבה בין האם לאחיות ובין האחיות לבין עצמן, הנסיעה בין נופי מדבר פראיים תביא לרגעים של תובנה.

"תמיד דמיינתי אותך כסוג של אינדיאנה ג'ונס, ואותי מצטרפת אליך למסע הרפתקאות" מספרת דאן לאימה ברגע של גילוי לב. לאורך המסע, האם (הלן האנט בתפקיד אקסצנטרי ומשחק משובח) הופכת מזרה שתקנית ועוינת, למורת דרך שמלמדת את שתי האחיות משהו על עצמן ועל העולם.

מה שמתחיל בעלילת מסע בנאלית למדי, הופך למשל מעורר מחשבה על יחסים, זהות, ומשמעותה של אימהות. בשונה מהסטריאוטיפ המקובל לפיו האימהות הינה קשר ייחודי הנרקם בין אישה לבין בתה, היחסים הנרקמים בין סופי, דאן וג'קי מעידים כי הקשבה, חמלה, נוכחות וקבלת האחר-הזר על כל מוזרויותיו הן אבני היסוד החיוניות לקשר אנושי משמעותי.

האחיות דוברות שתי שפות, הולנדית ואנגלית, והדיבור המשולב בשתי השפות יוצר מעין מגדל בבל לשוני בו, בשונה מהסיפור המקראי, הבלבול מתהווה לכדי חירות. שפת אם אינה בהכרח השפה אותה מדבר אדם מילדותו עם אימו, אלא שפה המייצרת תקשורת הכלה והקשבה, שפה שלעיתים רבה בה השתיקה על הדיבור.

שתי האחיות, שאינן אימהות בעצמן, מוצאות את הדרך להקשיב ולהכיל את עצמן ואת זולתן. כי ההיכרות עם האחר כמוה כיציאה למסע הרחק מעצמך, הרחק מהמוכר והבטוח; והאימהות, כמהות וכחוויה, טמונה בנכונות ללדת מחדש ולהיוולד מחדש בכל רגע ורגע.

ג’קי – הטריילר של הסרט

בנות לוהטות, בירה קרה: אלימות, נסיבות וחמלה בסרט "בעמק האלה" 22 ביוני 2009

Posted by Keren Fite in ביקורת סרטים, דרמה, הערות שוליים.
Tags: , , , , ,
2 comments

בדיון המתפתח בסוגיית שוטרי המג"ב כתבו כמה מגיבים כי נדמה שיש פתיחות לראות את מורכבות הסיטואציה רק כשמדובר בחיילים "שלנו". הסרט "בעמק האלה" עוסק בהשלכות הקשות של מלחמת עירק על החברה האמריקאית. יש שטענו כי מדובר בסרט המשתייך לסוגת ה"יורים ובוכים", העוסק בכאב "חיילינו". לדעתי הסיפור הקולנועי והסיפור העיתונאי על חייו ומותו של ריצ'רד דיוויס מהווה המחשה ליכולת לראות את אחריות היחיד למעשיו, ביחד עם הכרה בנסיבות מורכבות, ונכונות להקשבה עמוקה ונעדרת שיפוט. המקום בו אנו רואים את הנסיבות שלנו-אנו הוא המקום בו אנחנו פוקחים עינינו לראות את הנסיבות המשפיעות על הזולת.

בסרט "בעמק האלה" שוטר צבאי לשעבר מגלה כי בנו, שזה עתה חזר מהקרבות בעירק, נעדר מבסיסו. בחקירה איטית, המדמה חקירה פלילית נפתלת בנוסח הסדרה "חוק וסדר", הפרטים בנוגע למעשיו של הבן בעירק ונסיבות העלמותו הולכים והופכים לזוועה שהסבר פשוט בנוגע למי עשה מה, ומי נושא באחריות הפלילית, אינו מסוגל להכיל.

ואולי עיקר הזוועה בסרט הזה מצויה בכותרות הסיום המספרות כי הסיפור הקולנועי אינו משל אלא מבוסס על מקרה אמיתי.

ריצ'רד דיוויס שירת במחלקה ב' באוגדת הרגלים השלישית. אנשי האוגדה היוו חוד חנית שהוביל את ההתקפה האמריקאית על עירק. יש המעריכים כי חיילי אוגדה זו היו מעורבים בהרג יותר מכל יחידה אחרת בעירק. ביולי 2003 חזרה מחלקה ב' לבסיס פורט בנינג לחופשה בבית, והחיילים קיבלו פקודה "להתאוורר ולהרגע". אחרי שישה חודשי לחימה, דיוויס וארבעה מחבריו לפלוגה הלכו "להתאוורר" במועדון "פלטינום" שהבטיח לחיילים בנות לוהטות ובירה קרה.

ריצ'רד התגייס בגיל 19. במשך 5 שנים התאמן בשיטות מגוונות של הרג, מהיכולת להרוג אדם במו ידיו ועד מומחיות בכלי נשק שונים. הבית בו גדל היה בית פטריוטי שדגל בערכים אמריקאים שמרנים. אביו לחם בויאטנם, ושירת בקבע לאחר המלחמה. סיפורי המלחמה של האב השרו על הבן רצון לחזור הביתה עם סיפורי מלחמה משל עצמו.

אמו של ריצ'ארד היא פיליפינית, והדימיון שלו לאימו גרם לילדות עמוסה ברדיפות והצקות. "לא נעים לי לומר זאת אבל יש אנשים נחשלים במיזורי", סיפר האב, לני דיוויס, "ריצ'רד חטף הרבה יחס שלילי בגלל המראה השונה שלו". על הבחירה בסוזן סרנדון בתפקיד האם בסרט, ובמובלע על הבחירה בשחקן המייצג את פניה הלבנים של אמריקה כבן דמותו של ריצ'רד, אמר לני: "סוזן סרנדון היא שחקנית נהדרת, אבל היו צריכים לבחור שחקנית אסייתית. זה היה ממחיש את הדיעות הקדומות שאשתי וריצ'רד, וגם אני דרכם, סבלנו".

בעירק ריצ'רד מתוודע לפניה השרופים של המלחמה: טנקים חרוכים וחלקי גופות פזורים ברחבי המדבר. החיילים מצלמים "תמונות מטורפות" שממחישות עד כמה מיידי, שרירותי ובלתי מסתבר הוא המוות. "כל הזמן תמהתי איך זה לשבת לדבר ולעשן סיגריה עם חבר, וברגע אחד להפוך לפחם כי בכלל לא שמעת את הפגז מגיע", סיפר אחד החיילים, "אתה הרי שומע רק את הנפילות שהחמיצו את יעדן".

אחרי זמן נוסף של אימונים, נשלחה מחלקה ב' ל"סמטת המארב" בבגדד. "היו שם 50 צלפים שאנחנו היינו צריכים להוריד" סיפר סמל פרנק לינדה. במהלך הקרב הפך הרחוב כולו לזירה של אש ופיצוצים זרועה בדם ובבשר אנושי קרוע לגזרים. הלחימה בשטח הבנוי נמשכה חמש שעות גיהנומיות, וקרב זה הפך לאחד הקרבות השנויים במחלוקת וכונה בהמשך "טבח מידטאון".

לאחר שהושג שקט מתוח, הותקפה אחת היחידות על ידי מתאבד. למרות שהמתאבד הפעיל את חגורת הנפץ במרחק מה מחיילי היחידה, ורק חייל אחד נפצע בפועל, החל מרגע זה "הוסרו הכפפות כליל". כל הלוחמים השבויים קיבלו יחס של מתאבדים פוטנציאליים.

החיילים החלו לבצע חיפוש מבית לבית בזוגות. במהלך החיפוש בבית ריצ'רד נותק מבן-זוגו, גרג פרואיט. "שמענו יריות מהקומות העליונות ומהמרתף", מספר פרואיט. כמה רגעים אחר כך, דאגלס וודקוף, שהוביל את צוות החיפוש במרתף, עלה למעלה בלוויית שני שבויים, אחד מהם איבד את ידו מפגיעה של פגז. אולי מתוך טירוף רגעי או כדי לכונן את עליונותו כמנצח, ריצ'רד תקע את ידו בכתף המדממת של השבוי הפצוע וצעק "אני הייתי צריך להרוג אותך יא מניאק!".

חודשים אחר כך, בבסיס פורט בנינג בג'ורג'יה, אחד החיילים, שהתראיין באנונימיות, ניסה להסביר את התנהגותו חסרת ההגיון של ריצ'רד: "אתה יודע, זה לא כמו שאומרים לך, אמנת ז'נבה וכל זה. כשאתה בקרב אתה לא מנסה לקחת שבויים או לעזור לפצועים. אתה מחסל אנשים וממשיך הלאה".

בסרט "בעמק האלה" חבריו של מייק מכנים אותו "דוקטור" בהומור מבשר רע. האב החוקר את העלמו של בנו מצליח לשחזר קטע קצר שצולם בטלפון הסלולרי של הבן. באותו הקטע הבן מכניס ידיו לפצעיו של פצוע שבוי באיצטלה של רופא שבא לעזור לו. בין צווחות הכאב של השבוי, נשמעות צהלות השמחה של חבריו של הבן. הקליפ הקופצני והקצר, שצילומיו חסרי מיקוד ומשמעותו נסתרת, חוזר ומופיע במהלך הסרט כדי לסתור את הצילומים הברורים והיציבים של זירת הפשע ואת הנרטיב הפלילי שהולך ומתגבש במהלך החקירה. השילוב הסותר בין שני הכוחות, זה המבקש משמעות ברורה אחת ואשמים למשפט ולעונש, וזה הנותר מלא זעזוע וללא מילים, ממחיש יותר מכל דבר את הצורך לשהות בכאוס לפני ששופטים אותו. אין כאן ניסיון להצדיק או להלל את המעשים. יש כאן ניסיון להבין את האופן בו סיטואציות בהן סכנת מוות אמיתית או מדומיינת, בשילוב כח מוחלט שניתן לצד אחד ותלות מוחלטת של הצד השני, גורמות לאנשים נורמטיביים לאבד את אנושיותם.

במהלך חופשת האיוורור, אחרי שהבירה נשפכה כמים, ואחרי אין ספור מופעי עירום של "בנות לוהטות" שגילן עולה בקושי על 16, הפכו ריצ'רד וחבריו קולניים יתר על המידה, עד אשר התבקשו לעזוב את מועדון "פלטינום". כשיצאו מהמועדון התפתח ויכוח סביב השאלה מי אשם בגירוש מהמועדון. במהלך הויכוח החלו ריצ'רד וג'ייקוב בורג'וין להתקוטט. בשלב כלשהו מצטרף גם מריו נאוורט לקרב האגרופים המתפתח. ואז, ללא סיבה ברורה שולף אלברטו מרטינז סכין ודוקר את ריצ'רד. ריצ'רד נפל אל הקרקע כשהוא מדמם, והחל מדבר עם אלברטו, מבקש שיפסיק את ההתקפה. ג'ייקוב פונה לאלברטו ואומר לו שעדיין אפשר להפסיק את הכל, לקחת את ריצ'רד לבית חולים. "חשוב על הבן שלך", הוא אומר לאלברטו. אלא שאלברטו ממשיך לדקור את ריצ'רד. בשלב זה ג'ייקוב, מריו, ודאגלס (שסירב לתת הצהרה בנושא אך הובהר מעדויות אחרות שלא היה מעורב באופן פעיל ברצח) מתרחקים מהמקום.

ריצ'רד נדקר כ- 33 פעמים. משום שלא הצליחו לקבור את הגופה, מריו, אלברטו וג'ייקוב, שורפים אותה ומשאירים אותה למאכל החיות. את ראשו של ריצ'רד הם עוטפים בכיפה. "זה סימן לכך שהיה להם אכפת מהקורבן, מעין ביטוי לאהבה", מסביר ברנרד ספייסר, אחד החוקרים בפרשה.

לני לא מקבל את ההסבר שניתן לרצח בנו. לטענתו הרצח תוכנן מראש, ומריו וג'ייקוב ריתקו את ריצ'רד בזמן שאלברטו דקר אותו למוות. מריו ואלברטו היו חברי כנופייה לפני שהצטרפו לצבא. השמועה אמרה שריצ'רד עמד לדווח על כך שאנסו נערות בעירק.

התאוריה של לני בנוגע למניעים לרצח בנו מעולם לא התקבלה רשמית. למרות זאת, אחד החוקרים הבכירים בפרשה מסכים שעדויותיהם של ג'ייקוב ושל מריו הן שטות גמורה. "אבל, אם זה מה שהם רוצים לספר, ובכל זאת זה יכניס אותם לכלא, אז נלך על זה", הוא אומר, "הם בטח רבו על דבר מה מטופש. הם לא חיבבו את דיוויס מההתחלה, ואם לומר את האמת היה לבחורים האלה קל להרוג. הם בטח עשו את זה בשביל הכיף".

לכל אחד יש את המיתוסים המכוננים מהם הוא מנסה לחלץ משמעות. פול האגיס, במאי הסרט, מקשר בעילגות מגומגמת בין סיפור דוד וגוליית לבין סיפורם של לוחמים שהפכו רוצחים: "הם היו צעירים מידי, כמו דוד", מסביר האב השכול בסרט, "לא היה צריך לשלוח ילד צעיר שכזה למשימה איומה כזו מול גוליית".

הסרט מזעזע באיפוק שבו. הסירוב להגיש את סיפורו של ריצ'רד דיוויס במעטפת של לקח ברור וחינוכי משאיר מרחב של חמלה כלפי הנרצח והרוצחים. גוליית אינו ממשל או חיילי רשע. גוליית הינו הטבע האנושי.

מקורות:

* הפרטים על הסיפור האמיתי עליו מבוסס הסרט "בעמק האלה" הם מתוך כתבה של מייקל בואלס שפורסמה במגזין פלייבוי במאי 2004. הכתבה של בואלס היא שנתנה לפול האגיס, במאי הסרט, את ההשראה ליצירה. בואלס והאגיס כתבו את התסריט במשותף.

Mark Boal, Death and Dishoner, Playboy magazine, May 2004

* ניתוח הסרט הוא בהשראת ביקורת קולנוע מאת א' סקוט שפורסמה בניו-יורק טיימס בספטמבר 2007.

A. O. Scott, “Seeking Clues to a Son’s Death and a War’s Meaning”, New York Times, September 14, 2007.

הגר במדבר: חניכה, עוצמה וחמלה 27 בספטמבר 2008

Posted by Keren Fite in ראש השנה, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , ,
4 comments

בראש השנה אנו קוראים את הפרקים המספרים על לידתו ועקדתו של יצחק (בראשית כ"א וכ"ב). בתוך סיפור זה נמצא גם סיפורה של הגר. הגר היא דמות שולית בסיפור המקראי. היא מצריה, ולכן זרה. היא פלגש, ולכן מעמדה נמוך יותר ממעמדה של שרה. היא אשה בעולם בו הגבר הוא הנותן את הטון.

אלא שעוצמתה של הגר טמונה ביכולתה לגלות חמלה, והסיפור מלווה את שלבי התרגול והחניכה אל החמלה.

פעמיים יוצאת הגר אל המדבר. בפעם הראשונה היא בורחת, בפעם השניה היא מגורשת. בשתי הפעמים היציאה אל המדבר היא כורח ולא בחירה. המדבר מסמל מקום של גלות, בדידות ופחד. אלא שההתבוננות שכופה המדבר על הגר, תרגול חמלה והעוצמה הרוחנית המגולמת בדמות המלאך שנגלה לה, עוזרות לה למצוא את דרכה ולבנות את חייה במדבר.

בפעם הראשונה בורחת הגר מפני העינוי והסבל שמטילה עליה שרה. במובן מסויים היא בורחת מפני עצמה, מפני גורלה. הגר יודעת לשרוד במדבר, היא יודעת למצוא מים. המלאך פוגש אותה עַל-עֵין הַמַּיִם. אלא שהגר, הנמלטת מפני הקושי והכאב, אינה יודעת מי היא ולאן היא בורחת. המלאך שואל אותה אֵי-מִזֶּה בָאת–וְאָנָה תֵלֵכִי. הוא פונה אליה כהָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי. כל עוד הגר אינה יודעת מי היא ולאן היא הולכת, כמוה כשפחה ואין היא משוחררת באמת. יכולתה למצוא מים מעידה על עוצמה אדירה ויכולת הישרדות מרשימה. אלא שהמעין לצידו יושבת הגר הוא מקום של בלבול ואובדן דרך. המלאך מורה לה, שׁוּבִי אֶל-גְּבִרְתֵּךְ, וְהִתְעַנִּי, תַּחַת יָדֶיהָ. אין זו אטימות לסבלה של הגר, זוהי הזמנה לגלות את עצמה באמצעות ידיעת הסבל ותירגול חמלה.

שרש המילה חמלה הוא ח.מ.ל, לשאת. המלאך שולח את הגר לשאת את סבלה. לא לברוח, לא להאבק, אלא לדעת את הסבל לעומקו ולהיות נכונה לשאת אותו. יותר מזה, הוא מזמין אותה לראות לא רק את סבלה-שלה, אלא גם את סבלה של שרה, את סבלה המר של האשה העקרה שמניע אותה למרר את חיי שפחתה. בכל מובן חברתי וכלכלי הגר אינה שווה לשרה. אולם, שתיהן חולקות את הכמיהה האנושית להמשכיות ולביטחון, כמיהה שעבור נשות התקופה התגלמה בבן זכר. במובן זה הגר ההרה יכולה לגלות רוחב לב כלפי גבירתה.

המלאך מנחם את הגר, ג'ובני באטיסטה 1732

הגר נותנת שם למלאך: וַתִּקְרָא שֵׁם-יְהוָה הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ, אַתָּה אֵל רֳאִי, ויותר מכך, היא מתחייבת להמשיך ולראות:  כִּי אָמְרָה, הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי–אַחֲרֵי רֹאִי. כולנו רוצים מישהו שיראה אותנו, לא מתוך מידת הדין אלא מתוך מידת הרחמים. המלאך רואה את הגר ויודע את סבלה. בו זמנית הוא מציב מולה את האתגר שבראיית עצמה ובראיית זולתה מתוך מידת הרחמים. הגר ההרה, הגר שהיא רחם, חוזרת אל בית שרה ואברהם, אל הבית שאיננו ביתה, כשהיא מוכנה לשאת בסבל ולהיות רחמים.

בפעם השניה מגורשת הגר אל המדבר. למרות הנסיבות הקשות של הגירוש, ניתן לראות בו שיחרור בפועל. כשפחת-מלוג הגר היא רכושה של שרה, ולכן מבחינה חוקית שרה יכלה למכור את הגר במקום לגרשה. במובן מסויים הגירוש הינו מעשה החמלה של שרה. למרות שהיא רואה בהגר, ועכשיו גם בישמעאל בנה, איום, היא אינה נוקמת בהגר בשם פחדיה, אלא זוכרת לה את חסד חזרתה מהמדבר. היא משחררת את הגר, ובכך מוקירה לה תודה על כך שנשאה איתה בצער עקרותה והמתינה עד שקיבלה את יצחק. הגירוש אל המדבר משחרר את הגר ומאפשר לה לבנות את ביתה במדבר.

אלא שהגר מפחדת מפני הבלתי נודע. היא יוצאת עם חמת מים ופת לחם. כשאוזלים המים היא מאבדת את עשתונותיה ומתמסרת לייאוש. הגר מתיישבת במרחק מה מישמעאל ופורצת בבכי. רק כאשר היא מגיעה אל המקום האפל של הנפש נגלה לפניה המלאך ואומר אַל תִּירְאִי. הפעם מזמין אותה המלאך להתבונן בפחד.

הגר בוכה בכי של ייאוש, בכי של כאב, בכי של אפיסת כוחות. הפחד גורם לה לראות עתיד מלא אסונות, ולהיות עיוורת להווה. בכך היא מאבדת את המרחב הנפשי שמאפשר למצוא מים וחיים. התעוררות אינה מעשה סופי ומוחלט. חמלה אינה אירוע חד פעמי אלא תרגול לחיים. הגר שידעה לתרגל חמלה כלפי שרה, אינה מחוסנת מהפחד, וצריכה לשוב ולראות, להמשיך וליצור את דרכה, להכיר מחדש בזהותה. בדבריו המלאך מעיר את הגר אל ההווה: מַה לָּךְ הָגָר; אַל תִּירְאִי… קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ.

השאלה הפשוטה מַה לָּךְ וההזמנה לא לפחד, אַל תִּירְאִי, מחזירים את הגר מהפחד מפני העתיד אל העשיה אשר בהווה. כשהיא לוקחת את ידי בנה בידה, היא מתבוננת בצרכי הזמן והמקום בו היא נמצאת, ובאותו הרגע נפקחות עיניה לראות מים וחיים: וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת מַיִם, וַתַּשְׁקְ אֶת-הַנָּעַר.

מרגע זה הגר הופכת לסמכות בחיי בנה. הגר היא אחת הנשים הבודדות הפוגשת את שליח האלוהים, לא פעם אחת אלא פעמיים. הגר היא זו המקבלת את ההוראה לגבי שמו של ישמעאל, והיא הנותנת שם למלאך האלוהים. היא האישה היחידה המקבלת הבטחה לצאצאים רבים. היא, ולא אברהם, מחנכת את ישמעאל ורואה אותו הופך לעצמאי. היא, ולא אביו, בוחרת עבורו כלה מבנות עמה. והמדבר הופך להיות ביתה, המקום בו היא שרויה באחדות עם עצמה ועם זולתה.

שנה טובה!