הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית

תשעה באב: הזמנה לחמלה 3 באוגוסט 2014

קיץ. זמן חורבן והרס. באיזור המזרח התיכון, הקיץ הוא העונה שבין הקציר לבין האסיף; תקופה של חום, יובש וצמא, בה כל גיץ הופך לאש. המיתוסים של עמי האיזור מספרים על גברים צעירים שמתים מוות אלים ומרווים את האדמה בדמם.

במועדי הלוח העברי, ט' באב הוא יום תענית על החורבן, יום של התמסרות לאובדן ולבכי. אלא שכשם שהקיץ מכיל בתוכו את ההבטחה למים ולסתיו, כך החורבן מכיל בתוכו את ההבטחה לחמלה ולחיים.

הרקע לצומות לזכר חורבן בית המקדש טמונים במעשי עם ישראל במדבר: ב- י"ז בתמוז, ארבעים יום אחרי שעמדו במעמד הר סיני, מתרחש חטא העגל. בליל ט' באב שבים המרגלים לדווח על ארץ ישראל ומוציאים דיבתה.

ר' יוחנן אומר: "אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם [בכיה לשווא על הארץ] – ואני קובע לכם בכיה לדורות [בכי וצום ב-ט' באב]" (תענית כ"ט ע"ב)

על החמלה

השרש ח.מ.ל משמעו לשאת. המילה حامل (חַאמֵל) בערבית משמעה אשה הרה. מכאן, חמלה משמעה לשאת את כאב החיים, לשאת את סבלו של הזולת, להיות נוכחת בסבלו של הזולת.

בעת כעס מצהיר משה כי אינו אמו הורתו של העם קשה העורף אותו נגזר עליו להנהיג: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק?  (במדבר יא 10-12). אולם נוכח חרון אפו של האל המבקש להשמיד את העם הסוגד לעגל הזהב, משה מגונן על העם ומבקש להציל את חייו: שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ (שמות, לב 12).

הרוע נובע מתוך מציאות של העדר. הכמיהה אל עגל הזהב היא כמיהה אל החומר, דבר מה שניתן להאחז בו, איזו אשליה של ביטחון, הבטחה של סופיות. אלא שהקיום האנושי הינו ארעי וזמני, והתשוקה (שנובעת מתוך העדר) רק מגבירה את הסבל.

ניתן לראות את הארעיות האנושית בדברי ה' אל משה: לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם:  כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ (דברים, ט 5). מתוך פרשנות חילונית אפשר לומר שעמים באים ועמים הולכים והאדמה לעולם נשארת. עם ישראל לא מקבל את ארץ ישראל כתוצאה מסגולתו המיוחדת, אלא כחלק מגלי ההרס והבניה שבמציאות העולם הזה, כחלק ממעגל הלידה- המוות- והלידה מחדש הטמון במחזוריות הטבע (לענין זה ראו גם רשימה על פרשת דברים).

מכאן, שצום ט' באב הינו שיחרור, ולו לרגע, ממציאות החומר, ויתור על השפע והנוחות של היומיום. פתיחת הלב לנשיאת האבל, הסבל, והכאב של האנשים סביבנו: מי שברחו מביתם בגלל ההפצצות, מי שאיבדו את בניהם בגלל הקרבות.

חמלה אינה אהבה במובנה הפשוט והפשטני – אני אוהבת אותך ולכן אני רוצה בך – אלא היכולת לעמוד נוכח פני הסבל ולשאת את הכאב. לא רק את הכאב הקרוב אל עצמי, אלא גם את כאבו של הזולת. האחר, הלא מוכר, השונה, הזר והמפחיד. כן, גם את כאבו של מי שנחשב לאוייב.

בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ונאמר שיבנה במקום בו תתקיים אהבת חינם. במלחמה הזאת חוזרת האמירה "אין לנו ברירה". אין לנו ברירה להפגיז, אין לנו ברירה להרוג, אין לנו ברירה להקריב. המצב הבלתי-נסבל של העדר, התחושה הנוראית של אין ברירה, מובילים לאלימות.

חמלה היא מצב של יש ברירה. חמלה היא בחירה. בחירה בחיים, בחירה בשותפות גורל, נכונות לחיות ביחד על האדמה הזאת.

מי יתן ונהיה כולנו משוחררים מכאב, אובדן וסבל.

התמונה:   Ernst Ludwig Kirchner, Mary Wigman's Dance of Death

פריחת השקדיה: הרף עין אביב 26 בינואר 2013

השקדיה פורחת ראשונה בתקופה בה סימני האביב עדיין אינם נראים. פריחתה הלבנה, המלווה בריח נהדר, מבטיחה כי האביב בוא-יבוא, מבטיחה כי המעגל הנצחי של הטבע ימשיך להתקיים.

בתנ"ך מוזכרת השקדיה בספר ירמיהו, בנבואת ההקדשה של נביא החורבן: "מה אתה רואה ירמיהו ויאמר מקל שקד אני רואה…" ונענה "כי שוקד אני על דברי לעשותו" (ירמיהו א', י"א). לאחר החורבן הנורא, יחזור סמל השקד בנבואת הנחמה של ירמיהו כדי להבטיח בניה ותקומה: "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע" (ירמיהו ל"א, כ"ז)

באגדה על פריחתו המוקדמת של השקד מסופר:

כשנבחר ירמיהו לנביא החורבן ראה בחזונו מקל שקד, רמז לנחישותו של אלוהים להוציא את החורבן מהכח אל הפועל: "כי שקד אני על דברי לעשותו". השקד הצטער צער רב על כך שהוא נבחר למבשר רעות, והתאונן לפני פמליה של מעלה.

השקד קיבל הבטחה למידה כנגד מידה: כשם שבישרת את החורבן, כן תבשר את הגאולה. מטה גאולה שיהיה בידו של המשיח, יהיה עשוי מעץ שקד.

מאז מחכה עץ השקד ליעודו, והוא ראשון לפריחה. בכל ליל ט"ו בשבט, הוא ער כל הלילה, מאזין ומקשיב לכל המייה, מתנער מתרדמת החורף, הקור והקדרות ומתעורר ראשון לחיים, מתקשט בכותרות של פרחים וציצים, "לתת ענף ולשאת פרי", להבטיח בפריחתו את החיים השבים למסלולם.

בשיר "השקדיה" של טוביה ריבנר פריחת השקדיה מסמלת את זמניותו ושבריריותו של הרגע "הרף עין אביב". וביחד עם המודעות לזמניות האדם ולחלוף הזמן, ישנה השמחה על הפריחה, הידיעה הרגעית אך המופלאה של המסתורין שבקיום: "איש זקן שעיניו באחת חוצה ופנימה, רואה את הבלתי נודע"

השקדייה

טוביה ריבנר

וּבְכָל זֹאת פּוֹרַחַת הַשְּׁקֵדִיָּה

אַרְגָּמָן וְלָבָן מִזְדַּוְּגִים לְעֵין כֹּל

כַּלָּנִיּוֹת כַּלָּנִיּוֹת עַל אֶרֶץ רַבָּה

חַכְלִיל וְאָדֹם וְסָגֹל וְתָכֹל

וְיָרֹק לְאָן שֶׁתַּבִּיט עִם קֻרְטוֹב כְּחַלְחַל

עֲנָנִים מְשַׁבְּחִים אֶת גּוֹנֵי הָאֲוִיר

בְּחַוַּת תַּבְלִינִים קוֹרֵא תַּרְנְגוֹל

עֵץ הַתַּפּוּחַ פּוֹרֵשׂ אֶת נוֹפוֹ

כְּמוֹ טַוָּס אַגָּדִי אֶת זְנָבוֹ הַצָּחוֹר.

אִישׁ זָקֵן שֶׁעֵינָיו בְּאַחַת

חוּצָה וּפְנִימָה

רוֹאֶה אֶת הַבִּלְתִּי -נוֹדָע

רוֹאֶה אֶת הַבִּלְתִּי -נוֹדָע הַסָּ מוּי בְּרִחוּף

כַּלָּנִיּוֹת עַל אֶרֶץ רַבָּה

בְּיָרֹק שֶׁגָּמַע טִפָּה שֶׁל כָּחֹל

בְּהִינוּמַת עֵץ הַתַּפּוּחַ

רוֹאֶה אֶת הַבִּלְתִּי -נוֹדָע, אֶת נְטוּל הַדְּמוּת

מִמֶּנּוּ הוּא בָּא, אֵלָיו הוּא הוֹלֵ ך.

עֲצֹר, אִישׁ זָקֵן, אַל תֵּחָפֵז, גְּנֹב

אֶת הַיּוֹם, גְּנֹב

אוֹתוֹ הֶרֶף-עֵין-אָבִיב

וּפַטְרוֹן גַּנָּבֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן, הֶרְמֶס הָאֵל

לֹא יַפְקִירְךָ לְעוֹלָם.